כיכר לח"י בפתח תקווה   מקור: ויקי

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה של המחתרת, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים.

בעוד היישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי - שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר.

בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

Palestine Police Force Wanted List Lehi

מודעת מבוקשים על פעילי לח"י. במרכז "מיכאל", מימין "גרא"

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו".

שמואל רצה להישאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד מתוארות בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא הייתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה הפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג.

אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך).

שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב.

אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה-"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט הייעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

העצים והשבבים / אריה אלדד
כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י
כנרת זמורה דביר, 2020
367 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרות של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

אולי יעניין אתכם