פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "נראה לאחרונה" מאת דולי אלדרטון

פרק שני

הוא בחר באיזה פאב ניפגש. הוקל לי מאוד. מאז יום ההולדת שלי, בסדרה של יציאות והתכתבויות במייל, לולה העבירה לי קורס מזורז בעולם הדייטים המודרני והכינה אותי לכל האכזבות שמצפות לי. אחת מאלה הייתה גברים שלא מסוגלים לבחור או אפילו להציע איפה להיפגש. כל הגישה האדישה, ילדותית, ה"לא מוכן להזיז את התחת שלי", "מתמחה חסר תועלת שלא יודע אפילו להשתמש במדפסת", ממש הוציאה לי את החשק.

לולה אמרה לי להתגבר על זה כי אחרת אני לעולם לא אצליח לצאת לדייט ואבלה את שארית חיי ברביצה נטולת סקס על הספה ושליחת ההודעה "הֵיי, אתה פנוי מחר? מתי? איפה בא לך?" שוב ושוב באפליקציה, לגברים שבחיים לא אזכה לפגוש.

מקס הציע מקום מפגש אחרי פחות משעה של התכתבות. "פאבים שכונתיים של זקנים נשמע טוב?" הוא שאל.

"זה הסוג האהוב עליי," עניתי. "אף אחד כבר לא מוכן לצאת איתי למקומות כאלה."

"לגמרי."

"כשהיינו סטודנטים כולם מתו על המקומות האלה, אבל עכשיו הם כבר לא, כי אין להם יותר חוש הומור."

"נראה לי שאת צודקת," הוא ענה. "אולי הם פשוט פוחדים שהם הופכים להיות זקנים בעצמם ובגלל זה הם כבר לא אוהבים פאבים של זקנים."

"אולי פאבים של זקנים מתאימים רק לאנשים בקצוות של הרגלי השתייה. צעירים שהולכים אליהם באירוניה ופנסיונרים שהולכים אליהם כי הם אוהבים את זה," הקלדתי.

"ובינתיים אנחנו תקועים באזור הדמדומים של מקומות שקוראים לעצמם בר-מסעדה ומגישים נקניקיות בבצק ב-9 פאונד."

"בדיוק."

"בואי ניפגש בחמישי בשבע, ב'מוסד' בארצ'וויי," הוא כתב. "יש שם לוח חיצים ובעלים אירי זקן. הכי רחוק שאפשר מנֶגרוֹני ומגופי תאורה מעוצבים."

"מושלם," כתבתי לו.

"ויש שם גם רחבת ריקודים שאני יכול לסובב אותך עליה אם הכול ילך לפי התוכנית."

הייתי פעילה בלינקס כבר שלושה שבועות, אבל הדייט שלי עם מקס היה הדייט הראשון שקבעתי. ולא כי לא ניסיתי. בסך הכול ניהלתי עשרים ושבע שיחות עם עשרים ושבעה גברים במקביל. זה אולי נשמע הרבה, אבל בהתחשב בכך שבשלב הזה ביליתי באפליקציה בערך ארבע שעות בכל יום ואישרתי מאות רבות של גברים, נראה לי די עלוב שרק עשרים ושבעה גברים אישרו אותי בחזרה. שאלתי את לולה אם זה נורמלי. היא אמרה שכן והוסיפה שמספר ההתאמות שלה ירד בחצי ביום שמלאו לה שלושים, כי הרבה גברים מגבילים את טווח הגילים שהם מחפשים לשלושים ומטה. היא אמרה שברגע שהיא הבינה את זה, היא הפסיקה להתרגש ממספר ההתאמות הנמוך שלה. בתקופה מסוימת, אמרה לי, היא התחילה לסרוק שרשורי הודעות בפורומים כי הייתה בטוחה שמישהו "מפיץ עליה שמועות" באינטרנט, מכפיש אותה מאחורי גבה ומרחיק ממנה גברים. תיאוריית ה"שמועות בדארק ווב" של לולה נראתה לי כמו פרנויה די מגלומנית, אבל אז נזכרתי שכבר הרבה שנים היא בטוחה שהיא הולכת למות ב"התנקשות" ולא היה לי לב להגיד לה שמתנקשים רק באנשים מפורסמים. בני אדם מהשורה סתם חוטפים כדור במקרה.

בימים הראשונים נשביתי בקסמיה של לינקס. האפליקציה כבשה אותי. הרגשתי שניצחתי את השיטה של כל הדבר הזה שנקרא רומנטיקה – הנה, ממש בכף ידי, אינספור גברים נאים ומעניינים רק מחכים שאפנה אליהם. במשך שנים האמנתי שלמצוא אהבה זה מסע מפרך שדורש סבלנות, תזמון נכון ומזל. פעם חשבתי שאין ברירה אלא ללכת לאירועי פופ-אפ איומים ולחנויות ספרים ייחודיות; לסרוק ללא הרף את הקהל בחתונות וברכבת התחתית; ליזום שיחות עם מטיילים אחרים בכל נסיעה לחו"ל; לצאת לבילוי ארבעה ערבים בשבוע כדי לשפר את הסיכויים שלי. אבל עכשיו לא היה עוד צורך להשקיע שעות ולתכנן אסטרטגיות כדי לפגוש גברים – הפקטור של הזמן כבר לא היה רלוונטי. בניגוד למה שחששתי, לא הייתי צריכה לפנות זמן ביומן כדי למצוא בן זוג – יכולתי לעשות את זה תוך כדי צפייה בטלוויזיה.

לולה אמרה לי שהתגובה שלי נורמלית לגמרי בשביל מישהי שמשתמשת בפעם הראשונה באפליקציית היכרויות – והוסיפה שהערפל החלומי הזה יתפוגג בעוד כמה שבועות ויפנה את מקומו לדכדוך קיומי, עד שבשלב מסוים אתייאש ואמחק את האפליקציה, בעוד שלושה חודשים בערך. היא אמרה שככה זה נמשך עד שמכירים מישהו. לולה חיפשה בן זוג באפליקציות במשך שבע שנים לסירוגין.

היא גם הזהירה אותי שהשיטה של האפליקציה ללכוד משתמשים חדשים היא להציג להם את ההיצע הכי מפתה מייד בהתחלה. היא הייתה משוכנעת שעומד מאחורי העניין הזה איזה אלגוריתם – בחודש הראשון באפליקציה, המשתמשים החדשים רואים רק את האנשים שקיבלו הכי הרבה לייקים, ואחרי שהם מתמכרים, האפליקציה זונחת אותם לאנחות יחד עם כל שאר המשתמשים הממוצעים. היא אמרה שזה עובד כי את תמשיכי לסנן את הרפש האנושי עוד ועוד, כי תמיד תהיה לך תקווה שתמצאי שוב את תיבת האוצר.

רוב ההתכתבויות שלי בלינקס היו שיחות עצלות, חמקמקות וחסרות עומק כמו משב רוח קיצי. הן תמיד נפתחו במשפט הסולידי: "הֵיי! מה נשמע?" או באמוג'י של יד מנופפת. התגובה הגיעה כעבור שלוש שעות לפחות; שלושה ימים היו פרק זמן נפוץ יותר. וההמתנה מעולם לא זיכתה אותי בתשובה איכותית. "סורי, היה לי עומס בעבודה, ספרי בישול, מגניב. אני בנדל"ן." זה כל מה שקיבלתי אחרי השתיקה הממושכת. השיחות באפליקציה נסבו במידה רבה סביב ימות השבוע – איך עובר עלייך היום? מה את עושה בשלישי? איך יום חמישי שלך בינתיים? מה את עושה בסוף השבוע? – וכל השאלות האלה אף פעם לא היו רלוונטיות, כי היום שהוא שאל עליו או שאני תהיתי לגביו זכו להתייחסות שבוע שלם אחרי שהתרחשו כבר.

עד מהרה זיהיתי צרה נוספת, שונה מאוד, אבל בולטת מאוד. הצרה הזו הייתה גברים שקראתי להם ביני לבין עצמי "בני זוג על פני השטח". בן זוג על פני השטח השתמש בפרופיל שלו כדי ליצור מראית עין של אדם ללא רבב, רציני, שאפשר לסמוך עליו. תמיד הייתה לו תמונה עם תינוק של חבר או גרוע מזה, תמונה של עצמו מוריד טפט או משייף רצפה בלי חולצה. הפרופיל שלו תמיד כלל משפטים אגביים לכאורה כמו "מחפש את האחת" או "הערב המושלם שלי? להתכרבל על הספה מול סרט של סופיה קופולה". הם ידעו בדיוק מה הם עושים ואני לא האמנתי לאף מילה שלהם.

מי שהיו חסרי תועלת באותה מידה, אבל זכו ממני למעט יותר הערכה, היו הגברים שאמרו את כל האמת בפנים והבהירו שכל מה שמעניין אותם זה סטוץ חד-פעמי ולא מעבר לזה. יצא לי להתכתב עם אחד כזה די בהתחלה, מורה ממושקף בבית ספר יסודי בשם ארון. אחרי התכתבות חביבה שארכה חצי שעה הוא שאל אם אני רוצה "לצאת הערב לדייט". זה היה יום שלישי, והשעה הייתה אחת-עשרה וחצי בלילה. שאלתי אותו אם הוא מתכוון ליציאה ממש או שהוא פשוט רוצה שאבוא אליו. "אם את רוצה אפשר לנסות להוריד איזה בירה," הוא ענה בזעף. בזאת באה אל קיצה ההתכתבות שלי עם ארון.

הגברים שהתכתבתי איתם עשו שימוש במגוון עגות וסגנונות פנייה. "ערב צח, גברתי – האם פנייך אל הפאב בשבת שמשית זו?" כתב לי אחד מהם. "אם מוזיקה היא מזון האהבה, שתתנגן לנצח, אבל אם אישה שכותבת על אוכל אוהבת גם אהבה וגם מוזיקה – מה דעתך שנצא לרקוד בשבוע הבא?" כתב לי אחר בניסוח חידתי סתום שהזכיר לי את שאלות המתמטיקה במבחני הקבלה לאוניברסיטה (לשיוואני יש עשרה תפוזים, אם שיוואני תוותר על תפוזים בשווי הערך הריבועי של מספר התפוזים ברשותה, כמה תפוזים יישארו לה?). זה היה סגנון פיתוי ייחודי שטרם נתקלתי בו – מהורהר ונוסטלגי, חסר פשר ומשונה. עמום ונטול הומור.

והיו גם גברים שבחרו להבליט את השפה הדלה שלהם. "את מאנגליה??" ירה לעברי מכונאי בעל שיער אדמוני. חלק מההודעות שקיבלתי מגברים היו ארוכות, מייגעות, מין זרם תודעה חסר מעצורים, ברבורים בסגנון: "הֵיי מה קורה בדיוק התקלחתי במים קרים איזה מעצבן עוד פעם התקלקל הדוד!! טוב לא משנה יוצא עכשיו לקנות קפה אולי כבר אקח גם סנדוויץ' בייקון חיים רק פעם אחת לא. אחרי זה אני הולך לשחות קבעתי לשתות משהו עם חבר שלי צ'רלי אבל הוא לא מצא בייביסיטר לכלב, הפאב שרצינו ללכת אליו לא מכניס כלבים איך היום שלך בינתיים XX." גבר אחר כתב לי, "התרשמתי מאוד מהפרופיל, נינה," כמו איזה מנהל בית ספר בטקס חלוקת תעודות.

ככל שנתקלתי ביותר ויותר עמודי פרופיל, כך גיליתי עוד ועוד מיני אדם שלא ידעתי על קיומם. גברים שנורא התלהבו מכך שהם ביקרו פעם בלאס וגאס. גברים שהיו אובססיביים לכך שהם גרים בלונדון ועוררו בי חשש שבמקום ללכת בדייט הראשון לפאב או למסעדה, הם ייקחו אותי לטפס על כיפת המילניום או לעשות סנפלינג מהמבנה של מוזיאון הטבע. שוב ושוב נתקלתי בפריקים של פסטיבלים ומסיבות – בחור שעבד במחשבים ביום והתאפר עם נצנצים בערב. הוא צבר את ימי החופשה שלו והלך כל שנה לחמישה פסטיבלים. היו גברים שגרו על סירות בנהר, עשו להטוטים עם אש, גילו את עולם השרוואלים והתאהבו בו. וכמובן, כל הגברים, מאות גברים, שהעמידו פנים שהם לא ממש יודעים למה הם בלינקס – חלק מהם אמרו שחבר שלהם שכנע אותם ואין להם מושג מה הם עושים פה, כאילו שלהוריד אפליקציה, לבנות פרופיל עם אינספור פרטים אישיים ולהעלות תמונות של עצמך זה משהו שאפשר לעשות בלי לשים לב, כמו לפנות בפנייה הלא-נכונה.

היו גם גברים שהיה חשוב להם להגיד שהם קראו וממשיכים לקרוא הרבה ספרים, ולא רק ספרים של דן בראון – ספרים אמיתיים, ספרים של המינגוויי ובוקובסקי ואליסטר קמפבל. היו המעצבים הגרפיים – אלוהים, כמה מעצבים גרפיים. איך זה שבחיים האמיתיים הכרתי אולי שניים-שלושה מעצבים גרפיים ובאפליקציה נתקלתי בלא פחות מ-350 כאלה?

הקטגוריה הכי עצובה של גברים הייתה הגברים שנשארו מאחור. הם עצמם לא היו מודעים לרושם המלנכולי שהם מותירים. הם בדרך כלל היו בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים לחייהם, והיו להם חיוכים רחבים שעמדו בסתירה למבט המיואש שהיה להם בעיניים. היו להם תמונות כשושבינים שנושאים נאום בחתונה או מביטים בחרדת קודש בתינוק של חבר בטקס הטבלה. הכמיהה והדכדוך שלהם זעקו לשמיים. הם הופיעו בממוצע אחת לעשרה פרופילים, ובכל פעם שראיתי אותם נשבר לי הלב מחדש.

בשבועות הראשונים שלי בלינקס, ימים של קליקים כפייתיים ימינה ושמאלה, גיליתי פרט שהיה בו-זמנית מנחם ומטריד, והוא שהמין האנושי מתאפיין בחוסר דמיון משווע. אף אחד מאיתנו לא הצליח להבין באמת עד כמה הוא לא מקורי – ההבנה הזאת פשוט הייתה מכאיבה מדי. "אני אוהב לטייל בחיק הטבע" – "גם אני אוהבת לטייל בחיק הטבע". "אני אוהב פיצה" – "אני מחפשת מישהו שיצחיק אותי" –"כל מה שאני רוצה זה מישהו שיקבל את פניי בסוף היום וישכב לידי במיטה". חוסר מקוריות מהסוג הזה. והנה ההוכחה, כל הפרופילים האלה, המתח הדק בין מי שאנחנו באמת למי שאנחנו רוצים שיחשבו שאנחנו. העובדה שכולנו מורכבים מאותם איברים, רקמות ונוזלים ומאותו מעטה של מיליון קלישאות מעולם לא הייתה ברורה יותר. לכולנו היו אותם פחדים ואותן שאיפות; להרגיש שמישהו דואג לנו, להרגיש חשובים, להרגיש שמישהו שומע אותנו וזקוק לנו באופן כזה או אחר. אף אחד מאיתנו לא מיוחד. אני לא יודעת למה קשה לנו כל כך לקבל את זה.

זה מה שידעתי על מקס לפני שפגשתי אותו: היה לו שיער בגוון שבין חול לקרמל, קצר, אבל מספיק ארוך בשביל שיהיה אפשר לראות שיש לו תלתלים רכים ולא ממושמעים. הוא היה מטר תשעים וחמש, בערך שלושים סנטימטר יותר ממני. הוא היה שחום יחסית לאדם עם גוון עור בהיר – העור שלו נשזף בשמש, ומהתמונות בפרופיל שלו עלה בבירור שהוא אוהב להיות בחיק הטבע. עיניו היו בצבע ירוק-טחב ונטו מעט כלפי מטה באופן שגרם לו להיראות טוב לב, ורמז על האפשרות שהוא עושה מדי פעם קניות בשביל שכן בעל מוגבלות. הוא בן שלושים ושבע. הוא גר בקלפטון. הוא גדל בסומרסט. הוא אוהב לגלוש. הוא נראה טוב בסוודרים רחבים עם צווארון גולף. הוא מגדל ירקות בחלקה קטנה סמוך לדירה שלו. אלה תחומי העניין, החוויות והערכים שחלקנו זה עם זה: הביץ' בויז היו הפסקול של הילדות שלנו; שנינו אוהבים כנסיות אבל שונאים את הדת; שנינו נוהגים לשחות באופן קבוע במקורות מים טבעיים; שנינו מסכימים שתות הוא הטעם הכי טעים לגלידה, והכי פחות מוערך, כי הוא פשוט מדי; מקסיקו, איסלנד ונפאל היו בראש רשימת היעדים שאליהם רצינו לנסוע.

הראיתי ללולה את הפרופיל של מקס והיא התלהבה ואמרה שיצא לה "לראות אותו שם", מה שקצת אכזב אותי. בראש שלי, הגברים באפליקציה היו כמו מִנחה מאלת הגורל – בני זוג פוטנציאליים שנבחרו בפינצטה במיוחד בשבילי ("זה לא 'זין פּוֹל גוטייה'," העירה לולה). בזמן שהייתי עסוקה בהתכתבויות עם תמונות של נשמות תאומות בפוטנציה, שכחתי שיש מאות ואלפי נשים אחרות כמוני שמתכננות את עתידן מהספות שלהן ובדרך לעבודה. לולה אמרה לי שזו תגובה קלאסית של מונוגמית תלותית שאף פעם לא באמת יצאה לדייטים ושאם אני רוצה להתקדם לאנשהו באפליקציות היכרויות, אני צריכה להפסיק לקחת ללב. "זה עולם אכזרי," היא הודיעה לי. "אין פה מקום לרגש. את צריכה להיות מחושבת ולדעת בדיוק מה את רוצה. את חייבת להיות חדה ולדעת להילחם. זאת הסיבה שזה עולם של צעירים." היא אמרה לי שהיא חושבת שמקס הוא מין סלבריטי בלינקס, ושכבר יצא לה להיתקל בפרופיל שלו – מסוג הגברים הערמומיים ששגשגו באפליקציות הודות למראה חיצוני משובח וקסם משועתק (פעם היא גילתה שהיא ומישהי שעבדה איתה התכתבו עם אותו אדם: הוא פשוט העתיק והדביק את אותן הודעות לשתיהן). גברים מהסוג הזה לא התחייבו לשום דבר רציני, היא הסבירה לי, כי כל עוד יש להם הצעות, הם ימשיכו להיות רווקים, והם יודעים בוודאות שנשים לעולם לא יפסיקו לאשר אותם באפליקציה.

מקס איחר בעשר דקות. אני שונאת שמאחרים. איחור זה הרגל אנוכי של אנשים משעממים שמנסים להיראות מעניינים יותר אבל אין להם סבלנות ללמוד נגינה באיזשהו כלי. ניסיתי לקרוא את הספר שלי, עדות מפורטת אבל קלה יחסית לעיכול מקוריאה הצפונית, אבל הייתי לחוצה מדי והמבט שלי כל הזמן גלש מהספר בחיפוש אחר מקס עד שלא הבנתי מילה ממה שקראתי.

"הֵיי!" כתבתי לו חמש-עשרה דקות אחרי המועד שקבענו. "אני בפאב. מה אתה שותה?"

"תפסתי לנו שולחן בחוץ כדי שאני אוכל לעשן," הוא השיב. "אבל אשמח לכוס בירה בהירה, תודה." זה עצבן אותי קצת, לא רק כי הוא לא שאל אם אני מעשנת לפני שהחליט לתקוע אותנו בחוץ בערב שהסתמן כקריר למדי, אלא כי הוא בכלל לא כתב לי שהוא יושב בחוץ. הוא ציפה שאעשה סריקה מקיפה של כל המבנה עד שאתקל בו במקרה ורק אז נתחיל את הדייט? כמה זמן הוא כבר מחכה שם? נזכרתי שלעולם הדייטים יש חוקים וכללים משלו, ששני הצדדים צריכים תמיד להעמיד פנים שהם לא קיימים. זה שונה לגמרי מלצאת עם חבר. כמה מוזר זה היה אם לולה הייתה מתנהגת ככה במקרה שהיינו קובעות להיפגש בפאב שהיא הציעה ושאני אף פעם לא הייתי בו.

הזמנתי ג'ין וטוניק ובירה בהירה והצצתי בפעם האחרונה בהשתקפות שלי במראה שמאחורי הבקבוקים, מעברו השני של הבר. שמתי קצת מסקרה כדי לצאת ידי חובה, והפוני שלי התנהג למופת. יצאתי לחצר של הפאב, שהייתה ריקה לגמרי פרט למקס. הוא ישב על ספסל וקרא ספר. שאלתי את עצמי אם הוא באמת קורא או רק מעמיד פנים, כמו שאני עשיתי קודם. הוא לבש חולצת טריקו לבנה וג'ינס כחולים ונעל מגפי עור חומים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שהיו לו רגליים מאוד מאוד מאוד ארוכות, אחת מהן הייתה פשוטה לפנים והזדקרה מצידו האחר של שולחן הפיקניק.

התקרבתי אליו, והוא הרים את מבטו וחייך אליי חיוך של זיהוי. הוא היה בוהק כמו אבן חן – עיניו ברקו, זקנו הבזיק בחום-זהוב ועורו השזוף היה ממורק מקרני השמש. שערו הסתור נראה כאילו נשטף במי ים ואז התבדר ברוח אחר הצהריים. היה לו בוץ על המגפיים. היה לו בוץ על הג'ינס. הוא היה יציב כמו סֶקווֹיָה, גבוה כמו ברוש ורחב כמו נהר. הוא היה אנושי ואלוהי; פשוט ומלא הוד. זר לכוכב הלכת הזה ובה בעת התגלמות המונח גבר.

"הֵיי," הוא אמר וקם עד שנישא מעליי. קולו היה נמוך ורך; כמו גרגור מרוחק של רעם.

"מה אתה קורא?" שאלתי אותו. הוא נישק אותי על שתי הלחיים והרים את הספר כדי שאוכל לראות את הכריכה.

"על מה זה?"

"זה סיפור מנקודת המבט של אדם על ערש דווי שנזכר בחיים שלו וחושב על כל מה שלמד. זה עוסק בעיקר בנושא הזמן שחולף. פעם דברים כאלה ריגשו אותי, עכשיו זה פשוט מפחיד אותי."

"הקטע של הזמן שחולף זה הכי נורא," אמרתי, התיישבתי והנחתי את המשקאות על השולחן. קיוויתי שהוא לא הבחין ברעד שבקולי. "פעם סוג הספרים האהוב עליי היה זקן שעוד שנייה מת מהרהר בעבר שלו ומוצא גאולה. עכשיו אני לא יכולה לסבול את זה."

"גם אני," הוא אמר.

פנים אל פנים הוא נראה בן יותר משלושים ושבע. התמונות שלו לא הסגירו את הפסים האפורים שנשזרו לסירוגין בשיער הבלונדיני, צרוב השמש. המצלמה לא לכדה גם את הקמטים, הקפלים והחריצים בעורו, שהעלו בעיני רוחי עשן סיגריות, בילויים, שמש, סבון מוצק ומים חמים. הפגמים האלה ריככו את החזות הקשוחה שלו וגרמו לי לחבב את מראהו עוד יותר – רציתי לשמוע על כל העונג והכאב שקימטו כך את תווי פניו. כעסתי על עצמי על כך שנמשכתי כל כך דווקא לסימני הזִקנה שניכרו בו – אם הוא היה אישה, הייתי רואה בהם סימן להזנחה, ולא לחוכמת חיים. רק מין נדיב ותומך כמו המין הנשי יכול להסתכל על גוף של גבר שמנמן בגיל העמידה ולמתג אותו מחדש במונח הנחשק "גוף אבא'לה" או למתג מחדש פנסיונר זעוף עם שיער שיבה ל"שרמנטי".

הוא גלגל לעצמו סיגריה ושאל אם גם אני רוצה. אמרתי לו את האמת, שאני מתה לסיגריה, אבל לא עישנתי מאז שנגמלתי לפני שלוש שנים. בזמן שדיברתי והוא גלגל, הוא שלח אליי מפעם לפעם מבט שהבליט עוד יותר את הגוון הירוק בעיניו. באלפית השנייה שבה ליקק את קצה נייר הגלגול, הוא הסתכל לי ישר בעיניים.

שאלתי אותו על העבודה שלו. הקריירה זה הדבר הראשון שמדברים עליו בלינקס – זה הדבר הראשון שמדברים עליו בכלל בחיים. אני שונאת לדבר על העבודה שלי. שמתי לב שכל מי שעובד בתחום שקשור איכשהו למשהו שנשמע זוהר (אמנות, תקשורת, בישול, כתיבה, אופנה) לא באמת יכול לדבר על העבודה שלו בלי שזה יישמע כאילו הוא משוויץ, אז החלטתי שהכי קל יהיה להימנע מזה. חוץ מזה, לכל אחד יש דעה על בישול, אז כשאני מספרת למישהו במה אני עובדת, קשה לאנשים לא להתעכב על זה. התרגלתי לשמוע הרצאות על המקום הכי טוב לאכול דים סאם בגדה הצפונית, על איזה ספר בישול צרפתי קלאסי הוא הכי שימושי ואילו אגוזים הכי כדאי לשים בבראוניז (את זה אני כבר יודעת, אגוזי לוז קצוצים או שקדים מולבנים שלמים).

ולכן כל כך שמחתי כשהבנתי שהפעם הראשונה שמקס ואני שאלנו אחד את השני על הקריירה שלנו הייתה אחרי התכתבות של שבוע בלינקס וחמש-עשרה דקות שיחה פנים אל פנים. מקס היה רואה חשבון. זה הפתיע אותי. הוא אמר שאומרים לו את זה הרבה. הוא התגלגל לראיית חשבון במקרה, הוא פשוט היה טוב במתמטיקה ואבא שלו היה רואה חשבון, אז הוא רצה להרשים אותו. כשהוא דיבר על אבא שלו, זיהיתי בקולו נימה אחרת, נימה שנשמעה כמו טינה או כמו חרטה. ידעתי שעוד נחזור אל הנושא הזה בהמשך הערב, אחרי שנשתה קצת ונרגיש יותר בנוח אחד עם השני וסגנון השיחה יקבל תפנית ויהפוך לריאיון חושפני של אופּרה שבו נגלם לסירוגין את תפקיד המרואיין.

הוא אמר שבעשר השנים האחרונות הוא אימץ שגרה מחזורית שבה הוא עובד בראיית חשבון, חוסך כסף ואז לוקח המון ימי חופש ונוסע לטייל. הוא אוהב לטייל. בזמן האחרון הוא נעשה חסר מנוחה. הוא שנא את השגרה השוחקת של העבודה שלו וחלם על חיים פשוטים יותר – ללמד גלישת גלים, לעבוד בחווה, לגור באמצע שום מקום – אבל הוא היה מציאותי וידע שהוא בטח ירגיש בחסרונה של המשכורת שהוא מרוויח היום. הוא לא הצליח להחליט איזו מבין האפשרויות מעניקה לו יותר חופש: להרוויח מספיק ולהיעלם מתי שבא לו או לא להרוויח כמעט כלום ולבחור בהיעלמות לסירוגין כדרך חיים. הוא אמר שבשנים האחרונות הוא הרגיש קצת אבוד ולא ידע איזה סגנון חיים יעשה אותו יותר מאושר. הוא הרגיש שהוא מנסה לברוח ממשהו, אבל הוא לא ידע ממה הוא בורח או לאן. אמרתי לו שלתחושה הזאת קוראים "להיות מבוגר".

סיפרתי לו על 'טעם', והוא אמר שהוא ראה אותו בחלונות ראווה של חנויות ספרים. סיפרתי לו גם על 'המטבח הזעיר' ונראה שהרעיון באמת מעניין אותו. הוא ביקש לראות תמונות של דירת הסטודיו הישנה שלי, שבה צילמנו את כל הצילומים שיופיעו בספר. הוא קרא את טור האוכל השבועי שלי פעם או פעמיים ואמר לי שהוא ניסה להכין רגל חזיר קנדית מזוגגת אבל פישל – הוא הזמין חברים לארוחת צהריים ובסוף הם היו צריכים להזמין אוכל סיני.

הוא שאל אותי אם אני רוצה לשתות עוד משהו, אמרתי שכן והוא שאל, "רגיל או כפול?" חייכתי והוא קרץ לעברי. היינו באותה סירה, אחים למסע.

כשהוא נכנס לפאב חייכתי לעצמי והבנתי שאני כבר קצת מסוחררת. כשהוא חזר, דיברנו על לינקס, זה היה בלתי נמנע אבל משום מה הביך אותי לדבר על אפליקציית ההיכרויות, אפילו שהיא הייתה הסיבה שיצאנו לדייט הזה. לפתע עלה בדעתי שהאירוע החברתי היחיד שבו הולם לדבר על הסיבה שהוא מתקיים הוא הלוויה.

מקס היה פעיל בלינקס חצי שנה. זו הייתה אפליקציית ההיכרויות הראשונה שהוא הוריד. הוא אמר שבהתחלה זה היה נחמד, אבל כל ההתכתבויות השטחיות נמאסו עליו. הוא כבר שקל למחוק את האפליקציה.

"יפה שהסכמת לצאת איתי לפני שאתה חותך סופית," אמרתי.

"ברור, תסתכלי על עצמך," הוא השיב. "איך אפשר שלא?" זו הייתה הראשונה מבין כמה מחמאות סתמיות ואגביות שהוא זרק לאוויר, והתענגתי על כל אחת ואחת מהן. אמרתי לו שהוא הדייט הראשון שלי דרך לינקס – ושנינו סיפרנו בדיחות מלוכלכות על זה שהוא גאל אותי מהבתולים הווירטואליים שלי, בדיחות שבכלל לא היו כאלה מצחיקות.

הוא התעקש להזמין סיבוב משקאות שלישי, וכשהוא חזר אל החצר של הפאב עלתה בי תחושה משונה שאני קשורה אליו בעבותות; מעין גאווה מהולה בתחושת שייכות; היכרות עמוקה עם האדם הזה, שבעצם הכרתי רק שעתיים. כשהוא התיישב, השתוקקתי לגעת בפניו, שנראו כמו פנים של לוחם ויקינגי. דחפתי את כף היד שלי מתחת לירך כדי לא להתפתות. הוא גלגל עוד סיגריה, וכשפנה לבקש ממישהו מצית הבחנתי כמה מרשימה הצדודית שלו, ובמיוחד העיקול הקל של גשר האף שלו. רציתי להנציח אותו על מטבע.

ביקשתי ממנו שאיפה מהסיגריה. האקט עצמו היה נחמד, אבל הטעם היה מזוויע. כבר שכחתי איך לעשות את זה והעשן מילא את הפה שלי, עקר ורעיל וחם. השאיפה השנייה הייתה טובה יותר. העישון היה מעין טקס משותף ואהבתי את התחושה שאנחנו מעבירים משהו הלוך ושוב בינינו. התרגשתי כמו נערה.

"אני מרגיש שאני מדרדר אותך," הוא אמר. אמרתי לו שלא ידאג, זה לא המצב – זה היה רק עניין של זמן עד שאני אקח שאיפה מאיזו סיגריה. הוא אמר לי שהוא דווקא ישמח לדרדר אותי, אם זה בסדר מבחינתי. צחקתי כאילו אני יודעת למה הוא מתכוון.

הוא חזר פנימה והזמין לנו סיבוב משקאות רביעי. דיברנו על התוכניות שלנו לסוף השבוע – הוא תכנן לצאת מלונדון, כמו שעשה כל שבוע. הפעם הוא תכנן לעשות קמפינג בסאסקס. שאלתי אותו איך הוא יגיע לשם והוא אמר שהוא לוקח את המכונית האהובה שלו, מוריס ספורט קלאסית אדומה משנת 1938 בשם ברוס. לא האמנתי לו שזו המכונית שלו ואמרתי לו שהשילוב של רואה חשבון, מכונית ספורט קלאסית, ג'ינס מלא בוץ ושחייה באגמים הוא שילוב שנשמע קצת לא אמין. הוא אמר, "אבל זה מה שמדהים בבני אדם – הסתירות," ושלח מבט מהורהר אל האופק. באותה שנייה ידעתי שאם ביום מן הימים תהיה לי סיבה לשנוא את מקס, אם הוא מתישהו יתייחס אליי רע, המשפט הזה יהיה ההוכחה שלי לכך שהוא הבן אדם הכי מאוס עלי אדמות. אבל באותה נקודת זמן פשוט הנהנתי בחולמניות והסכמתי איתו.

"קר לך?" הוא שאל. באמת היה לי קר, והתחשק לי עוד משקה, אז הלכנו לשבת בפנים. זקן שישב לבד, מלמל לעצמו ושתה גינס כשעל ראשו שני כובעים (כובעי מצחייה שנערמו זה על זה) פנה אלינו והתחיל לדבר. הוא נאם על הג'נטריפיקציה של ארצ'וויי ועל זה שהוא כבר בקושי מצליח לזהות את הרחוב שלו מרוב כל הדירות החדשות שבונים שם. הקשבנו בסבלנות, הנהנו מדי פעם ואמרנו דברים כמו "נורא, כל העניין הזה" מקס הזמין לו עוד בירה, מחווה שנתפסה בעיניי כאקט של נדיבות, אבל כזה שיסתום את הגולל על האינטראקציה שלנו איתו. זה לא הזיז לו. הוא גרר את הכיסא שלו קרוב יותר אלינו ופצח בסיפורים בלתי נגמרים על חייהם הפרטיים של כל נציגי המחוז לפרלמנט מאז שנולד. השתוקקתי להיחלץ מהשיחה והייתה לי תחושה שמקס מרגיש כמוני, אבל כל אחד מאיתנו היה נחוש להוכיח עד כמה הוא אדם שורשי שמחובר אל העם. שאלנו שאלות שהתשובות עליהן לא עניינו אותנו וזייפנו עניין בתיאור שארך עשרים וחמש דקות של פאב ספציפי באחת העיירות בקנט שאותו נהג בן שיחנו לפקוד, לפני שהמקום נסגר. עשינו את זה כדי להרוויח את ההערכה והאמון זה של זה: תראה איזה אדם טוב אני, תראה איך אני מתעניין בסביבתי. אכפת לי מעסקים קטנים ומספריות מקומיות ומרווחתם של בני הגיל השלישי.

בשלב מסוים, כשג'ף (ככה קראו לו) החל בהרצאה מפורטת על סניף הדואר שנסגר זה מכבר בהייגייט היל, הרגשתי את ידו של מקס על מותניי. בהתחלה חשבתי שהוא רק רומז לי שנמאס לו מהמונולוגים הבלתי נגמרים של ג'ף, אבל אז אצבעותיו השתחלו מתחת לחולצה שלי והוא החל לטייל על עורי החשוף. הוא עשה את זה בלי להסתכל עליי בכלל. רק כמה סנטימטרים של עור, למשך דקות ספורות, ואז הוא משך את ידו והתחיל לגלגל סיגריה נוספת. למה השלב הזה תמיד הכי מרגש? הרי ידעתי שבשלב מסוים אני אהיה עירומה ליד הגבר הזה, ושהגופים שלנו יתמזגו זה בזה. שהרגליים שלי ייכרכו סביב מותניו או ינוחו על כתפיו או שהפנים שלי יהיו קבורות בכרית בזמן שהוא נדחק אליי מאחור. למרות כל זה היה לי ברור שמה שקרה עכשיו היה העונג הגופני הגדול ביותר שהוא יעניק לי אי-פעם. התחושה הכי סקסית, מרגשת, רומנטית ומטריפה בעולם היא רפרוף על כמה סנטימטרים של עור חשוף במקום ציבורי, בפעם הראשונה. ההוכחה הראשונה לקיומה של תשוקה. העדות הראשונה לאינטימיות. דבר כזה קורה בין שני אנשים רק פעם אחת.

יצאנו מהפאב כדי לחלוק סיגריה נוספת ודיברנו, תוך גיחוכים של מבוכה, על ג'ף. היה לי קר, אז הוא פשט את ז'קט הג'ינס שלו והניח אותו על כתפיי. ידעתי שגם לו קר באותה מידה, אבל לא רציתי לחבל במפגן הג'נטלמניות שלו. איזו סיבה הייתה לי לעשות את זה? זו הייתה כל התכלית של הערב. תהיתי עד כמה ההתנהגות שלו הערב הושפעה מהלחץ להבליט כך את התפקיד המגדרי שלו. אבל אם חושבים על זה, האם לא עשיתי בדיוק אותו דבר? למה בחרתי לנעול עקבים בגובה עשרה סנטימטרים שעשו לי שלפוחיות? למה צחקתי בקול רם פי שניים מהרגיל וצמצמתי את מספר הבדיחות שאני עצמי סיפרתי בחצי?

הלכתי לשירותים כדי לסדר את הפוני שלי ושלחתי ללולה הודעה: "אני בדייט הכי טוב שהיה לי בחיים. אל תכתבי לי, שלא יראה בטעות את התגובה שלך. נשיקות."

כשהצטרפתי אליו שוב בבר, הוא הזמין לנו סיבוב משקאות נוסף ועוד צ'ייסר טקילה.

"נשמע שיש שם מוזיקה ממש טובה," אמרתי בזמן שצפיתי בסטודנטים שיכורים יורדים במדרגות למועדון שבמרתף, שבקעו ממנו יללות של להקת מרתה והוַונדֶלָס.

"כן, תמיד יש שם שירים טובים."

"תרצה לרקוד?" שאלתי ומייד הבנתי כמה מאולץ זה נשמע.

"בואי נרקוד," הוא השיב.

שילמנו כל אחד פאונד כדי להיכנס, והמילה "המוסד" הוטבעה על גב כף ידנו בדיו שחור. בהתחלה הרגשתי קצת נבוכה על רחבת הריקודים. הרגשתי שהאופן שבו אנחנו מזיזים את הגוף שלנו הוא כמו אודישן למה שעתיד לקרות בינינו בהמשך. בעבר הייתי משוחררת לגמרי כשרקדתי, אבל בזמן האחרון זה השתנה. כמה חודשים קודם לכן הלכתי לחתונה של חברה מהאוניברסיטה, וכשהתחיל להתנגן השיר "לאב מאשין" של גֶרלס אֶלַאוּד רצתי לרחבה יחד עם כולם. הסתכלתי סביבי על מעגל הרוקדות, על הנשים שרקדתי לצידן מאז שהייתי נערה, והן פתאום נראו לי אחרת לגמרי. לולה עם האוברול סטרפלס שלה, שהשתמשה בכוס פרוסקו בתור מיקרופון דמיוני. מירה, שהניעה את ירכיה לפי הקצב כשתיק הקלאץ' שלה מונח על הרצפה בין רגליה. לא נראינו משוחררות או פרועות או מסתוריות, נראינו כמו חבורה של נשים שיכורות בנות שלושים פלוס שמצביעות זו על זו לפי קצב השירים שגדלנו עליהם, שהיום משמיעים רק במסיבות נוסטלגיה.

אבל השילוב של ג'ין, טקילה ותשוקה גרם לי בסופו של דבר להשתחרר מכל העכבות שלי. רקדנו במשך שעה – חלק מהזמן רקדנו מוזר בכוונה, רחוק אחד מהשני, בתנועות מוגזמות. רקדנו גם גרוע בכוונה, מקס סובב, הניף והִטה אותי לאחור, למורת רוחם של שאר הרוקדים ברחבה הצפופה. ואז שמעתי את זה. קולו הנמוך של ג'ורג' מייקל יורה "דונק דונק דונק דונק" בקצב, וצליל נקישת אצבעות.

"השיר הזה!" צעקתי.

"שיר מעולה!" הוא השיב.

"הוא היה במקום הראשון במצעד הפזמונים ביום שנולדתי!"

"מה?"

"הוא היה במקום הראשון במצעד הפזמונים ביום שנולדתי!" חזרתי. "בגלל זה השם האמצעי שלי הוא ג'ורג'."

"לא נכון!" הוא זעק ועיניו נפערו בתדהמה.

"כן!" צעקתי.

"זה מדהים!" הוא צעק בחזרה, תפס את מותניי ומשך אותי אליו. חולצת הטריקו שלו הייתה לחה מרוב זיעה, ועלה ממנו ריח שהזכיר אדמה חמה אחרי סופת קיץ. "מוזרה אחת." הוא חייך ורכן לעברי והתנשקנו. כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, והוא משך אותי קרוב יותר והניף אותי באוויר.

עזבנו את הפאב והלכנו לחפש משהו לאכול. צעדנו זה לצד זה בדרך ארצ'וויי, והוא הזיז אותי כך שכעת הוא זה שהלך בצד המדרכה שקרוב לכביש. נזכרתי כמה מרגיזות ומקסימות המחוות ההטרו-נורמטיביות המיושנות האלה. החלק הרציונלי בראש שלי רצה כמובן להגיד לו שהוא לא עמיד יותר ממני בפני תאונת דרכים, ושאין שום היגיון במחווה הכביכול אבירית שלו. אבל מצא חן בעיניי שהוא זה שהולך בצד שקרוב לכביש. מצאה חן בעיניי התחושה שאני דבר יקר ערך שיש להגן עליו, כמו מחרוזת יהלומים עם אבטחה צמודה. למה קורטוב של פטריארכיה מוסיף כל כך לדייטים? זה הכעיס אותי. זה כמו מלח ים משובח – די בקמצוץ ממנו בשביל לשפר את טעמו של כל דייט, והתוצאה בדרך כלל עָרבָה מאוד לחיכי.

הגענו לדוכן שווארמה, הזמנו צ'יפס והטבענו את מגשי הקלקר שלנו ברוטב המבורגר. הגענו למסקנה ששנינו סובלים מחרדת רטבים – הפחד שייגמר לנו הרוטב לפני שנגיע הביתה. מצאנו ספסל, אכלנו את הצ'יפס שלנו והתנשקנו שוב. זו הייתה נשיקה סוערת ומתישה – לא פסחנו על אף אחד מהלהיטים ברפרטואר של בני הנוער. כולל נשיקות בצוואר התמזמזות מעל הבגדים וכרסום אוזניים. כל מה שיכולנו לעשות כבני נוער כדי שהדבר היחיד שעושים – להתנשק – יהיה מרגש ככל האפשר, לפני שעלתה האפשרות של סקס והסיחה את דעתנו.

"הצוואר שלך מריח כמו מדורה," אמרתי וחיככתי בו את אפי.

"באמת?"

"כן, כמו עלים שרופים. זה מעולה."

"עשיתי מדורה לפני כמה ימים, יכול להיות שאלה הבגדים שלבשתי אז," הוא אמר.

"לא באמת."

"באמת, ליד גינת הירק."

"תסתום," אמרתי ונישקתי אותו שוב.

חזרנו ברגל לפאב, שהיה כעת חשוך וסגור, והוא עמד ליד האופניים שלו, שהיו קשורים לגדר. הוא שאל אותי איך אני חוזרת הביתה (אוטובוס) ואמר לי לשלוח לו הודעה כשאני מגיעה (עוד קמצוץ פטריארכיה מענג בתכלית).

הוא שחרר את האופניים ופנה להביט בי. "נינה, היה לי ערב נפלא," הוא אמר וחפן את פניי בשתי ידיו כאילו קרה לו דבר מפתיע ובלתי צפוי כמו למצוא פנינה בתוך צדפה. "ואין לי שום ספק שיום אחד אתחתן איתך."

הוא הצהיר את זה בנימה רצינית, נעדרת כל רמז לציניות או להומור. הוא הניף את תיקו על כתפו ועלה על אופניו. "ביי." הוא בעט במדרכה ונסע מהמקום.

ואתם יודעים מה, בחמש הדקות שנדרשו לי להגיע לתחנת האוטובוס, באמת האמנתי לו.

נראה לאחרונה / דולי אלדרטון
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: מיה אשל
358 עמודים מודפסים

דולי אלדרטון היא סופרת ועיתונאית בריטית. אלדרטון היא בעלת טור בעיתון "סאנדיי טיימס". "נראה לאחרונה" הוא רומן הביכורים שלה