"שנת הפלאות": חיים בצל מגפה

מגפת הדבר, שפרצה בלונדון ב-1665, התפשטה אל האזורים הכפריים, והגיעה גם אל הכפר אים (Eyam) שבמחוז דרבישר. בהחלטה אמיצה ויוצאת דופן קיבלו על עצמם התושבים הסגר מרצון, מתוך הבנה שהמחלה מתפשטת במגע בין בני אדם.

בהנהגתו של הכומר האנגליקני ויליאם מומפסון, שזכה לשיתוף פעולה נדיר עם הכומר הפוריטני תומס סטנלי, אורגנה אספקת מזון ומצרכים לכפר, ואורחות החיים הותאמו למציאות החדשה. במשך למעלה משנה נשמר הסגר, כשני שליש מתושבי הכפר נספו, אך נמנעה הדבקתם של תושבי כפרים סמוכים.

ג'רלדין ברוקס הסתמכה בכתיבת הספר על מסמכים ועל סיפורים עממיים מקומיים שהשתמרו. את שמו של הכומר מומפסון שינתה למומפליון, משום שהוסיפה צד אפל לדמותו המופתית, אך כמה מן הדמויות האחרות נקובות בשמן האמיתי. את הסיפור הפקידה בידיה של אנה פרית', המשרתת בבית הכומר, דמות שבנתה מדמיונה על סמך משפט שכתב הכומר אחרי מותה של אשתו: "המשרתת שלי עדיין בריאה; וזו ברכה מרובה, משום שלו היה ליבה נופל בה, היה מצבי בכי רע".

בלתי אפשרי לקרוא את הספר היום מבלי למצוא מקבילות לימי הקורונה. תושבי אים, שלא ידעו דבר וחצי דבר על הגורמים למחלה (החיידק הגורם לה התגלה למעלה ממאתיים שנה אחר-כך), נקטו בכל זאת אמצעי זהירות מן הסוג הנהוג כיום.

כדי לקבל אספקה מבחוץ, השאירו מטבעות בחורים שנקדחו באבן הגבול ומולאו חומץ, במטרה לטהר אותם מ"זרעי" המגפה. העגלון, שבא מחוץ לכפר, המתין במרחק רב, עד שקיבל סימן שכל התושבים התרחקו, ורק אז התקרב בבטחה ופרק את המצרכים.

התפילות הועברו מן האולם הסגור של הכנסיה אל אזור פתוח, והמתפללים ניצבו במרחק בטוח זה מזה. קורבנות המגפה נקברו בחלקות אקראיות ללא טקסים מרובי משתתפים. אנה ואשת הכומר השקיעו מאמצים בעיקר בחיזוקם של הבריאים, כדי למנוע את הדבקתם במחלה.

אנשים נמנעו כמיטב יכולתם מביקור בבתים נגועים, וחלקם אף בחרו בבידוד מרצון. בשיאו של הספר, הכומר משכנע את בני עדתו, שכבר הפכו דלים וחסרי כל, לשרוף כל דבר שברשותם שבא במגע כלשהו עם החולים, כדי לקטוע לחלוטין את שרשרת ההדבקה.

למרות האומץ והנחישות, הכפר לא היה נקי מאמונות טפלות, מאנוכיות ומחמדנות. סיפור מקומי, שמתגלגל במקום מאז אותה שנה, מתאר קברן חמדן, שכדי להשתלט על רכושו של גוסס, קבר אותו בעודו בחיים.

בגרסת הספר נוספו ארועים הלקוחים מספרי התקופה, גם אם לא קרו בכפר: תיאוריות קונספירציה היו שכיחות, אז כמו היום, ושתי נשים מקומיות הואשמו בכישוף שהמיט את האסון על הכפר.

רבים מתושבי הכפר היו כורי עופרת; לפי הנוהג יכול היה כל כורה להשתלט על המכרה של רעהו, אם האחרון לא עמד במכסה היומית, והיה מי שניצל את מותו של כורה כדי לנשל את משפחתו.

האמונה הדתית עמדה, מן הסתם, במבחן קשה; כמה תושבים הקצינו, אחרים הפכו ספקנים. ג'רלדין ברוקס מספרת על כל אלה ועוד באמינות מרובה, עד שקל לשכוח שאין המדובר במספרת בת הזמן.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב המשורר ג'ון דריידן בשנת 1667, ובה התייחס לארועים, שבעיניו היו ניסיים, שהתרחשו ב-1666, שנת המגפה.

מעבר להיסטוריה ולמקבילות לימינו, "שנת הפלאות" הוא בראש וראשונה סיפור כתוב היטב. דמויותיו מלאות חיים ורב-מימדיות, והעולם הקטן והסגור של הכפר קם לתחיה על הטוב והרע שבו, תוצר של מחקר מעמיק ושל אמפתיה. מומלץ בהחלט.

שנת הפלאות / ג'רלדין ברוקס
מודן, 2002
תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש
250 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרות של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים