פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הטבוע הכי יפה בעולם" מאת גבריאל גרסיה מארקס

באחד הימים האלה

יום שני עלה, חמים ובלי גשם. דון אָאוּרֶלְיוֹ אֶסְקוֹבָר, רופא שיניים נטול דיפלומה ומשכים קום, פתח את המרפאה שלו בשעה שש. מארון הזכוכית הוציא מערכת שיניים תותבות שעדיין הייתה מורכבת על תבנית הגבס, הניח על השולחן קומץ כלים וסידר אותם מהגדול אל הקטן, כמו לתערוכה. הוא לבש חולצת פסים בלי צווארון, רכוסה למעלה בכפתור זהוב, ומכנסיים מוחזקים בכתפיות גמישות. הוא היה נוקשה וכחוש, והמבט בעיניו רק לעיתים נדירות תאם את הנסיבות, כמבטם של החירשים.

כשהיו הדברים ערוכים על השולחן, משך את המקדחה אל כורסת הקפיצים והתיישב ללטש את השיניים התותבות. הוא נראה כמי שאינו חושב על מעשיו, אבל עבד בעיקשות והמשיך ללחוץ על דוושת המקדחה גם כשלא השתמש בה.

אחרי שמונה הפסיק רגע כדי להציץ אל השמיים דרך החלון וראה שתי עוזניות מהורהרות שהתייבשו להן בשמש על שולי הגג בבית השכן. הוא המשיך לעבוד וחשב לעצמו שהגשם יתחדש לפני ארוחת הצהריים. קולו הצורמני של בנו בן האחת עשרה קטע את הרהוריו.

"אבא."

"מה."

"ראש המועצה שואל אם תעקור לו שן."

"תגיד לו שאני לא פה."

כעת ליטש שן זהב. הרחיק אותה כמטחווי זרוע ובחן אותה בעיניים מצומצמות. מחדרון ההמתנה שב בנו וצעק.

"הוא אומר שאתה כן פה כי הוא שומע אותך."

רופא השיניים עדיין בחן את השן. רק כשהניח אותה על השולחן לצד העבודות הגמורות, אמר:

"עוד יותר טוב."

שוב הפעיל את המקדחה. מתוך קופסת קרטון קטנה שהחזיק בה את הדברים הטעונים טיפול הוציא גשר מורכב מכמה חלקים והתחיל ללטש את הזהב.

"אבא."

"מה."

ארשת פניו עוד לא השתנתה.

"הוא אומר שאם לא תעקור לו את השן הוא ידפוק לך כדור."

בלי חיפזון, בתנועה שלווה להפליא, חדל ללחוץ על דוושת המקדחה, הרחיק אותה מהכורסה ופתח לרווחה את המגירה התחתונה של המכתבה. שם היה האקדח.

"בסדר," אמר. "תגיד לו שיבוא לדפוק לי כדור."

הוא סובב את הכורסה עד שישב ופניו אל הדלת, וידו שעונה על שולי המגירה. ראש המועצה הופיע על הסף. לחיו השמאלית הייתה מגולחת אבל האחרת, נפוחה וכאובה, צימחה זקן בן חמישה ימים. רופא השיניים ראה בעיניו המכווצות לילות ייאוש רבים. הוא סגר את המגירה בקצות אצבעותיו ואמר בעדינות:

"שב."

"בוקר טוב," אמר ראש המועצה.

"בוקר," אמר רופא השיניים.

בזמן שהמכשירים הורתחו הניח ראש המועצה את ראשו על משענת הכיסא והרגיש קצת יותר טוב. ריח קפוא עלה באפו. המרפאה הייתה דלה: כיסא עץ ישן, מקדחת הדוושה וארון זכוכית ובתוכו צנצנות חרס. מול הכיסא חלון ועליו פרגוד בגובה אדם. כשהרגיש שהרופא קרב, הצמיד ראש המועצה את עקביו ופער את פיו.

דון אָאוּרליו אֶסקובָר סובב את פניו אל האור. אחרי שבחן את השן הפגועה, הידק את הלסת בלחץ זהיר של אצבעותיו.

"זה יצטרך להיות בלי הרדמה," אמר.

"למה?"

"כי יש לך מורסה."

ראש המועצה נעץ מבט בעיניו.

"בסדר," אמר וניסה לחייך. הרופא לא השיב לו חיוך. הוא לקח את הקדרה עם הכלים הרתוחים אל השולחן ושלה אותם מן המים במלקחיים קרים, עדיין בלי חיפזון. אחר כך סובב את המרקקה בקצה נעלו והלך לשטוף ידיים בכיור. הוא עשה הכול בלי להביט בראש המועצה. אבל ראש המועצה לא גרע ממנו את עיניו.

זו הייתה שן בינה תחתונה. הרופא פישק את רגליו והידק את השן במלחציים חמים. ראש המועצה לפת את מסעדי הכיסא, ריכז את כל כוחו ברגליו וחש חלל קפוא בכליות, אבל לא פלט שום אנקה. הרופא רק הניע את פרק ידו. בלי טינה, למעשה ברוך מריר, אמר:

"פה אתה משלם לנו על עשרים הרוגים, סגֶן."

ראש המועצה חש בחריקת העצמות בלסתו, ועיניו התמלאו דמעות. אבל הוא לא נאנק עד שלא הרגיש את השן נעקרת. אז ראה אותה דרך הדמעות. היא נראתה לו זרה כל כך לכאבו, עד שלא הצליח להבין את פשר העינוי של חמשת הלילות האחרונים. רכון מעל המרקקה, מיוזע, מתנשם, פתח את כפתורי מקטורנו וגישש אחר הממחטה בכיס מכנסיו. הרופא הושיט לו מטלית נקייה.

"נגב את הדמעות," אמר.

ראש המועצה עשה זאת. הוא רעד. בזמן שהרופא שטף ידיים, הוא ראה את התקרה הסדוקה וקורים עם ביצי עכביש וחרקים מתים. רופא השיניים חזר, מנגב את ידיו.

"לך לשכב," אמר לו, "ותשטוף עם מי מלח."

ראש המועצה קם, נפרד לשלום בהצדעה מרושלת וגרר את רגליו אל הדלת, בלי לרכוס את המקטורן.

"תשלח לי את החשבון," אמר.

"לך או למועצה?"

ראש המועצה לא הביט בו. הוא סגר את הדלת ואמר, דרך רשת המתכת:

"זה לא משנה."

(1962)

הטבוע הכי יפה בעולם / גבריאל גרסיה מארקס
עם עובד, 2021
תרגמו מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר ואמציה פורת
198 עמודים מודפסים

גבריאל גרסיה מארקס היה סופר, עיתונאי ותסריטאי קולומביאני (2014-1927). במהלך לימודי המשפטים שלו, אותם לא השלים, פצח גרסיה מארקס בקריירה עיתונאית. בשנת 1947 החל לפרסם סיפורים קצרים ובשנת 1955 יצא הרומן הראשון שלו. במהלך הקריירה הספרותית הארוכה שלו כתב שורה ארוכה של יצירות מופת, ביניהן "מאה שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה" ו-"כרוניקה של מוות ידוע מראש". בשנת 1982 זכה בפרס נובל לספרות