אם הבנים שמחה – התקרבות הרב ישכר שלמה טייכטל לציונות על רקע שואת יהודי הונגריה

בתמונה מעצר יהודים הונגרים, בודפשט 1944

הרב יִשָּׂכָר שלמה טייכטל (1945-1885) הוא כמו דמות שיצאה מטרגדיה יוונית. שואת יהודי אירופה עוררה בו טלטלה אידיאולוגית חריפה. על סף כבשני אושוויץ ועל רקע השמדת יהדות אירופה, הודה הרב בטעות חייו, ופרסם את ספרו אם הבנים שמחה, שהינו מתקפה חריפה על ההשקפות הבדלניות והאנטי ציוניות של המנהיגות החרדית בהונגריה, ובמיוחד זו של הרב חיים אליעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש (1937-1871).

אבל היה זה מאוחר מדי.

הרב טייכטל נולד בהונגריה ולמד בישיבת פרשבורג היוקרתית. לאחר מכן שימש ברבנות בקהילת פישטיאן (Piestany) במחוז נייטרה שבמערב סלובקיה. הרב טייכטל היה מידידיו של האדמו"ר ממונקאטש ואחז בדעות דומות בנוגע לחשיבותה של ההחמרה הדתית ולהתנגדות לציונות.

בעטיים של השילוחים לאושוויץ נמלט הרב טייכטל מסלובקיה ובשנת 1942 הגיע להונגריה כפליט. את הספר אם הבנים שמחה החל לכתוב בעיירתו פישטיאן, עוד בטרם החלו השילוחים ובלי שהבין לאשורה את המשמעות של רדיפות הנאצים. אולם, את עיקר הספר כתב לאחר הטלטלה שחווה כפליט. את מרבית הספר כתב בעליית הגג שבה הסתתר, ובעת הכתיבה לא עמדה לפניו ספרייה רבנית שהיה יכול לצטט, כך שבמקרים רבים הביא במהלך החיבור מובאות על סמך זיכרונו בלבד. בחיבור התייחס הרב טייכטל להשתנות העתים ומתוך כך הסיק כי דרכה של האורתודוקסיה הרדיקלית כלפי הציונות הייתה שגויה וכי יש לשנותה.

משנתו המוקדמת של הרב טייכטל

על מנת לעמוד על הטלטלה ועל השינוי בדעתו של הרב יש להתייחס תחילה להשקפותיו הראשוניות. הספר משנה שכיר מכיל קיבוץ של דרשות הרב, וניתן למצוא בו כמה דוגמאות המייצגות את השקפת עולמו הראשונית, ומכך אפשר ללמוד על התמורה הגדולה שחלה בקרבו. משנה שכיר משקף את כתיבתו של טייכטל בזמן שכיהן ברבנות בסלובקיה ועוסק במגוון רחב של נושאים. כתב היד נמצא לאחר המלחמה ויצא לאור על ידי בניו של הרב. כך למשל בדרשה על פרשת נח משנת תרפ"ג (1923) דיבר הרב על הצורך ללמוד תורה באדיקות ובסגפנות: "בואו ונתאמץ גם אנחנו ללמוד התורה הקדושה בהתמדה יתרה וביגיעה רבה... במיעוט שינה ובמיעוט תענוג". מטרת הקושי, טען הרב, היא למען חיזוק הקשר עם האל, שאותו כינה "קשירת אהבה" ו-"כריתת ברית". אותו קשר, אותה אהבה, בין המאמין והאל, טען הרב בדרשה אחרת, משמשים כמגן מפני השפעות העולם החיצוני. לפי הבנתו, מוטב למנוע את חשיפתו של הנוער לעולם החיצוני כדי לעצור את השפעתו עליו. רק אחרי "קבלת עול מלכות שמים בשלמות" יהיה מחוסן הצעיר מפני השפעת העולם. בכך למעשה תמך הרב במגמות ההסתגרות של האורתודוקסיה החרדית בהונגריה.

יתרה מזאת, טייכטל התייחס בבוז כלפי הנוהים אחר לימודי הפילוסופיה, שאותה כינה "זוהמה... נוכליות ושקר", וטען שנפשם נוטה לבהמיות, כדוגמת הגויים. הוא יצא בחריפות נגד אלה המבקשים לחנך את ילדיהם למקצועות חופשיים כמו רפואה ועריכת דין, ולא ללימוד תורה, וטען שזהו עולם הפוך, שבו ישמח האב לראות את בנו דוקטור או פושע (הכוונה לנוטש את עולם הדת), ולא גדול בתורה. מסקנתו בדרשה זו הייתה שמוטב שאדם ילמד את בניו "רק בתורה ויראה ולא לעשותם אפיקורסים כדי שיעלו לשררות". מדרשות אלה אנו רואים שהרב לא היה שונה במיוחד מאנשי הזרם המרכזי של האורתודוקסיה הרדיקלית שאפיינה את יהדות הונגריה, תמך בהסתגרות והתנגד לאסימילציה ולאקולטורציה של היהודים. הוא ראה את לימוד תורה כמגן מפני ההתבוללות והתנגד בחריפות ללימודי חול ופילוסופיה ולרכישת מקצוע מודרני.

בתקופה שקדמה לשואה הביע הרב עמדות שדגלו באמונה בגאולה נסית ובהתנגדות לציונות. כך למשל טען שהגאולה יכולה לבוא כהרף עין כאשר כבר ישנו ייאוש גדול ואין יותר תקווה. הוא טען שגם אם ישראל אינם זכאים לגאולה בגין רמתם הדתית הנמוכה, עדיין אלוהים יכול להביא את הגאולה בפתאומיות. הידרדרות מצבם החומרי של היהודים, הרדיפות והמצוקות הביאו את הרב לטעון שרק ביטחון באל יכול להביא גאולה: "הלא ה' הבטיח שהוא יעשה לנו ישועה, ואין לנו רק לשים בטחוננו בה' באמת ובאמונה ולהאמין בנבואת נביאיו, ואז נזכה לישועה במהרה בימינו אמן". מסקנתו הייתה שגאולה יכולה להגיע רק מתוך ביטחון באל ובדרך נסית. שום דבר אחר לא יכול לקרבה. לימים ייסוג מטענות אלה.

בהקדמות לחיבור טוב יגאל (1926) הציג הרב את השקפתו שלפיה קץ הימים מתקרב ובא. בהגהת המחבר ציין שבזמן ה"עקבתא דמשיחא" יתפשטו המינות והאפיקורסיות לאורכה ולרוחבה של הארץ, תוך פריקת עול תורה ומלכות שמים, כך שיהיה קשה שלא ליפול ברשת החוטאים. הוא אמר שטרם ביאת המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, שאותה דימה באופן רוחני ל-"מלחמת היראים והכשרים בישראל... [נגד] שליחי הס"א [סיטרא אחרא] וחיילותיו". המאבק יהיה קשה אך הניצחון מובטח על ידי האל: "מן השמים יעזרו את הצדיקים לעמוד בקשרי מלחמה". לפי התלמוד הבבלי, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או דור שכולו חייב (סנהדרין, דף צח ע"א), ומשמעות הדבר שבימים שלפני ביאת המשיח תתקיים דיכוטומיה חזקה בין שני הקצוות. הניצחון בקרב, אמר טייכטל, תלוי בתהליך בירור שבו יתברר מיהו כולו טוב ומיהו כולו רע. לדבריו, נטישת הדת והעזת פנים נגד גדולי התורה צריכות באופן פרדוקסלי להיות "נחמה גדולה", כי הן האינדיקציה "כי קרבה שנת הגאולה ויום הישועה". בנוסף לכך על הצדיקים לזעוק את האמת שלהם, כי דברי התוכחה יעוררו את "זיק האמונה" בלבו של כל יהודי פשוט (ארחיב בנושא כאשר אתייחס לסוגיית "הנקודה היהודית" בהמשך). החוקר יצחק הרשקוביץ אומר שאכן באותה עת דימה טייכטל בחיבוריו ההלכתיים את עוזבי הדת כגויים גמורים לכל דבר ועניין.

הרב יצא בתקיפות נגד הציונות ודחה את הרעיון שהגאולה יכולה להגיע באופן אקטיבי. בדרשה בשנת 1935 אמר שתכלית העם היהודי להיות שונה מכל העמים "במאכלינו ובצורתנו ובהילוכנו ובשבתנו ובכל חיותנו". רעיון זה הוא המשך הלך החשיבה המסורתי הטוען שהרעיון של בחירת ישראל מחייב שוני פיזי משאר העמים. לפי טייכטל באותה דרשה, כל זמן שישראל שומרים על שוני זה, הולכת ומתקרבת גאולתם. עם זאת, אם היהודים מחליטים להסיר מעצמם את השוני, או אז '"חס וחלילה השכינה מסתלקת מעליהם והשעבוד מתגבר ומתרחקין את הגאולה". הוא כרך בין המודרניזציה של היהודים והתרחקות הגאולה ותקף את הציונים, המבקשים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, שהם "כופרים בתורה ומצות" ואינם הולכים בדרך התורה, ולכן אל להם לקרוא לעצמם על שם ציון, שם נרדף לירושלים ולבית המקדש.

טייכטל התפלמס עם הדרך הציונית וטען שארץ ישראל תיפדה רק באמצעות נס, ולא באמצעות אקטיביזם פוליטי. יתרה מזאת, הוא ציטט את מגילת אסתר ואמר שניצחונו של מרדכי על המן, שביקש להשמיד את כל היהודים אך תוכניתו השתבשה, נבע רק מכך שמרדכי סמך על הנס. וגם אם ידוע שאין לסמוך על הנס, על פי פסיקתו הידועה של הרמב"ם, מרדכי ידע מן התורה שניסים ייעשו נגד המן ולכן העז להתגרות בו. מן הדרשה עלתה הטענה שרק אמונה תמימה באל, התנגדות לשינויים והסתמכות על הנס יאפשרו את גאולת ישראל.

בספר תיקון עולם, שנערך על ידי תלמידי הרבי ממונקאטש וכולל קריאות אנטי ציוניות מרובות, מצוי גם מכתב תמיכה מהרב טייכטל. במאמר הקצר הוא ממשיך את דרכו של הרב חיים אלעזר שפירא ואומר שיש בארץ ישראל קדושה אך זו מכוסה בטומאה, וכך קיימות ארץ ישראל ארצית וארץ ישראל שמימית. אי אפשר לזכות בארץ ישראל הארצית בלי להסיר את הקליפה המכסה אותה, וזאת ניתן לעשות רק באמצעות אורח חיים דתי. כל ניסיון לזכות בארץ שלא באמצעות קדושה, אמר הרב בהתייחסו לציונות, לא ישיג שום מטרה, שכן הארץ היא "ארץ אוכלת יושביה". כלומר, אי אפשר לזכות בארץ בלי להסיר את הקליפה, שרק הקב"ה מסוגל להסירה וזאת רק אם יחזרו ישראל בתשובה. לדעתו, החלוצים הציונים לא זכאים לארץ בשל התנהגותם הדתית הפסולה. המסקנה מעיון זה היא שכל מעשה וכל פעולה אנושית לא יועילו להקמת קרנן של ציון וירושלים, "עד שאלוהים ישלח מהשמים רוח טהרה", כלומר גאולת הארץ תתאפשר רק באמצעות נס. הדרך היחידה לזכות בגאולה היא באמצעות לימוד תורה והפסקת העיסוק בפוליטיקה. במכתבו תמך טייכטל בדרך האנטי ציונית ששללה אקטיביזם פוליטי, תוך חזרה על מוטיבים של ציפייה לגאולה נסית ושלילת ההתעסקות בפוליטיקה שמדיחה מלימוד תורה. הוא גם תמך בתפיסה הדמונולוגית הטוענת שארץ ישראל מכוסה טומאה שרק האל יכול להסירה, וכל פעולה ארצית היא שגויה ומיותרת, שכן הארץ תקיא מתוכה את העבריינים.

אם הבנים שמחה

החיבור תיקון עולם פורסם בשנת 1936, וייתכן שהמכתב מטעמו נכתב עוד קודם. אולם, בשנת 1942 כבר שינה הרב את דעתו בנוגע לשאלות אלה. לחיבור אם הבנים שמחה ישנן שלוש חטיבות ברורות שנכתבו בתאריכים שונים. לדברי הרשקוביץ, אין מדובר בחיבור שנכתב כמקשה אחת, אלא שלוש החטיבות עומדות כל אחת בפני עצמה, וניתן לראות שינוי בדעותיו ביניהן, כאשר ככל שהתקדם בכתיבה, התרחק מהשקפות האורתודוקסיה הרדיקלית ההונגרית. לפיכך טוען הרשקוביץ כי מדובר בחיבור דיאלקטי מתוחכם המשוחח עם קוראיו יותר שהוא בא להטיף להם דרך אמת.

כבר בפתיחה לספר מכיר טייכטל בכך שהוא אחז בעבר בדעה אחרת, אולם הוא טוען ששאלת הציונות לא הטרידה אותו במיוחד בעת שכתב נגדה: "טרוד הייתי בלימוד תלמידים ולחבר חיבורים". יתרה מזאת, הוא אומר, כבר בתלמוד אנו קוראים על חכמים שהודו על טעותם, ולכן אם אדם מאמין בצדקת טענתו אין להימנע מלומר אותה כי "האמת הוא מכריע". בהשמטות לחלק השלישי, שנכתבו אחרונות לקראת פרסומו של הספר, הוסיף הרב שמכתבו המקורי נכתב ב-"עת של מנוחה והשקט", כלומר במצב שבו לא הייתה סכנת נפשות, אולם עתה השתנו הזמנים.

מה גרם לו לשנות את דעתו? הרב מביא בספר עדויות אישיות אחדות, הפותחות לנו חלון למציאות שבה חי. הוא מתאר כיצד בשנת תש"ב (1942) יצאה גזירה בסלובקיה לחטוף את כל הנערות מגיל 16 ומעלה ולהעבירן למקום לא נודע, ובעת כתיבת הפרק לא היה ידוע מה עלה בגורלן של אלפי נערות. לפיכך בחר ששם הספר יהיה אם הבנים שמחה, כתיאור מטפורי של שמחת האם בראותה את בנותיה חוזרות בשלום ממקום הימצאן, מצב המשמש כאנלוגיה לשמחת ארץ ישראל בראותה את בניה חוזרים לגבולותיה. בנוסף, בספר הרב מתאר את המציאות שנוצרה בסלובקיה, שבה הוחרם כל הרכוש היהודי, כך ש-"כל נכרי אשר רואה איזה חפץ אצל ישראל מותר לו לומר תנה אותה לי והיהודי מחויב ליתן לו וככה נשארו היהודים בעירום ובחוסר כל". טייכטל תיאר את החרמת הבתים והשדות, את ההרעבות המכוונות ואת הגירושים לאושוויץ, שאותו הוא מכנה "ארץ גזירה", שכן באותה עת לא ידע מה עלה בגורל המגורשים. וכל התיאורים האלה הם "כטיפה מן הים מן האכזריות שעשו לנו בלא אשם בכפנו רק מה שאנו זרע אברהם יצחק יעקב".

בהקדמה השנייה לספר כותב הרב שמצוקות הזמנים לא מאפשרות לו להתרכז בסוגיות תלמודיות, כפי שנהג לפני המלחמה, גם משום שכל תלמידיו גורשו והוא נותר לבדו. לפיכך, טייכטל החליט להתעמק בנושא המשיחי והגיע למסקנה נחרצת שקץ הימים עומד להגיע, אולם ישנם עיכובים שמונעים מהמשיח להופיע, ומטרת החיבור להציג את חומרת הבעיה ולהעניק לה פתרון.

בספרות הרבנית מתוארת תקופת ה-"עקבתא דמשיחא" כתקופה איומה ואומללה המאופיינת בירידה רוחנית וחומרית. כך כאמור נאמר בתלמוד הבבלי שמשיח בן דוד יגיע רק בדור שכולו זכאי או בדור כולו חייב (סנהדרין, דף צח ע"א). באותו פרק בתלמוד נאמר 'בעתה אחישנא'. משמעות אמירה זו היא שאם יהיו ליהודים זכויות, יוכל המשיח לבוא מהר יותר; ואם לא יהיו זכאים עדיין יבוא, אך רק בזמן שנקבע לכך על ידי האל. מן האמירות האלה ניתן להבין שהגאולה יכולה להגיע גם בדור שכולו רשע.

הרב חישב את הקץ והגיע למסקנה שהזמן הנוכחי הוא סוף האלף השישי, כלומר הגאולה עומדת בפתח. שכן, על פי חישוביו כבר הגענו לזמן הנקבע לנו מראש על ידי האל, 'בעִתה'. בנוסף לכך, על פי המודל המשיחי הנגזר מהפסוקים שצוינו לעיל, המצב החומרי והרוחני בזמן שיקדם לביאת המשיח צריך להיות ירוד וחמור מאוד. על כך אומר הרב: "ומה גם שפלות לא חסר בזמננו די והותר". לשיטתו, מועד הגאולה כבר הגיע ללא ספק, אבל עדיין לא בא המשיח. לפיכך, אין ספק שקיימים מכשלה ועיכוב שלא מאפשרים לו להופיע. מטרת הבירור, אם כן, היא לנסות להבין את פשר העיכוב: "צריך לחקור ולהבחין מהו הדבר המעכב עלינו".

כדי להסביר מהו מקור העיכוב הוא מביא סיפור על חסיד אחד שלא רצה להתחתן. מדוע לי להתחתן, שאל החסיד, ונענה: "כדי שיהיו לך ילדים". השיב החסיד שהוא ילך לרבי וישים פתק, שזהו מנהג שהחסידים מבקשים שהרב יתפלל למען הצלחתם. ניגש החסיד לרבי וזה אמר לו: "מה יעשה אדם שיהיו לו ילדים? ישא אישה". הפרשנות של טייכטל למשל זה היא שתפילה לבד איננה מספיקה ושצריך גם מעשים. תפילה ללא מעשים לא תועיל והעזרה מן השמים תבוא רק אם תלווה במעשים.

במשל זה טייכטל ביקש להתנצח עם העיקרון הפסיבי של האורתודוקסיה, המבקשת להחיש את גאולתה באמצעות תפילה בלבד ומתנגדת לכל פעולה פוליטית אקטיבית של כיבוש ארץ ישראל ויישובה. הוא בא בטענה כלפי המנהיגות הדתית בדורו, ובמיוחד כלפי הרבי ממונקאטש וממשיכי דרכו. טייכטל טען שעל המנהיגים לחשוב על טובת הכלל והצרות שבאו על ישראל הן מחמת מנהיגים לא טובים. תפקיד המנהיגות למצוא פתרון למצוקה. "כל המכות שלקינו בגלויות הוא רק כדי לעורר אותנו לשוב לארצנו הקדושה". הרב המשיך ואמר: "צריך שהתחלת מעשה יבא מן האדם ואח"כ ישיג עזר מן השמים".

בציטוט לעיל ישנו הד לרעיונותיו של הרב צבי הירש קלישר, הנחשב לאחד ממבשרי הציונות. הרב קלישר פירש את האמנציפציה היהודית כמאורע בעל משמעות היסטורית-מיתית של גאולה. קלישר התווה כמה שלבים לגאולה – התקבצות מקצת בני ישראל בארץ ישראל ברישיון האומות וחידוש הקרבת "קורבן פסח" במקום המקדש. שלבים אלה, שהם מעשי ידי אדם, יובילו להשלמתם על ידי האל. בספרו דרישת ציון גייס קלישר את הנימוק של קיום תרי"ג מצוות: כל המצוות הן שלמות אחת וכל הגורע מהן, פוגם גם בערך קיומן של השאר. קיום המצוות של הארץ עשוי להביא לגאולת העם, ואם ניתנת אפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ הרי שכל הנמנע מכך מחויב ב-"גלגול" (חיים נוספים) על מנת להשלים את מה שהחסיר. טייכטל המשיך את הרעיונות האלה וחזר על הצעתו של קלישר שעם קיבוץ הגלויות ברשות המלכות, בעקבות הצהרת בלפור, ייבנה בית המקדש של מטה על ידי בני אנוש, ואחר כך יבוא המשיח שיוריד את בית המקדש השמימי וכך ישלים את המעשה האנושי.

אם כן, טייכטל עבר לתמוך באופן נלהב בעלייה לארץ ישראל ובהובלת תהליך של גאולה טבעית. הזמן, לפי דעתו, הוא זמן משיחי, ועל כך אין ערעור, והבטחות האל לגאולה יתממשו בקרוב. טייכטל ביקש לדחות את המודל הניסי האפוקליפטי שהיה מקובל על רבנים אורתודוקסים רבים והציע את המודל הטבעי במקומו. הוא אמר "איך תופיע הגאולה – בנס או בטבע תלוי הדבר במעשינו ובהתנהגותינו". הגאולה יכולה להופיע באופן ניסי ופתאומי או שהיא יכולה להופיע בתהליך איטי, צעד אחר צעד.

בהקשר זה, טייכטל יוצא באופן ישיר נגד הרבי ממונקאטש ואומר באופן בוטה: "אדוננו ורבנו הגאון הקדוש בעל מנחת אלעזר ז"ל ממונקאטש... כבודו במקומו מונח הוא במדרגתו הגדולה שפט שכל העולם הוא בבחינת זכה כמוהו אבל באמת הדור האחרון הוא בעוה"ר [בעוונותינו הרבים] בבחינת לא זכה וזה יבא הגאולה בנס המלובש בטבע". כלומר, הרבי ממונקאטש חשב שהגאולה צריכה לבוא כנס, שזה המצב הרצוי כאשר העם כולו חוזר בתשובה וכולם צדיקים כמוהו, אבל כיוון שמצבו הרוחני של הדור הוא בגדר "לא זכאי", עדיין תבוא הגאולה, אשר אין ספק שהיא עומדת מעבר לדלת, אך באופן הדרגתי וארצי, "קמעה-קמעה".

יתר על כן, הנס המצופה איננו יכול להתקיים ליהודים החיים בגלות, טען טייכטל. לפי תפיסות מקובלות במסורת ישראל, הגאולה תהיה תוצאה של חזרה בתשובה, ומכאן שמטרת הגלות היא הכנת העם לגאולה הסופית שתסתיים כשיחזרו הכול בתשובה. הגאולה היא אפוא תוצר של העשייה הדתית של העם וכל מה שיש לעשות כדי לבוא בשעריה לקיים את המצוות. לגאולה השלמה קודמת התשובה השלמה – כשהעם כולו יאמין באלוהיו ויקיים את כל מצוותיו ככתוב בתורה וכמפורש בהלכה. אולם, לפי הבנתו של טייכטל, "רוח טהרה" אשר תביא לתשובה, איננה אפשרית במצב הגלות. רוח הטהרה תבוא דווקא בשיבה לארץ ישראל. בטענה זו הוא למעשה הופך לגמרי את אשר אמר במכתבו בחיבור תיקון עולם, שלפיו טומאה מכסה את ארץ ישראל והיא לא תאפשר חיים שאינם בקודש. עתה הוא כבר טוען שהטומאה מכסה את ארצות הגלות ולא מאפשרת חזרה בתשובה.

טייכטל מודע לאיסורי חז"ל על חישובי הקץ כיוון שהגלות נועדה לזמן ממושך. אולם עתה, לפי הבנתו, מותר לנקוט אקטיביזם משיחי: "שפיר ומותר וראוי לנו לשאול שאלות כזה כמה ישהה עוד הדרך". במבוא לחיבור הציע טייכטל לקוראיו לנדור נדר להעלאת קרנה של ארץ ישראל ולהתחייב לעלות אליה לאחר סיום המלחמה. בזכות הנדר, אמר הרב, "יעלה לנו זכות ישוב ארץ ישראל חלצנו ממיצר בב"א [במהרה בימינו אמן]". נקיטת הנדרים למען העלייה לארץ ישראל תביא לכך שהאל יחויב לפרוע את הנדר ואז יהיה ניתן להביא לקץ הגלות. זהו מודל של אקטיביזם משיחי.

הרב התנצח עם הגישה החרדית הטוענת ששום דבר טוב לא יכול לצאת מיישוב הארץ באמצעות חלוצים ציונים שלא שומרים תורה ומצוות. לעומתם, טייכטל טען שלמעשיהם של החלוצים יש להתייחס בגדר מצווה שבאה בעבירה: "בוני הארץ דזמננו אפילו ח"ו יהי'[ה] בעברה ובבחי'[רה] אינם עושים את רצונו של המקום בשאר מצוות התורה מ"מ משעה בניין הארץ שלהם רצויה לפני המקום ומקובלת לפני כסא כבודו באהבה ובחיבה יתרה". טייכטל התפלא על הרבי ממונקאטש שתקף את החילונים הציונים על כך שאינם מתנהלים לפי דרכי התורה – ולכן אין לשתף עמם פעולה כלל בשום עניין של בניין הארץ – ושהעדיף לזנוח את יישוב הארץ. תשובתו של טייכטל לטענה זו היא שאם החרדים ישתפו פעולה עם החלוצים, אולי יוכלו לשנות ולהשפיע מבפנים כך שגם אלו יפעלו על פי רוח התורה. נטישת המערכה הופכת את המצב לכזה ש-"יהיה ברור נגד רוח התורה". נוסף על כך, השתתפות היראים, כלומר היהודים החרדים, יכולה לשנות את הכיוון של תהליך בניין הארץ כך שיהיה לו "תואר של קדושה ורוח טהרה". מאז קמה התנועה הציונית והחלה ביישוב הארץ ההצלחה היא בידיהם, אמר הרב. כיוון שהיראים התייצבו נגדם, הכול נעשה ברוח חופשית והם נהפכו לאדוני הארץ.

טייכטל המשיך ותקף את הרבי ממונקאטש שאמר שהגאולה השלישית תבוא באמצעות נס ולא כדרך הטבע וכל מי שמצפה לגאולה טבעית נחשב כופר בביאת המשיח. תשובתו של טייכטל לטענה זו הייתה שהגאולה יכולה לבוא דרך הטבע. הוא הדף את טענת ה-"שב ואל תעשה" וכן את הגישה האומרת שיש להמתין למשיח שיישא אותנו על כנפי נשרים לארצנו ולנחלתנו, שאותה כינה "דעה נפסדה וחילול השם". לשם כך טייכטל ציטט מהרמב"ם שאמר שאסור לסמוך על הנס.

יתר על כן, לדעת טייכטל ריבוי העולים החרדים לארץ ישראל יגדיל את השפעתם ויביא לשמירת קדושת הארץ. הוא המשיך ואמר שהלאומיות איננה מספיקה לאומה היהודית, כי היא נבדלת בזכות מצוותיה. לפיכך, בניין הארץ על פי רוח התורה יביא להצלחה. מסקנתו של טייכטל הייתה שעל הציונים להישמע לגדולי התורה. אם רוצים להצליח בבניין הארץ יש להיכפף לגדולי הדור. שכן הארץ לא תבנה רק בכוח אלא "אם ברוחי אמר ה' צבאות". המסקנה: "אנו צריכים לכם ולפעלתכם אבל גם אתם תדעו שגם אתם צריכים לגדולי תורה".

אחת מן המחלוקות הגדולות בעולמה של החסידות בראשית המאה העשרים הייתה ביחס ליהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות. רוב האדמו"רים החסידים, כולל רבני חסידויות גור ואלכסנדר, טענו שהנוטשים הינם חלק מן הקולקטיב היהוד ושיש בהם עדיין את הנקודה היהודית, ולכן יש לנסות להחזירם בתשובה. מנהיגי האורתודוקסיה הרדיקלית בהונגריה, בהם הרבי ממונקאטש, סירבו לקבל את הגישה המקלה. רבנים אלו גינו את החוטאים ואף הציגו אותם באופן דמונולוגי כצאצאי ה-"ערב רב" וכשליחי השטן.

טייכטל הקדיש חלק ניכר מחיבורו לכתיבה נגד מגמות מתבדלות אלה של האורתודוקסיה הרדיקלית ההונגרית. הוא ייחס משמעות משיחית לאחדות ישראל וטען שקירוב הלא מאמינים הוא פעולה שיש בה פוטנציאל לזירוז הקץ. הרב הוסיף ותקף את אידיאולוגיית השנאה הטיפוסית לאורתודוקסיה הרדיקלית: "אל תהי[ה] חסיד שוטה ומבוהל לקטרג על ישראל ולעשות פירוד בין הדבקים". בהמשך אף הביא הצהרות האהבה כלפי החילונים. לדידו של טייכטל, נוטשי הדת הם בגדר "תינוק שנשבה". זהו מונח הלכתי המגדיר יהודי שמסיבות שאינן תלויות בו לא למד ואינו יודע מה נכון ואת שעליו לעשות על פי ההלכה והאמונה היהודית, ומשום כך אין מחייבים אותו מבחינה הלכתית על מעשיו.

במכתביו האישיים שהתפרסמו על ידי בניו לאחר השואה, ישנו מכתב משנת 1939 ובו הוא מבקש מאדם בשם יצחק שפיגל לאפשר לו לדרוש בפני קהילה ליברלית בסלובקיה בשם "נאויי מאסטע" (nové mesto). הקהילה השתייכה ככל הנראה לזרם הסטטוס קוו אנטה, שייצג קהילות יהודיות שסירבו להצטרף למחדשים (ניאולוגים) או לשמרנים (אורתודוקסים) קהילה ספציפית זו הייתה, ככל הנראה, עם נטייה שמרנית. במכתב תיאר טייכטל את רצונו לדרוש בדבר חשיבות שמירת מצוות הנחת תפילין. מן המכתב עולה שבעבר דרש בפני הקהילה ואז גידף את חבריה בדבריו, אך לאחר שינוי הלב התחייב להתייחס אליהם בכבוד ולגייר בני זוג לא יהודים של חברי הקהילה. טייכטל התייחס לאחדות ישראל ולשמירת המצוות באופן אסכטולוגי, מה שמראה שגישתו המכילה לא הייתה רק כלפי הציונים אלא כלפי כל היהודים באשר הם.

אחדות ישראל היא תנאי לגאולה ואת האחדות ניתן להשיג רק בעלייה לארץ ישראל ובקיום מצוותיה, סיכם הרב בספרו. הוא יצא נגד אלה "הפועלים בשטנה ושנאה להמאיס את ארץ חמדה", אשר הצליחו לאחד את היראים נגד יישוב הארץ. כדי להתמודד עם מטיפים אנטי ציונים אלו, טייכטל קרא להציב תעמולה נגדית והציע ללמוד מדרכי הזמן ולהקים מנגנון של פרופגנדה ממלכתית, כפי שהוקם ברוסיה הסובייטית.

בחיבור אם הבנים שמחה, הרב טייכטל נסוג, אפוא, מההשקפות של האורתודוקסיה הרדיקלית ההונגרית המתנגדת לכל שינוי ומעודדת הסתגרות והתבדלות. טייכטל תקף לא רק את ההשקפות הבדלניות של המנהיגות החרדית ההונגרית אלא גם את הנטייה האנטי ציונית הבולטת שלהם. מהתנגדות עזה לעלייה לארץ ישראל וליישובה, עבר טייכטל לתמיכה עזה ואף ראה בכך פעולה הנדרשת לצורך ביאת הגאולה. טייכטל אימץ את המודל המשיחי הטבעי, המאפיין את חוגי הציונות הדתית, וסבר שדרכו ניתן להגיע לישועה.

אם הבנים שמחה יצא לאור כשנה לפני חיסולה של יהדות הונגריה. ב-1944 החלו הנאצים לגרש גם את יהודי הונגריה לאושוויץ, והרב טייכטל ששמע כי השילוחים מסלובקיה נפסקו, החליט לחזור לביתו. אולם, הוא נתפס על ידי הנאצים ונשלח לאושוויץ. הרב טייכטל נספה באושוויץ, כך על פי חלק מהעדויות, אך בעדויות אחרות נטען שנרצח כבר ברכבת בדרכו לשם.

יהודים הונגרים מגיעים למחנה אושוויץ, 1944

מאמר זה מעובד מתוך מוטי ענברי, "משיחיות, ציונות וחסידות: מבט משוה בין שני רבנים אורתודוקסים על רקע שואת יהודי הונגריה" שפורסם בכתב העת דעת