"פרשן המחלות": גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית, נולדה בלונדון להורים שהיגרו מהודו. ספריה – שני קבצי סיפורים, "פרשן המחלות" ו-"קרקע לא מוכרת", ושני רומנים, "השם הטוב" ו"הבקעה" – עוסקים בחוויית ההגירה ובמפגש בין תרבויות, הזרות זו לזו באורחותיהן ובתפיסת עולמן.

"פרשן המחלות", ספר הביכורים של להירי שזכה בפוליצר בשנת 2000, מורכב מתשעה סיפורים, שכולם, למעט שניים, מתרחשים בחוג משפחות שהיגרו מהודו. חלקם נוגעים באופן ישיר בתחושת הזרות שחש המהגר במקומו החדש, בהרגשת הפליטות למרות שמדובר בהגירה מבחירה, ובתחושת הבדידות של מי שהורגלו למשפחות גדולות, המפגינות מעורבות דחוסה בחיי בניהן.

כזה הוא "אצל הגברת סן", סיפורה של אשה שעברה לארצות-הברית בעקבות נישואיה לפרופסור באוניברסיטה, והיא מעבירה את ימיה בבדידות זועקת, בדומיה שלא הורגלה לה, מוצאת נחמה בעיסוק אינסופי בבישול מאכלים מן הבית, ומחאתה השקטה על מצבה מתבטאת באוזלת היד המוחלטת שלה כשהיא נדרשת ללמוד לנהוג.

סיפורים אחרים נוגעים בנושאים אלה בצורה עקיפה יותר, באמצעות פרטים יומיומיים, והאופן בו גיבוריהם מושפעים מהם. סיפור כזה הוא "הבית המבורך", ובו הפער בין שני בני זוג, שנישאו בעקבות שידוך והיכרות קצרה, בא לידי ביטוי באמצעות יחסם השונה לפריטים נוצריים שהם מוצאים בביתם החדש.

את החיים הכפולים – הראש כאן והלב עדיין שם – מציג הסיפור "כשבא מר פירזדה לסעוד", שבו פקיסטני, שמשפחתו נשארה בדאקה, מתיידד עם משפחה הודית, למרות הדם הרע שבין העמים, וכולם יחדיו מרותקים לחדשות על המתרחש בארצותיהם.

הסיפור שעל שמו קרוי הקובץ, מפגיש בין מדריך תיירים הודי לבין משפחה הודית שבאה מארצות הברית לביקור מולדת, ולמרות שעדיין אינה לגמרי אמריקאית כבר רחקה מן ההודיות עד כדי אי הבנה בינה לבינו.

לפעמים ההגירה אינה ניצבת בחזית הסיפור, אלא נרקמת לתוכו, ולפעמים תחושת הזרות והפליטות אינה נובעת ממעבר פיזי בין ארצות, אלא מניתוק ממשפחה כתוצאה מיתמות וממחלה, או מאובדן מעמד ורכוש.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה גדולתה של ג'ומפה להירי היא ביכולת שלה לשקף רגש באמצעות תיאורם של פרטים טריוויאליים בחיי הדמויות. גיבוריה כולם חווים רגשות עמוקים, אבל רובם אינם נותנים להם ביטוי מילולי מתלהם.

מעניין לציין שהדמויות הדברניות יותר מופיעות בשני הסיפורים המתרחשים בהודו, ושתיהן מלבישות את קינותיהן על מצבן במלים ישירות וברורות. הדמויות בסיפורים האחרים, אלה המבקשות לעצמן בית במקום חדש, חרישיות יותר, אולי מצניעות את עצמן, מנסות להסתגל ולהשתלב, לא בטוחות כיצד תתקבלנה. עוד יש לציין כי הסופרת נמנעת מלכתוב על תופעות של גזענות ושל דחיית הזר והשונה. התנגשויות ממין זה מצויות בסיפוריה רק לעתים רחוקות וברמזים דקים, והן רק מעמיקות את תחושת הזרות שאיתה נאלצים גיבורי הסיפורים להתמודד.

הסיפור האחרון בקובץ, "היבשת השלישית והאחרונה", מסתיים בדברים שהמספר, אדם שהיגר מהודו ללונדון ומשם לבוסטון (בשנה בה נחתו בני אדם על הירח), אומר כשהוא מודע לכך שבנו המתבגר עתיד בקרוב לפלס לבדו את דרכו בעולם.

אסיים במשפטים אלה בהם המספר מתמצת את המאמץ ואת ההישג של חייו: "בכל פעם שרוחו נופלת, אני אומר לו שאם אני יכולתי לשרוד על פני שלוש יבשות, אין שום מכשול שלא יוכל להתגבר עליו. האסטרונאוטים, שהוכתרו כגיבורים לנצח, בילו רק שעות ספורות על הירח, ואילו אני נשארתי בעולם החדש הזה כמעט שלושים שנה. אני יודע שההישג שלי רגיל למדי. אני לא היחיד שחיפש את מזלו הרחק מהבית, ובוודאי גם לא הראשון. ובכל זאת, לפעמים אני נדהם מכל קילומטר שעברתי, מכל ארוחה שאכלתי, מכל אדם שהכרתי, מכל חדר שישנתי בו. רגילים ככל שנראים כל אלה, לפעמים הם לי מעל ומעבר לכל דמיון".

פרשן המחלות / ג'ומפה להירי
עם עובד, 2001
תרגום מאנגלית: שלומית אפל
223 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרות של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים