פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "תחרה הונגרית" מאת רות לורנד

מעט שנות מעט תנומות

בערך שלושה חודשים לפני הנסיעה הוצאתי את דף ההסבר שהיה מקופל בקופסת גלולות השינה ופתחתי את קיפוליו. יותר מתשע שנים אני בולעת אחת כזו בכל לילה מבלי לשים לב אפילו לשמה של התרופה. באותו יום שרונה שאלה אותי מה אני לוקחת, כי גם לה יש בעיות שינה בזמן האחרון, והיא מתלבטת. היא נרדמת לשעתיים-שלוש ומתעוררת ולא מצליחה להירדם שוב, והלך הלילה ואחר כך כל היום היא מתוחה ועצבנית ושותה קפה בלי סוף ואז במעגל קסמים כזה היא לא מצליחה להירדם עד שהיא מתמוטטת ביום שישי ונרדמת לחצי יום.

אמרתי לה שאני מכירה את זה טוב מאוד, אבל אני לא זוכרת מה אני לוקחת. מדי פעם אני מחליפה סוגים. היא התבוננה בי בפליאה: "מה זאת אומרת לא זוכרת? אמרת שאת לוקחת כל לילה, לא? את לא מסתכלת על מה שאת בולעת?" אני מבטיחה לה שאבדוק בבית ואכתוב לה במייל. לפעמים זו חפיסה של נוקטורנו ולפעמים אימובן והייתה תקופה של סירקדין ועוד דברים אחרים. לעיתים אני מצרפת גם חצי בונדורמין אחרי שהנוקטורנו שוקע לתוך ורידיי ונרדם על משמרתו. "הי," אני אומרת לו, "אני צריכה לישון, אתה צריך לעבוד." בדרך כלל הוא עובד.

באותו ערב כשפתחתי את המארז המוכסף עצרה אותי מחשבה פתאומית: "מילא ששכחתי את שם התרופה, אבל מתי בפעם האחרונה בדקתי מה יש בדבר הזה שאני בולעת כל ערב?" הוצאתי את הדף המקופל מן הקופסה ופרשתי את הקיפולים הקטנים לדף שגודלו כמעט כמו עמוד בעיתון. "הטיפול," כך כתוב בטור הראשון מימין, "צריך להיות קצר ככל האפשר. אין להשתמש ברציפות יותר מארבעה שבועות."

ארבעה שבועות? תשע שנים. הרופא שנתן לי את המרשם בפעם הראשונה איננו אתנו כבר מזה חמש שנים. תחילה רשם לי מינון נמוך, שלוש נקודה שבעים וחמש מיליגרם והרגשתי שהוא חושב שבעיות שינה הן קפריזה נשית שצריך לקבל אותה בחיוך סלחני. "זה מינון נמוך," אמר, "נקווה שזה יספיק. אין לזה תופעות לוואי ידועות. תנסי, אבל לא הרבה, אה?" אחר כך סיפר לי על הביקור שלו ברומניה בסתיו האחרון ועל הגבינות הנהדרות. "כן, ברומניה," הוא אומר, "לא היית חושבת על זה, נכון? גם יין טוב, בכלל רומניה ארץ נהדרת." מי חושב על כולסטרול כשנמצאים ברומניה? אחרי שנה הכפלתי את המינון, והרופא הנחמד שלי אמר שהשנה לא יצא לו לנסוע לרומניה, אבל בשנה הבאה הוא לא מוותר. אחר כך חתם על המרשם ואמר: "תנסי להגביל לחודש-חודשיים." באותה הזדמנות הסתכל גם על בדיקות הכולסטרול האחרונות שלי ואמר שכדאי להעלות את המינון של הסטטינים לעשרים מיליגרם ולהמעיט באכילת דברים שמנים ובשר אדום. אמרתי לו שאני בקושי נוגעת בגבינות קשות ובבשר אדום. והוא אמר שיכול להיות שזה בכלל משהו גנטי, גם אצלו זה ככה. לא, זה לא אומר שכדאי להתפרע. הוא מרשה לעצמו רק כשהוא ברומניה. בבית הוא מקפיד. חשוב לקחת את הסטטינים. זה באמת עוזר.

ארבע שנים אחר כך מת הרופא שלי חובב הגבינות מהתקף לב פתאומי. הרופאה שבאה במקומו אישרה באי-רצון את המרשמים של קודמה ומדי פעם הזכירה לי שלא כדאי להמשיך ברצף תקופה ארוכה.

סדרי השינה שלי במשך תשע השנים האחרונות התקבעו פחות או יותר: אחרי שאני מצחצחת שיניים ומורחת את הפנים ואת הידיים שלי בקרם שנספג במהירות, אני בולעת את הגלולה הקטנה עם שתי לגימות מים ישר מן הברז, ואז אני שוכבת במיטה וקוראת או מפטפטת עם חנן אם הוא נמצא לידי באותו ערב. בינתיים מתפזר החומר בנתיבים המוכרים לו, עוטף את ההסתעפויות העצביות וגורם לסימום קל שמאותת שאפשר להתהפך על הבטן כשיד אחת מתחת לכרית, רגל אחת מקופלת והשנייה ישרה. לפעמים גם מזג האוויר משפיע, ומסבך את התהליך כשחם מדי או קר מדי או לח באופן המעורר מרבצם את יתושי הקיץ.

בדף ההסבר כתוב שעשויות להיות תופעות לוואי: בלבול. פגיעה בזיכרון. עקצוץ. עצבנות. ירידה בחשק המיני. אני אכן מבולבלת לפעמים ועצבנית ומידי פעם מגרדת בכתף או בעורף ולא תמיד יש לי חשק מיני. הירידה בחשק המיני לא באמת מטרידה אותי: אם לא יתחשק לא יתחשק. הבלבול והגירודים מדאיגים אותי יותר. במיוחד הבלבול והשכחה. אולי הגיע הזמן להפסיק. החזרתי את הגלולה למארז וכיסיתי עליה בקרע העטיפה הכסופה. שכבתי בחושך בעיניים עצומות וחיכיתי. אולי חצי שעה או ארבעים דקות שכבתי והרגשתי את הקור באצבעות רגליי מטפס לאיטו לגובה הברך. ניסיתי לחשוב על דברים נעימים, כמו שמייעצים בתכניות שיח על בעיות בריאות ותחזוקת הגוף והנפש. חיפשתי מחשבה נעימה.

נזכרתי בטיול עם חנן במדריד בסוף ספטמבר. היה מזג אוויר נעים ושוטטנו הרבה ברגל. לא רחוק מהמלון היה דוכן גלידה צבעוני ומפתה. עברנו לידו בדרך למוזיאון הלאומי על שם המלכה סופיה. חנן בחר, כמו תמיד, בטעמים של שוקולד וקפה, ואני בחרתי בטעם עוגת גבינה ופיסטוקים. גלידה נהדרת. ליקקנו אותה בדרך למוזיאון וחיכינו ברחבת הכניסה עד שגמרנו אותה. לא מיהרנו. היה נעים להשתהות ברחבת הכניסה. כמו תמיד נתתי לחנן לסיים את הגלידה שלי שהייתה גדולה מדי ואז נכנסנו למוזיאון. הלכנו לראות את התצוגות של סלבדור דאלי ופיקאסו ועמדנו זמן ממושך מול הגרניקה. הציור היה מוכר מצילומים והעתקים רבים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול הדבר עצמו. ציור ענק בשחור-לבן שמתאר את ההרס והאימה בעיר הבסקית שהופצצה בידי הלופטוואפה הגרמני. סוס גוסס, שור מעוות, אישה עם בנה המת בידיה, חייל הרוג שפרח צומח מתוך חרבו, עששית, גולגולת אדם. מספרים על קצין טייסת גרמני ששאל את פיקאסו: "אתה עשית את זה?" ופיקאסו, כך מספרים, ענה לו: "לא, אתה עשית את זה."

אני מנסה לחזור אל טעם הגלידה הנהדרת, אבל הזיכרון נמס והפך למשהו עכור. המחשבות שלי טסו מהפצצת גרניקה האומללה למלחמה אחרת והפצצות אחרות וממנה לעוד מלחמה. כל הסרטים שראיתי על מלחמת העולם הראשונה ועל מלחמת העולם השנייה, הבונקרים והפגזים ומטוסי הקרב תוקפים אותי כמו להקת זבובים ירוקים. ואז מגיח סרט האימה שראיתי בגיל אחת-עשרה.

קאפו היה הסרט הראשון שהציג לעיניי באופן ממשי את זוועות מחנות המוות. טלוויזיה עוד לא הייתה בארץ, ואם פה ושם היו תמונות קשות בעיתונים או בספרים, הם לא הגיעו אליי. בספרים שקראתי היו מלחמות של טובים נגד רעים, היו עלילות דם, היו רגעי אימה, אך הייתה גם ודאות ברורה שהטוב ינצח. כל עלילה שהעצימה את הקושי והפחד והמתח הייתה זרויה גם בסימני הרגעה, שהנה עוד מעט ישוב הכול למקומו הנכון. עובדה, מדינת ישראל קמה ונהייתה, טרזן שב בשלום לבסיסו וילדי חסמבה חזרו למערה החשמלית. הייתי בת אחת-עשרה ולא הייתה לי הכנה למחזה האימה שנפרש לפניי. חלומות בעתה ניפצו את שנת הלילה לרסיסים. לפני תשע שנים החלטתי לבדוק מה היה בסרט הזה שגרם לי להתייסר בחלומות. קניתי אותו באמצעות האינטרנט. הסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. לא זכה. התחלתי לצפות בו על מסך המחשב והרגשתי כאילו אני הולכת בעיניים קשורות על חבל מתוח מעל תהום, מנסה בכל כוחי להתכנס פנימה ולשמור על שיווי משקל. יותר מארבעה עשורים עברו ועדיין לא יכולתי לצפות בו.

המאמץ לחשוב מחשבות נעימות דוחף אותי בעל כורחי אל שפת התהום. השעה כבר שתיים ועשרים אחרי חצות. ואז נזכרתי שיש לי בתשע בבוקר פגישה ברחוב הספורט ובשתיים-עשרה אני נפגשת עם לקוח אחר ברחוב איינשטיין. הדלקתי את האור והסתכלתי שוב בדף המידע. כתוב שם במפורש שמשך הטיפול המקובל הוא יומיים עד שלושה שבועות ובשבוע הרביעי צריך להתייעץ עם הרופא. בסדר. אתייעץ. פתחתי שוב את המארז והוצאתי את הגלולה. הם מגזימים, אמרתי לעצמי, בכל זאת אדבר עם הרופאה.

עכשיו אני בארץ אחרת. אם לא אישן לילה אחד או שניים, לא נורא. אין פגישות ואין עניינים עד שיגיע חנן בעוד שבוע. אני יכולה להירדם בשעות הבוקר עד הצהריים ואחר כך שוב ליפול שדודה לתנומה קלה בערב ולהישאר ערה עד הבוקר ואולי למשוך את הערות החמצמצה עד הצהריים. וכשחנן יגיע נוכל ללכת לישון יחד ולקום יחד ולשתות קפה יחד ואחר כך ללכת בעצלתיים לארוחת בוקר מאוחרת בכיכר ארזבת. יש לי שמונה לילות עד שיגיע. המחשבה מעודדת אותי, אלא שמיד אני נזכרת במגירת התרופות העמוסה של אימא שלי ואני תוהה אם אני דומה לה, ואם תמיד תמיד כשיעלה בדעתי משהו נעים וטוב תצטרף כצל הכרחי גם מחשבת אימה שמטפסת מאצבעות רגליי הקפואות אל גרוני.

במגירה שבשידה הצמודה למיטה היו לאימא שלי תרופות למחושים רבים, אנטיביוטיקות צבעוניות ובקבוקוני טיפות למשהו כזה או כזה וגם גלולות שינה. לא עלה בדעתי להביט בדפי המידע שנשארו דחוסים בקופסאות או מעוכים בפינת המגירה. לא שאלתי אותה כמה תרופות היא בולעת ביום והאם כל מה שיש לה שם במגירה נחוץ לה בו זמנית. אפשר שלא הייתה מזכה אותי בתשובה, או שהייתה מפטירה, שממילא זה לא מעניין אותי ולא אבין כלום. כשאהיה בגילה כבר אראה. האם זו ברכה או קללה?

לפני שנים הייתה לה עסקה עם דוקטור הורוביץ שהיה הרופא שלה בקופת חולים ודיבר אִתּה בגרמנית למרות שהיה הונגרי. דוקטור הורוביץ היה רושם לה תרופות בכמות כפולה מהדרוש וגם מרשמים שלא הייתה זקוקה להם באמת, והיא הייתה מחזירה לו את היתרה בסוף כל חודש. מה עשה בתרופות האלה? אולי מכר אותן כדי להשלים את הכנסתו כרופא בקופת חולים, אולי שלח בדרך לא דרך אל מעבר למסך הברזל. דוקטור הורוביץ כבר מזמן לא עובד בקופת החולים. עסקי התרופות הסתיימו, אבל המרשמים התחדשו גם בידי הרופא הרוסי ואחריו גם בידי הרופאה הצעירה שהגיעה מקנדה ולא עמדה בפני תלונותיה הרבות של אמי. במגירה שליד המיטה הצטבר מלאי תרופות לשעת צרה כפי שהצטברו גם בקבוקי שמן, אריזות קמח, סוכר, מלח ואורז, שימורי ירקות וקופסאות סרדינים במדף העליון בארון המטבח. הכול חיכה בסבלנות למלחמה הבלתי נמנעת. אולי חידשה את המלאי מדי פעם, כי המלחמות שציפתה להן נעצרו בשבעים השנים האחרונות במרחק סביר שאפשר לה להמשיך ללכת בבטחה למכולת השכונתית. כשפיניתי את המטבח לפני מכירת הבית מצאתי במדף ההוא שתי קופסאות שימורי אפונה וחבילת אורז וחבילת שעועית וארבע קופסאות סרדינים. זרקתי הכול.

אם היו תופעות לוואי לכל הגלולות שהייתה צורכת אינני יודעת. היא חייתה שנים רבות במידה סבירה של מודעות ובהירות מלבד המיחושים העלומים שסבלה מהם כל השנים לא הייתה חולה. כלומר, היא כן הייתה חולה. תמיד. אבל הרופאים שביקרה אצלם תדיר לא חשבו שיש כאן עילה לאשפוז או ניתוח או מעקב מחמיר. בחמשת החודשים האחרונים לפני מותה עשה אִתּה הבורא חסד. בעדינות, ללא כאבים, הסיר ממנה בהדרגה את שיקול הדעת ואת הבהירות הנוקבת שבעיניה הכחולות וחלקים ניכרים מזיכרונה. היא נעשתה ילדה מבולבלת, שאוכלת מעט וישנה הרבה. השאלה האחרונה ששאלה אותי הייתה: "איך קראו לאימא שלי?"

בעשר שנותיה האחרונות חייתה בעיקר בחדר השינה. כשביקרתי אצלה לפני כחמש שנים היא שכבה במיטה ואני ישבתי, כרגיל, על קצה המיטה בצד שהיה פעם של אבי. צורת ישיבה זו הייתה נוחה לשתינו, כי היא לא אפשרה לנו להביט זו בעיניה של זו. היא דיברה אל תוך גבי או כתפי הימנית ואני יכולתי לראות את צדודיתה מזווית עיני. ברגע מסוים של שתיקה התרוממה מן הכרית הגדולה שתמכה בראשה, פתחה את מגירת השידה והוציאה שתי חפיסות כחולות: "זה," היא נופפה בחפיסות לכיוון כתפי, "את רואה? בלי זה אני לא יכולה לישון. ובשביל מה? אין לזה שום תכלית. אני חיה חיים סתם." ישבתי משותקת. הסתכלתי על הרצפה שהמטפלת שטפה באותו יום וראיתי תלתל אבק דחוק בפינה. אם אימא שלי הייתה מרשה לי, הייתי שוטפת וממרקת את הרצפות כפי שעשיתי לפני שנים. גרגר אבק לא היה נשאר בשום פינה. "חיים סתם," חזרה ואמרה לתוך כתפי. היא דיברה, כמו תמיד, בהונגרית אבל את החלק האחרון של המשפט אמרה בגרמנית: Umsonst Leben .

הגרמנית הייתה לה מה שהייתה הצרפתית לגיבורי הרומנים של טולסטוי. איך מתרגמים את הגרמנית לעברית? 'חיים של סתם'? אולי 'חיים לריק'. ואפשר גם: 'חיי שווא' או 'חיים מיותרים' או 'חיים ללא תועלת'. אימת הקיום המרוקן בניסוחיו השונים עברה מעל ראשי כמו להקת זרזירים מרקדת המחשיכה לרגע את עין השמש ואחר כך נוחתת ונעלמת בין העצים. שתקתי. לא ידעתי לספק משמעות וטעם לחייה. לא סיפרתי לה שגם במגירה שלי בחדר השינה יש קופסאות כחולות כאלה. מה יש לי לומר להגנתי? הרי אני לא עברתי את מה שעברה היא, לא במלחמה ולא בכל מה שבא אחריה. מעולם לא סבלתי רעב לא-אנושי ולא גררתי סלעים עצומים בשתי ידיי ולא ראיתי את מראות הזוועה שהיא ראתה ומעולם לא הצטרכתי להתעורר בלילה ולגשת לתינוקת בוכה או לרוץ אִתּה לבית חולים כשהיא קודחת ומשותקת ואחר כך לקבור אותה. אם הייתי אומרת לה שקשה לי להירדם, היה מבטה מטיח בי חוסר אימון כזה, שהיה מחייב אותי לבלוע באותו לילה חצי בונדורמין נוסף. האם היו לה קשיי שינה לפני המלחמה?

כשנלקחה מהבית בכפר הקטן שבצפון הונגריה הייתה בת עשרים וחמש והרופא היחידי שנמצא בסביבתה באותו זמן היה אותו רופא שהפריד בתנועת יד קצרה בינה ובין אימא שלה לנצח. אחרי שהכול הסתיים והיא הגיעה לארץ באנייה עם בעלה ותינוק בזרועותיה, ועברה מן המעברה אל הדירה המשותפת עם נוסי ואוויקה, נעשתה חברת הסתדרות עם פנקס קופת חולים וילדה את התינוקת לאה-רבקה שמתה בגיל שנה ושלושה חודשים.

לאה-רבקה הייתה בת שנה וחודשיים כשחלתה במחלת הפוליו. שיתוק ילדים קראו לזה. התינוקת שכבר עמדה על רגליה והלכה היטב, התנודדה יום אחד ונפלה ולא היה אפשר להחזיר אותה לקדמותה. אני נולדתי כשבעה חודשים אחרי שקברו את לאה-רבקה. יוסיקה אמר לי, שכאשר נולדתי ועוד הייתי עם אימא שלנו בבית החולים, אפה אבא שלנו עוגת ספוג בהירה לכבודנו והוא, יוסיקה, עזר לו וליקק את המקצפת הידנית. בבקרים המוקדמים של זיכרונותיי היה יוסיקה מכין לי ביציית עין וכוס חלב ושם לי בננה בתיק האוכל האדום ולוקח אותי אל הגן בדרכו לבית הספר. אבא כבר היה בעבודה ואימא נשארה במיטה. "לאימא קשה לקום בבוקר," מסביר לי יוסיקה בדרך אל הגן. היא לא מרגישה טוב. וכיוון שאימא לא מרגישה טוב רוב ימיה, הייתה מגירת התרופות מלאה תמיד, והבקרים מאוחרים ואיטיים. אחרי שמתה מצאתי בתיק היד השחור שלה זוג נעליים קטנטנות מעור נעים למגע עם שרוכים קשורים.

ואולי אני מפריזה בחשיבות העניין. יותר שינה, פחות שינה, כך או כך הימים עוברים. מתוך מה שמצאתי באינטרנט לא ברור אם החוקרים יודעים להסביר את הצורך בשינה, ומדוע שינה מועטה לאורך זמן עלולה לגרום מוות. ספר משלי ממליץ דווקא על שינה פחותה: "מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב." לא, אומר קהלת, שינה טובה מעידה דווקא על אורח חיים הגון: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׁבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן." מי שעובד קשה מקבל את שכרו בשינה מתוקה ואילו העשיר, בטנו המלאה מפריעה לו בשנתו. אינני יודעת למי להאמין. אני לא עשירה ולא אוכלת הרבה ועובדת לא מעט ובכל זאת טעמה של שנתי הוא הטעם המריר של הגלולה שנגסתי בה פעם בטעות. אם אני ישנה מעט, אינני יכולה להתרכז וקשה לי לעבוד, ואם קשה לי לעבוד, אני מתוחה ולא יכולה להירדם בלי הגלולות. לאורך זמן נצברות תוצאות לוואי שדף ההסבר משער אך איננו מוכן להתחייב ביחס לטיבן. אני לא מוצאת ישועה באינטרנט. אני לא מוצאת ישועה בספרים העתיקים. אני צריכה להושיע את עצמי בכוחות עצמי וכדאי להתחיל בזה עוד הלילה, כאן בדירה הנחמדה והנעימה של סאלי.

מעודדת מהמחשבה ומתוך אמונה רגעית בכוחותיי החלטתי לצאת להליכה לכיוון הנהר. הלכתי בקצב מהיר מבלי להסתכל לצדדים עד שהגעתי אל הנהר. עברתי ליד הספסל שעליו ישבתי וקראתי את הנערים מרחוב פאל עד שהגיע אנדור סאבו. לחשתי 'סרווס' לציפור קטנה שניתרה על הספסל, והמשכתי מגשר השרשרת לגשר ארזבת ומשם פניתי לרחוב ראקושי כדי להיכנס ל-'אלדי' ולקנות ירקות ויוגורט ולחם קל ושקית בוטנים. ברבע לחצות, אחרי שדיברתי עם חנן, בהיתי בתוכנית על נשים בכפרים שבמזרח הונגריה, שרוקמות וסורגות מפות תחרה בזריזות שלא תיאמן ותוך כדי כך הן מבשלות בשר ברוטב עגבניות בסירים גדולים. התקלחתי ונכנסתי למיטה. לא הרגשתי מנומנמת, שכבתי בחושך והחלטתי לשכב ככה ככל שאוכל. לא הרגשתי עייפה. ההליכה עוררה והמריצה אותי. הייתי באמצע הפרק השלישי של הנערים מרחוב פאל והמשכתי עוד קצת. הקריאה איטית ומאומצת. הנחתי את הספר על השידה וחשבתי על הנשים הרוקמות, ונזכרתי בחולצה שרקמתי בשיעור מלאכה בכיתה חית. הבנות רקמו חולצות לבנות בסגנון רוסי, או רומני-הונגרי. הרקמה סביב מיפתח הצוואר, הייתה צבעונית ועשויה תפרים קטנים וצפופים. אחר כך הצטלמנו כולנו לבושות בחולצות הרקומות לתמונת סוף השנה. כבר מזמן לא לבשתי חולצה רקומה. כבר מזמן לא רקמתי. גם לסרוג צעיפים וכובעים אני יודעת. "כל דבר שלומדים," הייתה אימא שלי אומרת, "טוב שלומדים. טוב שיודעים לעשות דברים. אף פעם אי אפשר לדעת." אם הייתי נשלחת עכשיו למחנה עבודה בכפייה אולי הייתי ניצלת בזכות רקמה בתפרים מדויקים או סריגה אחידה. הייתי תופרת כפתורים ומכפלות או רוקמת תמונות גובלן צבעוניות לחדרי המגורים של הקצינים ומקבלת פרוסת לחם נוספת לארוחת הערב. אף פעם אי אפשר לדעת.

בחדר השינה של דודה מרתה ודוד יוסף הייתה תמונת גובלן גדולה. בתמונה אישה צעירה ויפה יושבת על ספסל מתחת לעץ רחב ענפים, בשמלה מפוארת עם קפלים ותחרות ומלמלות. היא מצמידה זר ורדים אדומים אל חזה ומבטה מופנה למרחקים. הגובלן היה עשוי ביד אמן ונראה כמעט כמו ציור מפני שהתפרים היו זעירים ועדינים. אהבתי להתבונן באישה היפה ובשערה האסוף אל מאחורי אזניה ולשער את המחשבות הרקומות שלה. את התמונה הביאו אתם דודה מרתה ודוד יוסף כשעלו לארץ באלף תשע מאות חמישים. הם השאירו מעבר לים לא רק את הבית שגרו בו מאז שהתחתנו, אלא גם את הבן היחיד, קלמן, שלמד הנדסת מכונות ולא קיבל אישור יציאה מרומניה. הם האמינו שזה עניין של כמה חודשים. תשע שנים עברו עד שקלמן הגיע באנייה גדולה אל חופי חיפה. שם חיכינו לו כולנו. דודה מרתה הגדולה, ששפתיה הצרות והמוארכות משוכות בתקיפות ושערה מגולגל בפקעת קפדנית על עורפה, חיבקה אותו ובכתה ללא הפסק וגם אימא שלי דמעה וחיבקה את כולם. אחר כך היה הכול כרגיל. שתיהן חזרו לתלות זו בזו מבטים כבדים ומאשימים, ולנהל שיחות טלפון נרגנות. קלמן למד עברית באולפן וכעבור שלוש שנים השתדך לעדינה, שהייתה פיקחית ממנו אך נאה פחות ולא ידעה לבשל כמו אימא שלו, וציירה בשעות הפנאי פרחים צבעוניים באקריליק.

שקט בדירה. החלונות סגורים, הווילונות מוסטים. אני לא יודעת אם המחשבות מובילות אותי ליעד הנכון שבו הן עתידות להתמסמס ולהתפזר ולהניח לי כשאני בערפול מנומנם, או שהן מושכות אותי על טרשים ומצוקים שיחריפו את הערנות הצורבת שאני מרגישה בכל גופי. קשה לעצור את המחשבות והתמונות. אם אלחם בהן, ניצחונן מובטח. שיתקפו. "תני להם," אני אומרת לעצמי, "אז ילך עוד לילה."

טובה מאירוביץ', השכנה שמנהלת את ענייני הוועד ודואגת לניקיון חדר המדרגות, סיפרה לי שהיא התחילה לעשות מדיטציה לפני כמה שנים וזה ממש עוזר לה. היא השתתפה בקורס, לא רחוק מכאן, בשדרות הנשיא. קורס נהדר, ומלמדים גם לנשום נכון ולהחזיק את הגוף ולהוריד מתחים. אמרתי שזה מעניין ואולי אנסה. היא אמנם שלחה לי את הפרטים ואחר כך אמרתי לה שבינתיים לא יצא לי, כי אני מאוד עסוקה בזמן האחרון ואין לי רגע לנשום. היא אמרה שדווקא כשמאוד עסוקים ורצים רצים סביב הזנב, זה הזמן הכי טוב לעצור קצת וללמוד לנשום בצורה נכונה ולהקשיב לגוף. אמרתי לה שהיא צודקת והמשכתי לרוץ. באמת אין לי סבלנות לשלווה פנימית או עצירת המחשבות או נשימה נכונה, ואין לי חשק להקשיב לגוף. גם הוא לא מקשיב לי, ואני לא מאמינה שיש לו משהו מעניין במיוחד להגיד לי. כל מה שאני רוצה זה לישון דיי, כך שאוכל לקום במרץ ולרדוף אחרי הבלי העולם. תעשיית הרוגע מעצבנת אותי. העולם האיטי והעמוק, שהאמת הפנימית שלו מסתתרת כנראה בין קפליו הסמויים מן העין, קסם לי רק באידיליות של טשרניחובסקי ושמעוני. שתהיה תזזית ותהיה טרדה מרובה ועצבנות טיפשית, שתהיינה מחשבות פראיות וקופצניות ושלוחות רסן כמו ילדים קטנים, שישתוללו ויתרוצצו ואחר כך יתעייפו ויירדמו ויתעוררו ויחזרו לסורם.

לאן לנווט את המחשבות? אני מעלעלת בזיכרונותיי כמו באלבום תמונות ישן. הנה אני בת תשע. ליל קיץ, החופש הגדול. דודה אנג'י עם יונה בעלה והבנות מלכיאלה ואסתר, ודוד מיקי שהוא אח של אנג'י, באו אלינו מירושלים לכמה ימים כדי להיות קרובים לים. אחרי ארוחת הערב פורשים את המזרונים שהביא אבא ממשפחת צוקרמן שגרה בבית שמאחורי הבית שלנו. בבוקר נלך כולנו לים. מלכיאלה רוצה שאלמד אותה לשחות, ואני אומרת לה שאני לא יודעת לשחות ולכן אני לא יכולה ללמד אותה. אני יודעת רק לצוף ואת זה אי אפשר ללמד, כי אין בזה תנועות. והיא אומרת, איך זה יכול להיות, שהרי אני גרה ממש קרוב לים ויכולה ללכת לשם ברגל אפילו, ואם היא הייתה גרה קרוב לים היא הייתה הולכת כל יום לשחות ולהשתזף בשמש. היא שואלת את אימא שלה אם זה יכול להיות שמישהו שגר על יד הים לא ידע לשחות. לא שמעתי מה אימא שלה ענתה לה. אחר כך היא שואלת אותי אם אני אוהבת ללכת לקולנוע ולי היו שני ספרים מהספרייה שרציתי לקרוא עוד באותו ערב. אחר כך היא אמרה לאימא שלה: "אימא, שמעת? היא אמרה שהיא לא אוהבת קולנוע. איזו ילדה לא אוהבת קולנוע?" האמת היא שכן אהבתי קולנוע וידעתי המון פרטים על סרטים ושחקנים ובמאים. רוחלה הייתה מביאה לי מהחנות לספרים וכלי כתיבה שאימא שלה ניהלה, את השבועונים שנשארו בחנות ביום שישי אחרי שתיים בצהריים. וכך ידעתי מתי אליזבת טיילור עזבה את אדי פישר שאותו לקחה כמה שנים קודם מחברתה דבי ריינולדס ששיחקה ב-'שיר אשיר בגשם'. שיקרתי למלכיאלה כי הייתי ילדה חסרת סבלנות ולמלכיאלה היה קול מאנפף שלא באשמתה ולא באשמתי.

בלילה שכבתי במיטה שלי והיה חם וחשוך מאוד. הדפתי מעליי את שמיכת הפיקה הדקה. הדלת של המרפסת האחורית פתוחה והדלת של החדר שלי פתוחה אל המרפסת. האחיות ישנו בחדר שלי על שני מזרונים ושמעתי אותן נושמות. מלכיאלה נחרה קלות כי יש לה איזו בעיה באף והיא לא נושמת טוב. הרגשתי חוסר שקט ושביב אימה. גם לי היה קשה לנשום. אני לא יכולה לישון כשכל הדלתות פתוחות. אני לא יכולה לישון כשיש בחדר עוד שתי ילדות. קמתי בשקט ועברתי בין המזרונים. הצצתי לחדר השינה של הוריי וראיתי שהם ישנים. אבא שלי נחר נחירות חזקות כמו תמיד. "הוא עוד לא מספיק לשים את הראש על הכר," הייתה אימא שלי אומרת בטרוניה, "וכבר הוא נוחר." בחדר הגדול ישנו דודה אנג'י ודוד יונה על הספה שנפתחה לכבודם, ומיקי ויוסיקה ישנו על מזרונים שהונחו על הרצפה.

נשימות, נשיפות, נחירות ושקט מזמזם. כולם ישנים. נדמה היה לי שאני שומעת את זמזום הכוכבים. מראה הגופות השרועות עורר בי אי-שקט. יצאתי החוצה לחצר. החלונות של כל הבתים היו כבויים ולחושך היה גוון כחלחל-אפרורי. עמוד החשמל שליד החצר שלנו היה כבוי גם הוא. הירח שט לו בחצי חיוך בחיוך דק והכוכבים היו מועטים ורחוקים. הייתי כמעט לבד בעולם. דרכתי על הדשא והרגשתי דגדוג מעקצץ בכפות רגלי. נשכבתי על גבי והתבוננתי בשלישו של הירח. אולי הכי טוב לישון כאן בחוץ על הגב בזרועות פרושות. ואז עבר מעין זרם דק לאורך גבי ונדמה היה לי שאני שומעת רחש של חרקים בין הגבעולים הקטנים. קמתי ונכנסתי דרך המרפסת ועברתי שוב בין הגופות שעל הרצפה אל המטבח. השעון הגדול מעל המקרר הראה שהשעה היא שתיים ורבע. מזגתי לי כוס מים. העיניים שלי התרגלו לחושך, אבל לקרוא אי אפשר. חזרתי למיטה ולמרות החום המעיק נעשו הרגליים שלי קרות ומשותקות בקצותיהן. יכול להיות שאחרי זה נרדמתי. יכול להיות שלמחרת הייתי עייפה ובכל זאת הלכתי עם כולם לים נרגנת ומדוכדכת. אינני זוכרת פרטים נוספים מאותו ביקור קיץ, אבל אני זוכרת שמלכיאלה ואימא שלה הזמינו אותי בחביבות רבה לבוא אליהם לירושלים. אמרתי שאני צריכה להשלים את חוברות העבודה שנתנו לנו לקיץ ועוד מעט יתחילו הלימודים ויש לי הרבה להשלים. מלכיאלה התפלאה שלא השלמתי את החוברות מיד בתחילה הקיץ כמו שהיא עושה, כדי שהקיץ יהיה פנוי. "אני משאירה הכול לרגע האחרון," אמרתי לה.

האם זה היה ליל הנדודים הראשון שלי? זיכרון קדום יותר מביא אותי אל לילה שבו כנראה נרדמתי והתעוררתי ושמעתי קול בכי ואנחות, וקולו של אבא שלי שאומר ביידיש: "נו די כבר, מספיק. תישני. מספיק עם הבכי." הייתי בת שש, בימי הסתיו הראשונים של כיתה אלף. היה לי קר והאנחות הפחידו אותי. אני לא זוכרת אם נרדמתי שוב.

כשהייתי בת חמש-עשרה ביקרתי את דודה מרתה שעברה ניתוח ורידים ברגל, ואחרי שמיצינו את נושאי השיחה הרגילים, על בית הספר, על הבריאות של אימא ועל קלמן וכמה הוא מצליח יפה בעבודה, היא אמרה לי: "לאבא שלך הייתה ילדה קטנה לפני המלחמה. לא ידעת?"

קמתי להכין תה קמומיל עם דבש. יש לי עוד קופסה אחת בארון וחנן יביא לי עוד. אולי כדאי לנסות סוגים אחרים של תה. במרכז הקניות הגדול שליד תחנת הרכבת קלטי יש סופרמרקט ענק של טסקו, ובו היצע מרשים של כל סוגי התה והקפה באריזות מפתות ובתפזורת שמפיצה ריחות עזים. לרגעים אני נהנית להסתובב בין המדפים הצבעוניים ולבהות בשפע המטורף שמעורר התרגשות קטנה ואשליה רגעית של רוגע שמתפרקת מעצמה כמעט מיד. תה זה טוב, אבל השפע העצום מטריד ומבלבל. בילדותי הייתי מקבלת תה למיטה בכל פעם שהייתי חולה בשפעת או בדלקת גרון. אהבתי לשכב במיטה עם הכרית הגדולה בציפית הלבנה ששוליה רקומים וערימה של ספרים על הכיסא שליד המיטה. לתה היה תמיד אותו צבע ואותו טעם עם שתי כפיות סוכר וכמה טיפות של לימון. תה הולך רק עם דברים טובים. אפילו לעשן אי אפשר עם תה, רק עם קפה. אולי דווקא היה עוזר לי עכשיו לעשן סיגריה אחת תוך כדי בהייה בכנסייה שנשקפת מהחלון, אבל אין לי כאן סיגריות. השעה אחת ורבע, עוד לא ממש מאוחר. אפשר לרדת לאחת הפיצוציות הסמוכות ואחר כך לעשן סיגריה נוסטלגית על הספסל שבחצר הפנימית או במסדרון הפתוח המשתרע לאורך הקומה. אבל לא. אם אתלבש עכשיו ואצא החוצה מי יודע לאן זה יוביל את הלילה. אני מסתדרת בלי סיגריה. עכשיו נראה אם אני מסתדרת בלי כדורי שינה. שתיתי מהתה הלכתי לשירותים ושוב צחצחתי שיניים וחזרתי למצעים בריח הלבנדר. כיבסתי אותם אתמול וייבשתי אותם במייבש שמונח על מכונת הכביסה. אולי אספר לעצמי סיפורים כמו שסיפרתי לצביה.

לפני הרבה שנים הייתה לי פרשיית אהבים מתוקה וקצרה עם מתנדב מאנגליה, שהיה צעיר ממני בשנתיים ונשא את השם הבנאלי ג'ון רוג'רס. הלכנו לטייל על שפת הירדן ודיברנו באנגלית על החיים ועל הספרות. הוא ביקש שאכין לו רשימת קריאה, מפני שחוץ מקצת ספרות אנגלית שלמד בבית הספר, כן, כמובן שייקספיר ומילטון, לא הכיר כמעט כלום. המלצתי לו על בלזק ופלובר וסטיינבק ותומאס מאן והיינריך פון קלייסט. אחר כך דיברנו על אגדות וסיפורי עם. הוא לא הכיר את סיפורי האחים גרים. לא כיפה אדומה, ולא שלגייה, לא הנזל וגרטל ולא החייט האמיץ ולא אלזה החכמה. כלום. ישבנו על שפת הירדן ואחרי שהתגפפנו בין העצים סיפרתי לו על סינדרלה ואחר כך על שלגייה ושבעת הגמדים ואחר כך על כיפה אדומה ועל אלזה החכמה. אחרי עוד שבעה או שמונה סיפורים חזר למאנצ'סטר ללמוד כלכלה ומדעי המדינה, ואני חזרתי לשנה ב' בספרות עברית ואנגלית.

אז מה, אספר לעצמי סיפורים? אלף לילה ולילה? אשחזר את כל פרשיות אהבותיי? אשיר שירי ערש? אני מכירה די הרבה שירים. "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן. אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן." וגם "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף, לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב." וגם "אַל מִצִּלְלֵי אֹפֶל תָּגוּר אִתְּךָ כִּי אָנֹכִי!" וגם "אֹפֶל, אֹפֶל בִּשְׂדוֹתֵינוּ וְהַנֵּר – אוֹרוֹ קָטֵן," וגם "אַל תִּוָּאֵשׁ בְּנִי מַחְמַדִּי אִם עַמְּךָ בַּגּוֹלָה אִם עֲרָפֶל כִּסָּה שָׁמָיו חֹשֶךְ לוֹ וַאֲפֵלָה," וגם "יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן! חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתַּן, יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה, בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה; נוּמָה, נוּמָה, נוּם!" אני יכולה לזמזם מנגינות בלי מילים. אני יכולה לדקלם את המילים בהברה אשכנזית שמשכיחה את מובנן. ואולי שירים בהונגרית? אני לא מכירה שירי ערש הונגריים. אני מכירה כמה חרוזי ילדים:

Mókuska, mókuska, felmászott a fára, Leesett, leesett, eltörött a lába. Doktor bácsi ne gyógyítsa meg, Huncut a mókus, újra fára megy

[הסנאי טיפס על העץ, נפל, שבר את רגלו. דוד רופא אל תרפא אותו. הוא ישוב ויטפס על העץ]

הייתי בטוחה ש Mókuska- הוא שם של ילד, עד שגיליתי תוך שיטוטים באינטרנט, שמוקושקו פירושו סנאי. איך יכולתי לדעת? סנאים לא היו לנו בחצר החולית.

אני עוצמת את עיניי ורואה איך אימא שלי, עדיין אישה צעירה ונאה, רוכנת אליי, תינוקת עגלגלה בת ארבעה חודשים, ואומרת לי מילים רכות ומתוקות בשפה מתנגנת:

Édes lányom, cukor gyerekem, kis babám, szép babám, aludj jól édesem. Mókuska

[ילדתי המתוקה, סוכרית שלי, בובתי הקטנה, בובתי היפה, תשני מתוקתי. מוקושקו]

ואולי שרה לי באותם ימים ואני נרדמתי רכה וחמימה. "אחרי שהפסקת לינוק בקושי אכלת," אמרה אימא שלי בטרוניה. כמה דאגות גרמתי לה, ואיך יצאה לה הנשמה עד שהכנסתי משהו לפה. כמה אוכל היא זרקה לפח בגללי, אם רק היה לה חצי מזה כשהיא הייתה רעבה. ויום אחד, מספרת לי אימא שלי, היה לה רעיון: היא שמה אותי בגיגית עם מים וישבה לידי עם הצלחת והכף וסיפרה לי על כיפה אדומה ושלגייה וגם סיפורים על ציליקה, שהייתה ילדה שובבה, ורשלנית שהפכה ושברה ונפלה והקדיחה והתבלבלה ובלבלה. בלי סיפור, אמרה אימא שלי, לא הייתי אוכלת פירור. אוכל סיפור, סיפור אוכל. ביום שבו קיבלתי את התואר הראשון, בספרות עברית ואנגלית, בטקס מכובד רב משתתפים, נתנה לי אימא שלי מעטפה ובתוכה מכתב ושטר של עשר לירות. המכתב היה בכתב יד מסולסל ומחובר שלא הצלחתי לפענח. כשישבנו יחד באוטובוס בדרך הביתה מן הטקס, הודיתי לה על עשר הלירות ואמרתי: "אימא, תגידי לי מה כתבת לי," והיא אמרה: "אם את רוצה לדעת אז תקראי." "אבל אימא," אמרתי לה באי-נוחות, "את זוכרת שאני לא למדתי הונגרית בבית הספר? אני לא מצליחה לקרוא את כתב היד המחובר שלך." היא לא התרשמה מדבריי. משכה בכתפיה ואמרה: "וְאם לֹּא?" על כך לא הייתה לי תשובה טובה. שתקתי עד שירדנו מהאוטובוס וליוויתי אותה הביתה. לא רציתי להיעזר במגי התופרת. התביישתי. עד היום אינני יודעת מה כתבה לי באותו מכתב. טמנתי את המעטפה במגירת הארכיון שלי. קיוויתי שאולי כתבה שם משהו על האהבה שלי לספרות שראשיתה בגיגית וקערת הדייסה והסיפורים שהיא סיפרה לי, שרק בזכותם התעגל מעט גופי הרזה ורק בזכותם, כלומר, בזכותה, הגעתי ליום המכובד הזה.

ואולי אשיר לעצמי את השירים שאני מכירה בעברית. הקול שלי אמנם קצת חלוד ומחוספס, אבל אזמזם בשקט ואולי באמצע אחד השירים פשוט אירדם. צריך להתחיל עם 'נומי נומי'. צביה הייתה כבר נרדמת בבית השני. אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה, ישוב עם צאת הכוכבים, יביא לך מתנה, יביא לך ענבים. אבא שלי היה יוצא מן הבית בשש בבוקר והולך אל תחנת הסעה שהביאה אותו למקום העבודה שלו בצד השני של חיפה, אחרי שבחמש וחצי כבר היה בבית הכנסת לתפילת שחרית. שעות ארוכות, שעות נוספות. חוזר עם צאת הכוכבים עייף מת, בקושי אוכל משהו וכמעט נרדם בעמידה. אימא שלי התייחסה לשעות האלה באי-אימון. עוד שנים אחרי שאבא שלי מת הייתה אומרת כמו לעצמה: "איפה שעות נוספות. מי ראה מזה כסף? מה את חושבת, באמת היו שעות נוספות? לא היו." המשכורת של אבי נכנסה לחשבון הבנק שהיה על שמו בלבד ולאימא שלי לא הייתה דרך לוודא כמה נוסף להכנסה החודשית. אולי עצר לשחק קלפים עם גדליה רוזנברג שגר בהדר. שם שיחקו על כסף ממש, לדברי אימא שלי, לא כמו אצלנו. ואולי הייתה לו מישהי להתעכב אצלה ולנוח בדרך מן העבודה הביתה. אבא שלי היה איש נאה עם מבנה גוף חסון ומבט חיוני. נשים בוודאי פלרטטו אתו.

"אני התחתנתי עם אבא שלך," אומרת לי אימא שלי בפעם האלף, "כי הוא היה גבוה. רציתי מישהו גבוה. לא רציתי שהילדים שלי יהיו קטנים ועגולים כמוני." קשר הנישואים שנכרך סביבה אחרי המלחמה, היה קשר שמילא אותה מרירות עוד שנים רבות אחרי שאבא שלי מת טרם זמנו למרות חוסן גופו. "אבא שלך בכלל לא היה איש בריא," אמרה לי, "הוא חזר חולה מהמלחמה. כשהתחתנו הוא כבר היה חולה. הוא אפילו לא ידע כמה הוא חולה." הדודה מרתה דרבנה את אחותה הצעירה, שחזרה מהמחנות בלי הוריה ובלי כסף ובלי משלח יד, להשתדך לגבר הנאה, שחזר אף הוא מיותם ושכול. על זה ועל כמה דברים נוספים אימא שלי לא סלחה לדודה מרתה ולא הלכה לבקר אותה בבית הקברות בימי הזיכרון. בכל זאת אני מאמינה, שלפחות לרגעים אחדים כשעמדה מתחת לחופה לצד אבי, לבושה בשמלה לבנה ארוכה ומחזיקה בזר פרחים לבנים, הרגישה אימא שלי שמחת הישג קטנה על הגבר החסון העומד לצידה ומתחייב לדאוג לה ולאהוב אותה.

האם אהבה גבר אחר? האם היה מישהו יקר לליבה שנעלם באופל המלחמה? האם היה מישהו שהבטיח לה נישואים ועזב למרחקים למצוא כלה נאה וגבוהה ממנה? והגבר הזה שעמד לצידה, האם היה לרגעים אחדים בחשכת הלילה מקור ניחומים בשבילה? אבא שלי לא הסביר מדוע בחר להתחתן אתה. מול זרם הטרוניות והכעסים היה יושב בשפתיים חתומות ולסתות מתהדקות. לפעמים היה מתפרץ אחרי דקות ממושכות של שתיקה ופניו היו אדומים. מה היו טעמיו שלו להסכים לשידוך? האם הייתה זו דמותו הסמכותית של אחיו הבכור, או עיניה הכחולות של אימא שלי? האם דמתה לאשתו המתה? מיוגע מהמלחמה, נושא את מכאוביו חקוקים בזרועו, גם הוא, כמו אימא שלי, חזר אל אחיו הבכור. בתמונה ישנה מהימים שלפני המלחמה הוא עומד במעיל צמר גדול שמחמיא למבנה גופו, מגבעת על ראשו, יד שמאל עטויה כפפה ומחזיקה בכפפה השנייה בעוד יד ימין בכיס מעילו. צעיר כל כך וגם הדור ובוגר. כך נראה אדם שהחיים עתידים להאיר פניהם אליו. כך נראה אדם, שנערות רבות היו רוצות לראות בו את בחיר ליבן.

ויש לי תמונה של אבא שלי יושב לשולחן עם אימא שלו ועם הדודנית מרים. לאימא שלו חיוך נעים ומטפחת שמקיפה ומגדירה את פניה הרכים והידידותיים. נראה שהיא אהבה את הבן הצעיר שלה שנולד שנים אחדות לפני שהתאלמנה מבעלה. וכשעזבו שלושת בניה לעיר הגדולה למצוא בה את מזלם, היא נשארה לבדה. אני יודעת שלא התלוננה. אני רואה את זה בפניה. ראיתי את זה בפניו של אבא שלי. הוא אהב את אימא שלו. באלף תשע מאות ארבעים וארבע, לקראת חג הפסח, בא עם משפחתו הצעירה להיות עם אמו הבודדה, ומשם נלקחו כולם ונשלחו למחוזות זרים. ייתכן שעשו יחד כברת דרך קצרה. אפשר שהספיקו להתחבק ולקוות להיפגש שוב במהרה. מה ידע אבא שלי על גורלה של אמו? מה ידעה היא על נכדתה הקטנה?

אני לא מצליחה להגיע לסוף הבית השני של 'נומי נומי'. ההבטחה שאבא יביא לי ענבים לא עוזרת להירדם. אבא שלי היה מביא ענבים משוק תלפיות, שם היה עוצר פעם בשבוע וקונה פירות וירקות שהם טובים וזולים יותר מאלה של גרוסמן הירקן. בחודשי הקיץ החמים היה מגיע עם אבטיח ענק שנשא בשתי ידיו ואחר כך בוצע אותו על השיש במטבח וחותך לי משולש אדום מבהיק ומתוק. אבא שלי היה אז איש חזק וגדול. אחרי שנים כבר לא היה כל כך חזק. בשנותיו האחרונות רזה מאוד וסבל מכאובים וקר היה לו גם כשתנור הנפט דלק במלוא עוצמתו. כשביקרתי אותו בבית החולים אמר ביידיש: "איך האב ייסורים." כלומר, אני מתייסר. ימים אחדים לפני מותו, שמעתי אותו ממלמל שוב ושוב מתוך ערפול החושים שהיה בו "מאמע, מאמע, אוי טאייערע מאמע." כלומר, אימא, אימא, אוי אימא יקרה.

אותה מאמע, שאבא שלי קרא לה בימיו האחרונים, הייתה יכולה להיות סבתא שלי ולשיר לי שירי ערש בהונגרית או ביידיש. בוודאי היה לה קול נעים כמו לאבא שלי והידיים שלה רכות למגע על מצחי. היא הייתה אופה עוגיות מתוקות ומכינה לביבות תפוחי אדמה מטוגנות, כמו אלה שאבא שלי היה מכין לפסח. לא, זה הרי בלתי אפשרי. המחשבה מסתבכת בעצמה: אם סבתא שלי הייתה יכולה לשיר לי שירי ערש, לא הייתי באה לעולם, אשתו הראשונה של אבא שלי לא הייתה נעלמת מחייו, ואימא שלי הייתה מתחתנת עם גבר אחר ולו רק כדי לצאת מהבית שגדלה בו. ובכל מקרה הייתה נעשית ממורמרת ואימא לילדים אחרים. מאמע של אבא שלי עדויית המטפחת שאיננה מסגירה ולו שערה אחת משערות ראשה, הייתה נשארת סבתא לאותה ילדה עלומה בת שנתיים או שלוש שאינני יודעת עליה דבר. ואני? אני לא הייתי מתהפכת עכשיו מצד לצד מזמרת לעצמי שירי ערש מעוררי חמלה. כמה פרכות וניגודים בלילה אחד. בית שמאי אומרים, "נוח לו לאדם שלא נברא." בית הלל אומרים: "נוח לו לאדם שנברא." ורבנן אומרים: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו." בסדר, זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות. אני לא מתווכחת עם חכמינו זיכרונם לברכה, אבל מעשיי שלי וחיי שלי ארוגים וסבוכים במעשיהם של אנשים אחרים, וכל כך מעט אני יודעת על חייהם ועל מותם.

אולי הספיקה סבתא שלי לשיר לאותה ילדה קטנה של אבי שירי ערש, וללבב לה לביבות. מילה יפה 'לביבות'. מילה יפה 'ללבב'. הלביבות שאבא שלי למד ללבב מאימא שלו, הן לביבות תפוחי אדמה מטוגנות. הלביבות של טשרניחובסקי באידיליה 'לביבות' הן כיסונים ממולאים בגבינה מתוקה ואולי גם צימוקים וגרידת לימון. כיסונים כאלה בישלה גִּיטְל הסבתא של רֵיזֶ'לֶה. היא הייתה יכולה להיות גם הסבתא שלי. סבתא אחת הייתה מטגנת לי לביבות תפוחי אדמה וסבתא אחרת ממלאת כיסונים בגבינה. אהבתי את האידיליות של טשרניחובסקי. אהבתי את השורות על רֵיזֶ'לֶה המהפכנית האסורה במצודת פטרוס ופבלוס, ועל הסבתא גִּיטְל שכוחה אוזל ממנה בשעה שהלביבות מבעבעות בתוך המים הרותחים וגועשים. רייז'לה יכולה להיות אני, או אולי הסבתא שלי או הנכדה שלי. גיטל הייתה יכולה להיות הסבתא שלי או הדודה המתוקה שלי. הייתי קוראת לה גיטל-נייני. האם הייתה סבתא שלי דומה לאותה גיטל? זו חייתה בכפר קטן ונידח בהרי מארמורש וזו בכפר קטן ונידח בדרום-מזרח אוקראינה ושתיהן היו אלמנות. בוודאי גם סבתא שלי ידעה להכין כיסוני גבינה, שהרי אוקראינה איננה מרוחקת מהרי מארמורש. כמו גיטל, גם אני נמלאת עכשיו כמיהה קטנה וילדותית לכיסונים רכים וקטיפתיים המתבשלים במים רותחים. אוי גיטל. אוי סבתא שלי. היכן אתן כולכן בלילה הזה שעוד מעט הופך ליום?

אני נזכרת באידיליה אחרת של טשרניחובסקי 'כְּחֹם הַיּוֹם'. האידיליה מספרת על הנער השוטה, התימהוני, התם ומלא הרגש שאהב את צמחי השדה ואת ארץ ישראל. "וֶלְוֶלֶה-שׁוֹטֶה, לְאָן? – לִרְאוֹת בְּפִרְחֵי-הַדָּגָן!"

וֶלְוֶלֶה-שׁוֹטֶה רצה ללכת ברגל מאוקראינה לארץ ישראל. וסופו שהוחזר הביתה קודח מחום ובתוך שלושה ימים מת. פרחי הדגן, אם אני מזהה נכון, הם פרחי הדרדר הכחול שפורחים לקראת סוף החורף ותחילת האביב יחד עם חמציצים וסביונים וחרציות. לדרדר הכחול צבע נפלא והעלים הירוקים-כסופים שלו מכוסים זיפים קטנטנים. מין של דרדר כזה צומח בשדות הדגן ונחשב לעשב רע. על גבול השכונה שלנו היה שטח בר עזוב, שעשבים וקוצים ופרחי בר צהובים ולבנים וורודים וכחולים צמחו בו עוד לפני שידעתי שיש לפרחים שמות. באותה שכונה, הפלא ופלא, צמח לו גם וֶלְוֶלֶה-שׁוֹטֶה משלנו, כאילו יצא מתוך האידיליה של טשרניחובסקי.

ולוולה 'שלנו' היה בן יחיד להוריו, שחלקו דירה עם משפחת וייצמן. הוא היה נער מגודל, רחב גוף ופניו כמו עיסה של בצק שבתוכה תקועים חורי העיניים, האף המעובה וחריץ השפתיים. היום קוראים לנער כזה מוגבל שכלי-התפתחותי; אנחנו קראנו לו בשמות אחרים. לא היו לו חברים והוא היה משוטט בשכונה ומטייל בין צמחי הבר של השטח העזוב, ולפעמים יוצא מתחום הראייה של אמו שישבה על המרפסת ועקבה אחריו בעיניה. משנעלם משדה ראייתה הייתה זועקת ממרום הקומה השנייה: "ולוולה, ווי ביסט דו?" כלומר, ולוולה איפה אתה. ולוולה שוטה שלא התכוון להכעיס את אמו או להדאיג אותה היה מגיח מבין השיחים במהירות, ניצב למרגלות הבניין וצועק בחזרה: "מאמע, מאמע, איך בין דו, איך קום שוין." כלומר, אימא אימא, אני פה, אני בא כבר. הוא היה ילד טוב שלא הזיק לאיש, אבל גם מפחיד בגלל פניו הרחבים ועיניו שלא היו ממוקדות במשהו ברור. אנחנו, ילדים קטנים בני חמש ושש ושבע, היינו צועקים לו ממרחק בטוח: "ולוולה, ולוולה, וו ביסט דו?" ובפרץ של שאגות אימה וצחוק היינו בורחים כשהיה מתקרב אלינו. גופו המגושם נראה כאילו הוא עשוי מחמר שנפחו לתוכו רוח חיים כמו בגופו של הגולם מפראג. אם יבוא המהר"ל מפראג ויוציא את הפתק עם האותיות הקדושות שטמן בגופו של ולוולה, יחזור להיות גוש חמר גדול.

אידיליות אינן שירי ערש למרות הקצב האיטי וכמעט חולמני. אידיליות אינן באמת חולמניות. הן מפיקות ערות צורבת והתבוננות ממוקדת ויחד עם זה מתנגנות לאט. אם אדקלם לעצמי את 'כחום היום' אולי אירדם: "עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ. יַמִּים שֶׁל פְּלָדוֹת נִשְׁפָּכוּ; וּשְׁבִיבִים, וּרְשָׁפִים וְזַהֲרוֹרִים פְּזִיזִים, קַלִּילִים וּמְשַׂחֲקִים הִתְפַּזְּרוּ לְכָל הָעֲבָרִים."

הוציאו את האידיליות מתוכנית הלימודים. למי יש סבלנות לעברית הנהדרת והשורות הנמשכות ונמשכות ומתעכבות בשבילים צדדיים והולכות מהשוק ודוכני הפירות אל המרחבים המטאפיזיים כדי לגלות בהם את מה שחבוי באנשים השוליים והאירועים הקטנים והחפצים והקירות וקולות הצפצוף והשריקה וילל החתול ונביחת הכלב והעצים והעלים והרוח והמים הגועשים בקלחת.

לאמירה ולי סיפקה השירה קודים מוצפנים. כשהייתי אומרת לאמירה: "וֶלְוֶלֶה-שׁוֹטֶה, לְאָן?" היא הייתה עונה: "לִרְאוֹת בְּפִרְחֵי-הַדָּגָן!" המשמעות המוצפנת הייתה תלוית מקום וזמן. אמירה הבטיחה לנסות ולהכין את הכיסונים של גיטל. במחברת המתכונים של אימא שלה היה משהו דומה. איכשהו לא הגענו לזה. ומכיוון שהיה לאמירה עניין גדול בצמחי בר וצמחי מרפא, היה אהוב עליה במיוחד 'הַיֶּמְשַׁן' של טשרניחובסקי. אוטרוק שעזב את מולדתו וחזר אליה רק בגלל ריח הימשן שעורר את געגועיו: "וַיּוֹצִיא צְרוֹר עֵשֶׂב. אֶת צְרוֹר הַיֶּמְשַׁן... וַיִּזְרֹק הָעֵשֶׂב בְּפָנָיו... אוֹטְרוֹק בָּא וּבְכַפּוֹ הָעֵשֶׂב בַּצְרוֹר, מֵרִיחַ וְחוֹזֵר מֵרִיחַ – בַּדְּרוֹר, וּדְמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ נִגָּרוֹת."

"אוי, העשב" אמרה אמירה, "אנחנו ניסע למיכאילובקה לחפש את הימשן." "ואיך נדע לזהות אותו?" שאלתי, וכבר ראיתי בעיני רוחי איך אנחנו מתרוצצות בשדה בר במרחק מבתי הכפר, תולשות עשבים ומריחות: זה לא. זה אולי. זה יכול להיות. הימשן הוא מין לענה עזת ריח, אבל מהו ריח הלענה? קראנו את שירו של חיים לנסקי 'קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה' ובין השורות עלה ריחה החריף והחזק. "אנחנו נריח וכבר נדע" אמרה אמירה. צרפנו גם את לנסקי לשפה המוצפנת שלנו: "רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ נָּד אֲנִי וָנָע אָדָם אוֹרֵחַ." אמירה לא הגיעה לאוקראינה, כי היא מתה לפני ששערי ברית המועצות נפתחו למבקרים מהמערב. היא חסרה לי, אמירה. היא הייתה יודעת להגיד מה פורח עכשיו על הכרמל ואיזו חליטת תה תסייע לי להירדם.

אני מדליקה את האור. עשרה לשלוש. הגב שלי מתוח קצת מהשכיבה הדוממת והכתפיים דואבות. שתיתי יותר מדי תה ואני שוב צריכה לרוץ לשירותים. אולי בכל זאת אקום לבדוק שירי ערש בהונגרית. אני מוצאת שיר ערש של יוז'ף אטילה. הויקיפדיה מלמדת, שהוא היה משורר הונגרי שסיפור חייו עגום. אביו של אטילה הקטן נטש אותו כשהיה בן שלוש ואמו מסרה אותו למשפחה אומנת שהעבידה אותו במשק שלה כרועה חזירים. כיום מצויה אנדרטה גדולה עם דמותו ליד בניין הפרלמנט, קרוב לדנובה. אם היה יודע על התהילה המזומנת לו, אולי היה מוצא טעם בחייו המרים ואהבותיו הנכזבות ולא שם להם קץ בגיל שלושים ושתיים תחת גלגליה של רכבת משא. ועם סיפור חיים כזה, קצת מפתיע לקרוא את שיר הערש שבו דבר לא נשרף לא נדקר ולא מתפוצץ ולא נטרף: "השמים עצמו את עיניהם הכחולות, הבית עצם את עיניו הרבות, בקרקעית הדנובה ישן העשב, הרדם בנעימים בּוֹלָשׁ הקטן." והוא ממשיך לשורר על העכבר שכבר נרדם וגם החשמלית הנמה, ועל הכיסא נרדם המעיל והקרע שבו נעצר ולא ימשיך להיקרע עד הבוקר. לבסוף נרדמת גם אמו העייפה של בולש הקטן. הכאב בשרירי הרגליים חובר לערנות הצורבת שאני מרגישה לאורך זרועותיי. אולי אלך מחר לבקר את האנדרטה שלו ולשיר לה שיר ערש עברי.

האם אימא שלי הכירה את השיר על בּוֹלָשׁ הקטן? האם שרו לה? הייתי רוצה לדעת אם אימא שלה אהבה אותה ואמרה לה מילים מתוקות מתנגנות. הייתי רוצה לדעת אם אימא שלי אהבה את אימא שלה. אבא שלה כבר היה מבוגר למדי כשנולדה, קרוב לחמישים. הייתה להם חנות שמכרו בה כלי בית וכלי גינון ושימורים ומיני קטניות יבשות וריבות שהכינו בעצמם ודברי מאפה. והיה שדה מאחורי הבית שגידלו בו תירס לבהמות והאיכרים הגויים היו מגיעים בעגלות אל השדה ועורמים את התירס היבש. לאבא שלה, כך אמרה לי פעם, היה קול נעים. הוא שר זמירות בארוחות השבת. וכשהיה עושה קידוש והבדלה הייתה חרדת קודש בבית. מלאכי שרת ומלאכי עליון היו מלווים אותו בכניסתו הביתה ונפרדים לשלום.

כשאבא שלי היה עושה קידוש בשנותיו האחרונות היו עיניו אדומות וכמעט עצומות וקולו ניחר. אימא שלי שרה לעיתים נדירות, ורק בקול זמזום-המהום שאינו מרשה לעצמו לבקוע במלוא כוחו. שאלתי פעם את יוסיקה אם הוא זוכר אותה שרה, והוא אמר: "על מה את מדברת? אם היה לה אי פעם קול בשביל לשיר, הסיגריות גמרו לה אותו. חוץ מזה, למי יש מצב רוח לשיר על ידה?" פעם שמעתי אותה מהמהמת במטבח את השיר 'שני שושנים' של אורלנד וזעירא: "היה זה כבר רחוק היום אחד לבן שני אדום." כשנכנסתי למטבח הפסיקה להמהם ושאלה אם אני כבר רעבה, כי ייקח עוד עשר דקות בערך עד שהקציצות יהיו מוכנות. בגיל שמונים ושתיים הפסיקה לעשן בגלל בעיות נשימה, אך הקול שלה נשאר נמוך וצרוד, ובזקנתה נעשה מחוספס עוד יותר ושבור, כמעט פוצע במגעו.

אני אהבתי לשיר. שרנו הרבה בבית הספר ובפעולות של התנועה. שירים של קרצ'בסקי ועמנואל זמיר ומתתיהו שלם. שירים על גדות הדנייפר ועל רועים מחללים, על קוזקים ועל כחול המטפחת ובניין הנמל וחולות תל אביב וציון חמדתי. היינו שרים ליד המדורה ושרים בטיולים ומדי פעם גם סתם כך תוך כדי הליכה מבית הספר הביתה או למכולת או במפגש על הדשא ברחבה שלפני בית התרבות. המורה לזמרה, חיותה, הייתה אישה קטנה וצנומה שארשת פניה תמיד רצינית ואפילו קודרת משהו. היא הייתה אחראית למקהלת בית הספר ולימדה אותנו שירים מתוך שירון מעוטר: "אל תירא עבדי יעקב כי חלמת חלום." וגם "מי יתנני עוף, ציפור כנף קטנה, אשר בקן הטוב תנוח לה שאננה." שרנו בכנס מקהלות בחיפה. תעודת ההשתתפות בכנס המקהלות שמורה במגירת הארכיון שלי יחד עם תעודות הנגינה בחלילית. הייתי מאוהבת בצלילים ובמילים גם אם כלל לא רציתי לנוח שאננה בקן. רציתי בנדודי אינסוף, לעלות ולרדת אחוזת תזזית בסולם יעקב וגם להיות רועה קטנה וגם יד ענוגה ושושנה חכלילת עיניים המתגוללת על אם הדרך. רבקה'לה ואני היינו יושבות בהפסקה בפינה מרוחקת בחצר בית הספר מתחת לאיקליפטוס הגדול ושרות בשני קולות. איפה היא עכשיו, רבקה'לה עם הצמות המהודקות? לא ראיתי אותה הרבה שנים. אחרי כיתה חית נשלחה ללמוד בפנימייה לבנות בבני ברק ובגיל שמונה-עשרה וחצי חיתנו אותה עם איש מבוגר ממנה בחמש שנים שבא מאוסטרליה ולקח אותה אל קצה העולם.

אני חוזרת למיטה. כבר אחרי ארבע. די. הראש שלי כבד ועייף אבל הערנות לא מרפה. אני מצווה על גופי להירדם והוא לא נענה. מה קרה ליחסי הגומלין שבין הגוף לנפש? גופי רוצה ללכת וללכת וללכת עד שיתמוטט וישכח את עצמו. מתחיל כאב ראש קטן. הזמזום הקונכייתי של הלילה ממלא את אוזני כאילו אלף צרצרים מהמהמים חרישית. אולי הם שרים שירי ערש לתינוקות שלהם, אבל מדוע בתוך האוזניים שלי? אני מושכת את המגירה שליד המיטה ומוציאה צנצנת קטנה של כדורי אדוויל. שמה אחד על לשוני ובולעת אותו בלי מים.

כדורי שינה מייצרים חלומות חריפי מבע אבל ברגע הערות הם מפוגגים אותם כאילו לא היו. אחרי שינה מסוממת אני מתעוררת בכבדות, ומהזיע הראשון ועד הרגע שבו אני יודעת שחלמתי משהו, נעלם הכול ואני לא זוכרת כלום. לפני שנייה עוד היה החלום איתי, אבל יד נעלמה מושכת בזריזות את החוט שבקצה החלום וזה עף לו הרחק או מתפוצץ באוויר לפני שהספקתי לזהות את צבעו. רק שובל הרגשה נשאר, אבל גם הוא מתאדה כשאני מנסה להיאחז בו. האם כך יעופו יתאדו להם מחשבותיי וזיכרונותיי? והשירים שלמדתי בעל פה? והאנשים שאהבתי לפני שנים? אמירה ונתי ורבקה'לה ואבא. יש משהו זדוני באבדן החלומות, כאילו כוח מרושע הודף את הכיסא אחורה ברגע שהתכוונתי לשבת עליו. ואולי משהו דק יותר וערמומי שאין אחריו חבטה גדולה של נפילה לאחור, אלא עכירות וקהות ריקה. לפעמים אני זוכרת קרעי חלום, לפעמים קצת יותר.

הנה אחד שאני זוכרת: מגיעים מכשירי חשמל שהזמנתי ואני פותחת את הקופסאות ורואה שהמכשירים משומשים והדופן של המקרר החדש שבור כאילו הוא עשוי מקרטון. אני אומרת למוביל שלא את זה הזמנתי, אבל הוא כבר הלך למשאית שלו. אני לא יודעת אם לא שמע אותי או שבחר להתעלם. ועוד אחד: חנן במטבח מחזיק שקית קמח ולא שם לב שיש בה חור והיא נקרעת. הקמח מתפזר ומתפשט ואנשים מסתובבים בבית ומסמנים עקבות של קמח. רצפת הבית מכוסה והתקרה מתחילה לדלוף. ועוד אחד: אני עודרת בגינה ופתאום שמה לב שהמעדר הוא צעצוע. כלי הגינה הם צעצועים. מה פתאום צעצועי גינה? בכלל אין לי גינה. אני מעדיפה פרחי בר שלא צריך להשקות אותם או לנכש סביבם את העשבים.

עשבים. היה לנו דשא בחצר והיו עצי פרי ושביל מרוצף באבני מרצפת אקראיות שנשארו מהזמן שהבית נבנה ובחלקן היו שבורות אך גדולות דיין כדי שאפשר יהיה ללכת עליהן מבלי שהנעליים יתמלאו בחול. והיה צינור גומי ארוך שהשתרע מהברז שבצד הקדמי של הגינה אל עצי הלימון והמנדרינה שבחצר האחורית. מלאכת ההשקיה הייתה חביבה עליי כי היא לא הצריכה אלא לחיצה חזקה על פיית הצינור וכיוונון זרם המים אל הגומה שסביב העץ. אהבתי להרגיש בכרית האצבע את לחץ המים הקרים. לפעמים הייתי מכוונת את המים לאוויר ומציירת משהו רגעי בזרמי המים על השמים הבהירים. הציור הרגעי היה נוזל על פניי ומרטיב את כולי. ובחודש ניסן, עם תחילת חופשת הפסח היה עליי לנכש את היבלית שפשטה ונאחזה בעקשנות במרחבי החצר. החול בחצר שלנו היה מרופד אבני חצץ, ומתחת לרכות המרפרפת והבהירה הייתה אדמה קשיחה ששורשי היבלית העמיקו לתוכה ויצרו בה מארג סרבני ועמיד. יוסיקה היה בטיול של התנועה ואני לבדי בחצר. שנאתי את היבלית המרושעת. החבלים הירוקים חתכו את כפות ידיי ואבני החצץ נתקעו לתוך ברכי ואני סמוקה ומיוזעת וחורקת שיניים מושכת ותולשת וקורעת וחופרת בידיים כדי להגיע לשורשי השורשים וככל שאני חופרת יותר, חבלי היבלית מתקשחים ומעמיקים מתחת לאבנים הקטנות שדוקרות באצבעותיי. בלילה התעוררתי באמצע החושך ומצאתי את עצמי תולשת ומושכת את הסדין בפנים מיוזעות ולב הולם בחוזקה.

חלומות הם חלומות. אבא שלי היה אומר: "חלוימעס", כלומר, חלומות, כלומר, הבלים. לפני שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנים, כשהייתי עדיין מורה לספרות מדוכדכת ועבודת הדוקטור שלי הייתה תקועה ולא ידעתי איך לחלץ אותה מתוכי או לחלץ אותי ממנה, הלכתי לדבר עם פסיכולוג. ערן המליץ עליו, אחרי שביקשתי ממנו שירשום לי כדורי הרגעה וכדורי שינה וכמה שיותר. ערן אמר לי לעזוב את הכדורים ולאוורר קצת את הנפש. הוא רשם על פתק את שמו של הפסיכולוג ומספר הטלפון של הקליניקה שלו. "הוא גם מרצה בבית הספר לרפואה בתל אביב," אמר ובזה התכוון לומר שיש לו תובנה גם לאנשים כמוני עם בעיות של כתיבה. צייתי לערן וניסיתי, כפי שהוא קרא לזה, 'לאוורר את הנפש'. קבעתי פגישה וישבתי מול פרופסור פ. ש. שהיה לו מבט מרפרף, כאילו לא רצה לגרום לי להרגיש שהוא בוחן אותי. ובכל זאת הרגשתי שהוא בוחן אותי ומנסה לחדור דרך רקותיי לתוך המחשבות שלי. זה גרם לי לעצבנות ומבוכה. הוא שאל כמה שאלות סתמיות ואחר כך שאל, כמו ששואל רופא, היכן כואב לי. כלומר, מה הביא אותי אליו.
סיפרתי לו על הדוקטורט שיושב אצלי בראש על כל פרקיו ואיבריו אבל מסרב לקום לתחייה ולהיכתב. אמרתי לו שחשוב לי לכתוב את העבודה הזאת, כי חשבתי אותה הרבה זמן, ואספתי הרבה רעיונות ודוגמאות וקטעי מאמרים, אבל אני לא מצליחה לכתוב ברצף עמוד שלם, ולא מצליחה לחבר את הקטעים. "אין לי בעיה בכתיבה בדרך כלל," אני אומרת לו, "ובכל זאת אני לא מצליחה להתקדם." והרגשתי קצת נואלת כאילו אני באה לבקש ממנו שיקוי קסמים לטפטף אותו על המקלדת. אחרי עשר דקות כבר דיברתי על אבא שלי ואימא שלי ויוסיקה, כאילו כל השנים שעברו מאז עזבתי את בית הוריי ועד אותו זמן הפכו לעלים יבשים שהרוח העיפה וגלגלה הרחק ממני. ואז הוא שאל אותי על חלומות. "אני שוכחת אותם בבוקר," אמרתי לו. הוא הציע שאניח מחברת ועט ליד המיטה וארשום כל זיכרון חלום שעולה בדעתי בבוקר, מיד כשאני פוקחת עיניים, לפחות למשך השבועיים הקרובים. וכך עשיתי. רשמתי כמה חלומות ודיברנו עליהם. היה חלום שבו פגשתי את אבא שלי ואחר כך התעוררתי בוכה מפני שהוא היה לבוש באותו מעיל גשם בהיר ודהוי, שלבש כשבא ללוות אותי לטיסה הראשונה שלי לניו יורק, לפני שחלה במחלה שהביאה למותו.

הדיבורים על החלומות דכדכו אותי. ייתכן שהפרופסור הרגיש בזה. הוא שאל אם אני מאמינה בכוח החלומות לשקף משהו שחשוב לנפש. אמרתי שאולי כן, אבל אני לא בטוחה. אחרי שלושה שבועות נסע הפרופסור לכנס ואחרי עוד שבועיים הפסקתי את הפגישות וחשתי הקלה עצומה. אווררתי את הנפש והחזרתי אותה לארגז המצעים שלה. את מחברת החלומות מאותם שבועות קרעתי וזרקתי למעט חלום אחד ששמרתי זמן מה, כאילו חששתי שאם אקרע ואזרוק אותו הוא יחזור אליי דרך הארובה או תיבת הדואר או מפתן הדלת כשקרעיו מודבקים.

את החלום הזה חלמתי זמן מה אחרי שראיתי את הסרט קאוס של האחים טביאני, סרט שמבוסס על סיפורים של לואיג'י פירנדלו. כדי לספר על החלום ההוא אני צריכה לספר קודם על הסרט של האחים טביאני. סרט נפלא. אני שומרת עותק שלו בארכיון הסרטים שלי וחוזרת לראות אותו מדי פעם, שלא בטובתי. האחרון בין פרקי הסרט מפגיש את פירנדלו עם בית ילדותו, עם אמו המתה ועם זיכרונות הילדות שלה, אחרי שנים רבות שבהן נעדר מכפר הולדתו. את הפרק הזה הרצתי שוב ושוב עד שלמדתי אותו כמעט כולו בעל פה. פירנדלו מגיע לתחנת הרכבת בכפר ומשם עושה את הדרך לבית אמו בעגלה רתומה לסוס. הוא איננו מזהה את העגלון שהיה חבר ילדות שלו. החבר אומר לו: "לואיג'י אקח אותך הביתה." רק כשהוא מגיע לבית ויורד מהעגלה והעגלון מחייך אליו חיוך גדול, הוא נזכר וקורא בשמו: "סארו!" ובבת-אחת חוזרים אליו זיכרונות ילדותו. הבית הגדול של אמו עזוב וריק, ענף עמוס לימונים מתכופף פנימה כשהוא פותח את החלון. הוא קוטף מהפרי ויושב על הספה ומקלף את הקליפה הצהובה. אמו המתה יושבת על הכורסה שמולו. "זו את שקראת לי, אימא," אומר פירנדלו לאמו, והיא אומרת, שאכן קראה לו כדי לספר לו דברים שלא יכלה לספר בחייה, כי היה רחוק ממנה. הבן מליט את פניו בשתי כפות ידיו. "אל תבכה לואיג'י," אומרת לו האם, "אם אתה אוהב אותי תחשוב עליי כפי שהייתי. חיה." והבן מסיר את ידיו מפניו ואומר לאמו, שהוא לא בוכה מפני שהיא איננה. הוא אכן חושב עליה ורואה אותה כפי שהייתה, אבל הוא בוכה על כך שהיא כבר לא יכולה לחשוב אותו. "כשנהגת לשבת כאן בפינה," אומר הבן, "חשבתי שאם את חושבת עליי מרחוק כל כך, אני חי בשבילך והמחשבה תמכה בי וניחמה אותי." עכשיו שהיא מתה, הוא לא יכול להמשיך לחיות בשבילה. "קשה לי להבין מה אתה אומר," אומרת לו אמו החכמה והאוהבת. היא אומרת לו שעליו להסתכל על החיים דרך עיניהם של אלה שאינם עוד. זה מכאיב, היא אומרת לו, אבל הכאב יעשה את חייו יפים יותר וקדושים יותר. הוא מביט בה במבט ספקני ואוהב ונזכר בזיכרון ילדות שלה, שניסה כמה פעמים לכתוב אותו ולא הצליח כי חסרו לו פרטים. הוא מבקש מאמו לספר לו שוב את סיפור המסע שלה עם משפחתה בסירת דייגים ששטה מסיציליה למלטה כדי להתאחד עם אבי המשפחה שנמלט לשם מפני הבורבונים. בדרך עצרו לשעות אחדות באי קטן שגבעותיו הלבנות עשויות אבן ספוג. בסיום הסרט אמו, הילדה בת השלוש-עשרה, מטפסת על גבעה לבנה עם כל הילדים ושם למעלה הם פורשים ידיים לצדדים ומנתרים-מתגלגלים על החול הלבן והרך אל הים הכחול-ירוק למרגלות הגבעה, לצלילי המוזיקה הנפלאה של מוצארט מ'נישואי פיגארו'. כמה יפה. אבל לא לסיפור הזה התכוונתי, אם כי התענגתי על זכרונו.

החלום שלי קשור לסיפור הראשון שבסרט. זהו סיפור על אם אחרת שאיננה מסוגלת לאהוב את הבן הקרוב אליה. היא מתגעגעת אל שני בניה שהיגרו לפני שנים מסיציליה לאמריקה. ארבע-עשרה שנים היא מחכה למכתבים שלא הגיעו. היא איננה יודעת קרוא וכתוב, ועל כן היא נעזרת בנערה שמשרבטת בשבילה את הדברים שהיא מכתיבה כדי לשלוח להם מכתב בידי אחד הנוסעים העוזבים את סיציליה לאמריקה. גם אותה נערה, כך מתברר, איננה יודעת קרוא וכתוב והמכתב שנכתב, לא נכתב. הבן האחר, זה שנמצא במרחק פסיעות אחדות ממנה, אוהב אותה ורוצה בקרבתה ורוצה לתת לה את כל מה שביכולתו, אבל היא לא מסוגלת להביט בו. הבן הזה נולד לה אחרי שנאנסה על ידי רוצח בעלה, והדמיון בין הילד לבין הרוצח-האנס, שהוא אביו מולידו של הילד, הוא דמיון בלתי נסבל. "אני רועדת בכל פעם שאני רואה אותו," אומרת האם, שגם היא וגם בנה מוטרפים מעוצם הכאב שפער חור גדול בנפשם. על הבן האומלל נגזר לראות את אמו מרחוק ולצפות בה נמקה מגעגועים אל הבנים הרחוקים ששכחו אותה מזמן.

כשצפיתי בסרט לא עלה על דעתי שהוא חדר כה עמוק אל נפשי וייצר את החלום המוטרף שלי. רשמתי את החלום על דף נפרד והבאתי אותו עם האחרים, אבל בהחלטה של רגע השארתי אותו בתיק ולא הראיתי אותו לפרופסור. שמרתי את הדף במגירת המכתבים הישנים הרבה זמן עד שבערב דצמבר אחד, כשהגשם זעף, צביה כבר הלכה לישון בחדר העבודה שלי, ושרידי שמונת הנרות הצבעוניים דלקו בחנוכייה, הוצאתי אותו מהמגירה וקירבתי אותו אל הלהבות הקטנות המרטטות. חנן אמר: "תפסיקי כבר לראות את הסרט הזה, לא עושה לך טוב." הוא שמור אצלי על דיסק חיצוני, ואני יודעת שבכל פעם שאתגעגע אל סיוטיי וארצה לחזור אליהם אין לי אלא להניע את העכבר השחור.

וכך כתבתי על החלום: התעוררתי בחושך ובתוך ההתעוררות אני עדיין בתוך החלום. המחשבה הראשונה: "עכשיו אני יודעת למה אימא שלי לא אוהבת אותי." בחלום עצמו אין סיפור עלילה אלא התהוותה של ידיעה: אני יודעת שאני הבת של דוקטור מנגלה. כשהתעוררתי מהחלום חשבתי: "זה לא יכול להיות, אני הרי דומה לאבא שלי. יש לי מצח דומה לשלו ואף כמו שלו והעיניים שלי בהירות כמו של אימא שלי, אבל אני גבוהה ממנה." ולקח לי עוד רגע להתעשת ולהבין שכל זה היה חלום שחלמתי בעקבות הסרט של האחים טביאני. אם הייתי מספרת לפרופסור הפסיכולוג היה החלום נאחז ברגבי נפשי כמו היבלית העיקשת ולא מרפה.

לפני שנים שמעתי את אימא שלי מספרת למגי התופרת, איך הפרידו בינה לבין אימא שלה, שנשאה בזרועותיה תינוק של אישה אחרת שבאה איתם ברכבת, אישה חלשה וחולה שאחזה בידה של ילדה בת שנתיים. "אימא שלי עוד לא הייתה חמישים, אישה בריאה וחזקה שידעה לעבוד," אמרה אימא שלי, "אבל בגלל התינוק שהחזיקה שלחו אותה למקלחות." ובתוך כך סיפרה איך מנגלה נגע בשערה ואמר שהוא רך כמו משי. ואחר כך שלח אותה לצד השני, שם גזזו את שערה. "הוא היה איש יפה," אמרה אימא שלי ביובש.

אימא שלי האמינה בכוח היופי לקבוע גורלות. "גבר," היא אומרת לי, "לא מוכרח להיות יפה. מספיק אם הוא גבוה. אצל נשים זה משהו אחר." אישה פשוטת מראה צריכה להתחתן מוקדם ככל האפשר, כשפניה עוד רעננות וגזרתה במצב טוב והיא קלת תנועה. יעברו השנים ואף אחד לא ירצה בה. "אישה," כך אמרה לי אימא שלי, "צריכה ללכת כשרוצים אותה." רק נשים יפות יכולות להיות בררניות. מגי הייתה אישה יפה ולכן הייתה נשואה פעמיים ועכשיו היא גרושה. אני השתייכתי לקבוצה הראשונה לכן התחתנתי בחיפזון והתגרשתי שלא בטובתי אחרי שנתיים וחצי.

כאב הראש התרופף אבל השרירים ברגליים עדיין מציקים. תמיד כשאני עייפה מאוד הם נעשים חמצמצים ודוקרניים. כבר אחרי חמש והחושך מתחיל בנסיגה איטית. נזכרתי שוב בדף ההסבר ובהמלצה להתייעץ עם רופא באשר לאופן הפסקת הטיפול בתרופה. אולי זה לא נכון מה שאני עושה. קל להגיד: אז לא אישן לילה או שניים. כשזה קורה קשה לעמוד בזה. עם מי אתייעץ כאן? יש לי ביטוח רפואי. האם אצליח להסביר לרופא הונגרי את הבעיה? אני יודעת להגיד את המילים: כאבי ראש, עיניים צורבות, עצבנות, עייפות, שינה, תשע שנים, כדורי שינה, מינון, שרירי הרגליים, להפסיק, להוריד מינון. ייקח זמן עד שאגיע לרופא. ומה בינתיים?

ואז עלתה בדעתי המחשבה, שאני צריכה לעשות דרך הפוכה לזו שעשיתי מלכתחילה: התחלתי עם מינון של שלוש נקודה שבעה מיליגרם ואחר כך עברתי לשבע נקודה חמישה מיליגרם. אם כך, אולי כדאי לחזור אל המינון הנמוך לזמן מה ואז לנסות להשתחרר לגמרי. רעיון פשוט. למה לי להקשות על עצמי בגמילה פתאומית? ממילא זה לא יעבוד. אחרי הביקור של חנן יהיה לי זמן לחזור גמילה גמורה. הייתי מרוצה מהרעיון. יופי.

הוצאתי גלולה אחת של נוקטורנו מתוך החפיסה, בצעתי אותה לשניים בחריץ שבין שני חלקי הגלולה. החזרתי את המחצית האחת למארז ואת המחצית השנייה בלעתי. מתחתי את רגליי, הנפתי אותן למעלה ולצדדים כדי להרפות את מתח השרירים. התהפכתי על הבטן ושמתי יד אחת מתחת לכרית ונזכרתי באנדור סאבו וברגליים הארוכות שלו שנמתחו מהספסל אל קו הדשא, ותהיתי מדוע רגליים ארוכות מעוררות אצלי תחושה של עוצמה וסמכות ואילו רגליים קצרות נראות מגוחכות. אחרי חצי שעה בערך נרדמתי וישנתי עד אחת-עשרה וחצי. כשהתעוררתי ידעתי בבירור שחלמתי משהו ולא זכרתי מה.

תחרה הונגרית / רות לורנד
עם עובד, 2018
318 עמודים

רות לורנד היא פרופסור (אמריטה) לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. פרסמה מחקרים על יופי, אמנות ופרשנות. כמו כן פרסמה קובץ סיפורים וספר שירה. "תחרה הונגרית" הוא רומן הביכורים שלה