פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אתיקה ישראלית" מאת אסא כשר

אתיקה אקדמית – זיכרונות עגומים

ברצוני לשתף כאן את הקוראים בכמה זיכרונות מן השנים הרבות שעברו עליי באוניברסיטת תל-אביב. כל אחד מן הזיכרונות הללו קשור בסוגיה מעניינת באתיקה אקדמית, שהיה טעם לעסוק בה כשנתקלתי בה לראשונה, כשם שיש טעם להוסיף ולעסוק בה כשנתקלים בה היום. אני מעלה את הזיכרונות הללו בהזדמנות זו כדי לעזור לקוראים המעוניינים בכך ללמוד מניסיון העבר שלי ולהפיק לקחים. כיוון שכך, לא אזהה בפרוטרוט את ההקשר של אף אחד מן הזיכרונות הללו, אלא אסתפק בפירוט מה שנחוץ כדי להבין את הסוגיה האתית העולה בו.

א. חוות דעת שלילית?

אחת ההנאות השמורות למרצה המדריך תלמידים בכתיבת עבודת דוקטורט היא האפשרות לקיים דיאלוג מרענן עם חוקרים צעירים. אני מודה בהנאה שנגרמה לי לא פעם בהדרכת תלמידים שהיו מעט יותר מבוגרים, מפני שהרקע שלהם היה עשיר מן הרגיל. בין תלמידי המחקר שלי היו בעלי הכשרה מתקדמת או ניסיון עשיר בהנדסה, במדעים, באמנויות, ברפואה, בעבודה סוציאלית ועוד כהנה וכהנה.

יום אחד הגיע אליי קצין ביחידה של חיל המודיעין ובידו תוכנית מפורטת לעבודת דוקטורט. הייתה לו הכשרה מתקדמת בהנדסה ובפילוסופיה וניסיון טכנולוגי עשיר, והייתה לו תזה, מפתיעה, מעניינת, מבטיחה. הכרתי אותו היטב כאדם מבריק, מקורי, אחראי וגם נעים, והסכמתי להדריכו. עד מהרה הועברה תוכנית המחקר שלו לוועדה המתאימה. אני זוכר שנדהמתי לשמוע כי התוכנית לא אושרה. אחד מקוראיה כתב עליה שהיא "אידיוטית", לא פחות.

ראיתי בעבודתי המקצועית עשרות אלפי חוות דעת על מסמכים אקדמיים, רובן על מאמרים שהוגשו לפרסום בעיתון Philosophia, הרבעון הישראלי לפילוסופיה, שאני עורך (בהוצאת Springer) כמעט חמישים שנה. רבות מאוד מחוות הדעת שראיתי היו שליליות, לעיתים שליליות מאוד, אולם אף פעם לא נתקלתי בהן בביטוי כזה. לימים התבררו הנסיבות שבהן נכתבה חוות הדעת. הקורא חשב שהתוכנית הייתה של קצין אחר, איתו רצה לבוא חשבון.

באותה תקופה הגיעה אליי תלמידה בעלת הכשרה מתקדמת וניסיון מעשי במקצועות הטיפול הנפשי. היא רצתה לכתוב עבודה על רקע תורות פילוסופיות בדבר משמעות החיים. תוכנית המחקר שלה הייתה מעניינת, מאירת עיניים. היה לי עניין רב להדריכה. תוכנית המחקר שלה לא אושרה. אחד הקוראים כתב עליה שהיא נגועה ב"מחלת נפש", לא פחות.

בשני המקרים חוות הדעת הנואלות הועברו לתלמידים וריפו את ידיהם. בסופו של דבר, חרף הנכונות שלי להיאבק על צדקתם, התלמידים משכו את ידיהם מן הרעיון לכתוב עבודה לתואר השלישי למשך שנים רבות. מאז, שניהם התקדמו היטב במסלולים מקצועיים, מרשימים ומוצלחים ואחד מהם השלים את עבודת הדוקטורט שלו לפני כמה שנים.

לקח: שתי הדוגמאות הללו מראות שחוות דעת אנונימית מאפשרת התבטאות לא עניינית, גסת רוח, מצוצה מן האצבע וכדומה. האתיקה האקדמית מחייבת יושר ויושרה. תפקידה של חוות דעת הוא לכאורה לעזור לוועדה, אבל לאמיתו של דבר תפקידה העיקרי הוא לעזור לתלמיד המחקר, לעודד אותו ולא לרפות את ידיו, לכבד אותו ולא לפגוע בו בסגנון הנלוז של תגובות אינטרנט.

ועוד לקח: ועדת תלמידי מחקר אמורה לשמור על כבודו של התלמיד ולקחת חלק במאמץ לעזור לו. חוות דעת גסה, סתמית או מצוצה מן האצבע ראוי להחזיר למחברה עם הערה בדבר אתיקה אקדמית, בדבר ההתנהגות הראויה בהקשר האקדמי של מתן חוות דעת.

ב. בלי חסינות

אני זוכר את היום בו הגיעה למשרדי תלמידה כדי לשאול אם אני רוצה לראות במו עיניי אדם המכין עבודות לתלמידים תמורת תשלום. התלמידה הייתה מוכרת לי היטב, גם כמשתתפת פעילה בשיעורים וגם כעוזרת מחקר אחראית ויעילה. הלכתי איתה אל החלון הגדול במסדרון הקומה שבה נמצא משרדי, ממנו נשקפה הקפיטריה של בניין גילמן. התלמידה הצביעה על אדם מסוים וסיפרה לי שהוא מוּכּר בתור כתבן עבודות, המגיש לתלמידים שירות המאפשר להם להגיש עבודות שלא טרחו בעצמם על הכנתן. למרות שהכרתי את התופעה, נדהמתי מן ההעזה, מחוסר הבושה.

שאלתי את התלמידה אם היא מוכנה לעזור לתפוס את הכתבן הזה בקלקלתו. היא הייתה מוכנה להעמיד פנים שהיא מזמינה אצלו עבודה, אבל ביקשה חסינות, שאף אחד באוניברסיטה לא יבוא אליה בטענה על כך שהזמינה עבודה במקום לטרוח על כתיבתה.

לתומי חשבתי שלא יהיה קשה להשיג עבורה חסינות כזו, כמבוקש וכראוי. כמה ימים קודם לכן, רבים שמעו נאום של הרקטור שבו נכלל גינוי חריף של התופעה. הלכתי אפוא אל הרקטור, לבקש חסינות עבור התלמידה. הצגתי את העובדות, את הרעיון, את הצורך בחסינות, את התרומה הצפויה למאבק בתופעה הקלוקלת. התגובה ששמעתי מן הרקטור הפתיעה אותי: "אני לא רוצה לדעת על זה שום דבר." לא חסינות, אף לא עידוד, סירוב מוחלט, התחמקות מוחלטת.

לקח: האחריות למאמץ לבער תופעות של התנהגות לא אתית אצל התלמידים היא על המרצים ובראשם הרקטור. טוב לנאום כנגד תופעה של התנהגות לא ראויה, אבל רע להתחמק מפעולה נחרצת ומועילה כנגד גילויים ברורים של התופעה. התנהגות הרקטור והמרצים אמורה להיות מופתית, גם במאבק כנגד תופעות שליליות. מה המופת הניתן בסירוב הרקטור להעניק לתלמידה את החסינות המתבקשת כאשר היא מוכנה לעזור לשרש תופעה שלילית?

ג. בלי תיקון המעוות

אחד מעמיתיי באוניברסיטה שאל אותי פעם האם אני מוכן לשמוע סיפור המעורר בעיה קשה באתיקה אקדמית וגם לפעול בתגובה. כדרכי, השבתי לו בחיוב. הוא הזמין אותי למשרדו, שם הראה לי העתקים של שני ספרים: עבודת דוקטורט שנכתבה שנים קודם לכן באוניברסיטה ידועה, טובה ומיוחדת, בארצות-הברית; ספר שנכתב עוד קודם לכן, ברוסית, מאחורי מסך הברזל. בשני הספרים היו מסומנים קטעים רבים. עמיתי המלומד, הקורא רוסית, טען שעבודת הדוקטורט כוללת קטעים רבים שהועתקו ותורגמו מן הספר שהופיע קודם לכן ברוסית. אינני קורא רוסית, אבל סמכתי לחלוטין על ידיעותיו ועל יושרו של עמיתי. היה עליי להודות, כי לפנינו גילוי של גנבה ספרותית ושל קבלת תואר דוקטורט במרמה, אם גם בזמן אחר ובמקום אחר. כיוון שמחבר אותה עבודת דוקטורט היה חבר הסגל האקדמי הבכיר של אוניברסיטת תל-אביב, היה צורך לנקוט עמדה.

משכבר הימים אני נאמן לנורמה האתית הדורשת, נוכח תקלה או עבירה, לפעול לתיקון המעוות. ביקשתי אפוא פגישה עם הרקטור (לא הרקטור שהוזכר בקטע א'), שהתמצא היטב בתחום שבו נכתבו שני הספרים, למרות שמקצועו האקדמי היה אחר לגמרי. הרקטור הקשיב לטענותיי, קיבל ממני את הראיות שנתן לי עמיתי והבטיח להיכנס לעובי הקורה.

הפגישה שלנו הייתה לפני החופשה השנתית. בתום החופשה הוא סיפר לי כי במהלך הקיץ ביקר באותה אוניברסיטה, העלה את הסיפור בפני אחד מראשיה וקיבל הסבר שתופעה כזו לא יכולה לקרות שם יותר, עקב הסדרים שהונהגו מאז באותה אוניברסיטה. אפשר להבין את התגובה של אותה אוניברסיטה: אנשיה לא מצאו טעם לעסוק בפרשה משנים עברו, אבל מצאו טעם לדאוג לכך שפרשות דומות לא יתרחשו. עם זאת, דומה שבהסדרים לא די. טיפוח האתיקה לא שלם כאשר מציבים מכשולים בדרך הרעה. הטיפוח טוב יותר, מכל בחינה, כשמחנכים את הסטודנטים לא לעלות כלל על הדרך הרעה, בין אם ממתין להם עליה מכשול בלתי עביר ובין אם לאו.

ומה יתרחש אצלנו? הנה איש סגל בכיר, בעל קביעות, שעבודת הדוקטורט שלו נגועה בפגמים אתיים חמורים. הרקטור לא היה איש בשורה, וככל הידוע לנו לא נקף אצבע.

לקח: אני מבין את הקושי בעריכת בירור נוקב, שנים לאחר מעשה, את הקושי בהתרת חוזה קביעות וכדומה. עם זאת, אינני יכול להצדיק את השתיקה. ניתן היה לפרסם הודעה, בלי לנקוב שמות, שהיה בה סיפור המעשה בקווים כלליים, ניתוח אתי קצר שלו והדגשה של ההתנהגות הראויה. "תיקון המעוות" הוא לאו דווקא פעולה משמעתית (או חמורה יותר), חלק מן "המעוות" הוא השתיקה. "חלק מ"תיקון המעוות" הוא הפרת השתיקה, בתגובה אתית, חינוכית.

ד. ועדת אתיקה באוניברסיטה

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה עלתה על הפרק האפשרות לכונן באוניברסיטה ועדת אתיקה. הוזמנתי לפגישה לא פורמלית של חברי סגל בכירים. היו שם כעשרה חברים. התבקשנו להביע את דעתנו על האפשרות לכונן ועדת אתיקה. שניים מן הנוכחים היו בעד וכך גם אני. אני זוכר שהעליתי כמה דוגמאות. אחת מהן הייתה סוגיית ההטרדה המינית. עדיין לא היה חוק האוסר עליה, ואפילו המודעות לאופי השלילי של ההטרדה לא הייתה רווחת. אחד המשתתפים זלזל בעיסוק בתופעה במילים שאני זוכר: "בכל מקום שיש בו גם גברים וגם נשים, תהיה הטרדה מינית. ככה זה. אין מה לעשות, לא נורא."

ידעתי לא מעט על הטרדה מינית באוניברסיטה. תלמידה שבאה להתלונן בפניי על חברות שהוטרדו הביעה בשמן סירוב מוחלט לפנות אל מנגנון המשמעת של הסגל האקדמי, כדי שהמוטרדות לא תמצאנה את עצמן בעימות ישיר עם המטרידים. בהתאם לאותה נורמה בדבר החובה לפעול "לתיקון המעוות", הצעתי לה שתאסוף נתונים כלליים בדבר הטרדה מינית באוניברסיטה. היא הסכימה וגם חזרה אליי עד מהרה. התגלו לנו עבודה סמינריונית ועבודת אם-איי שסקרו את תופעת ההטרדה המינית בחלקים מסוימים של האוניברסיטה. הממצאים הדהימו אותי. אמנם הטרדה פיזית הייתה נדירה, אבל לחצים ואיומים אקדמיים שהייתה בהם הטרדה מינית התגלו כרווחים למדי.

חשבתי אפוא שראוי לכונן ועדת אתיקה שתעסוק, בין השאר, בחינוך לביעור ההטרדה המינית על כל צורותיה. האמנתי שניתן לחנך, לבער ולתקן את המעוות. רוב הנוכחים חשבו שאין צורך בוועדת אתיקה. במועד מאוחר יותר, כך שמעתי מפי השמועה, הוזמנו לרקטור כמעט כל המשתתפים בישיבה הבלתי פורמלית. הישיבה אצל הרקטור הסתכמה בהחלטה שאין צורך בוועדת אתיקה באוניברסיטה...

לקח: יכולנו להקדים את הטיפול המשפטי בהטרדה מינית, במתכונת המקובלת כיום, לפטור את עצמנו במידה רבה מן הסנקציות של העולם הפלילי ושל העולם המשמעתי על ידי הטיפוח החינוכי של עולם האתיקה. החמצנו את ההזדמנות הזאת. ההטרדה המינית לא נעלמה מחיי האוניברסיטה, ועל החינוך להתנהגות ראויה הופקדה המערכת המאיימת והמענישה שכוח ההפחדה שלה אינו מבוטל, אבל כוח השכנוע שלה וכוח החינוך שלה דלים.

לקח נוסף: עד היום אין ועדת אתיקה אקדמית באוניברסיטת תל-אביב וגם לא בכמה אוניברסיטאות ובמכללות אחרות. העיסוק באתיקה העמיד אותי לא פעם נוכח התופעה של התנגדות פשטנית לעצם הכניסה של ארגון לעולם האתיקה. ארגון אחראי יודע להתגבר על הרתיעה מפני הסדר האתי. המוסדות האקדמיים היו צריכים להיות מופת בעניין זה, הם לא כאלה.

ה. מודה ועוזב

חוקרים צעירים רבים נהנו מ'מלגת אלון', שהמדינה מעניקה לעידוד ההצטיינות המחקרית. החוקר שהגיע אליי זכה במלגה בדרגה אוניברסיטאית בכירה, שהעידה על ההצטיינות המיוחדת שלו. הסיפור שבא לספר לי היה עצוב.

במסגרת המאמץ המקובל למימון המחקר, הוא הגיש הצעת מחקר לגוף מימון ממלכתי ידוע. ההצעה כללה תיאור של מחקר מצוין, מקורי ומבטיח, על כך אין עוררין. הצעת המחקר כללה סקירת ספרות, שהיא הרקע למחקר המוצע. הסקירה כללה משפטים שלמים שהועתקו מעבודתו של חוקר מסוים בחוץ לארץ. החוקר יכול היה לנסח מחדש כל משפט כזה, מבלי לפגוע בתוכן ומבלי להסתכן בהעתקה מילולית, או להביא את המשפטים הללו כציטוטים. מתוך קלות דעת סתמית הוא לא עשה זאת. החידוש שבמחקר היה בראש מעייניו, השאר היה עול שצריך להיפטר ממנו במהירות.

הצעת המחקר נשלחה לבדיקה. אחד הבודקים היה החוקר שמעבודתו הועתקו המשפטים האמורים. חוות דעתו כללה תלונה חריפה על ההעתקה, למרות שהמדובר בסקירה ולא בחידוש. בתגובה, גוף המימון הממלכתי פסל את ההצעה וגם ענש את החוקר: נאסר עליו להגיש הצעות מחקר לאותו גוף במשך כמה שנים.
באוניברסיטה התקיים באותה שעה הליך למתן קביעות לאותו חוקר. היה מי שדרש לא להעניק לו קביעות, ובכך להפסיק את עבודתו באוניברסיטה. הוא בא לבקש את עזרתי, לא כמי שמצדיק את מה שעשה, אלא כמי שמבקש על נפשו המקצועית.

ניסיתי לעזור לו. כתבתי מכתב שנועד להצדיק את המשך העסקתו באוניברסיטה. עוד נורמה אתית שאני נאמן לה כל השנים מתגלמת בביטוי "מודה ועוזב ירוחם", במיוחד כשהמדובר בעבירה שאין בה חומרה. החוקר עבר עבירה, בלי ספק, לא ראוי להעתיק - אפשר להביא דברים בשם אומרם ואפשר לנסח את הדברים אחרת. ועם זאת, זו הצעת מחקר שראו אותה אנשים בודדים, המדובר בסקירת הספרות ולא בהצעת החידוש, כלומר עבירה שאין בה חומרה. החוקר היה בגדר "מודה", בלי ספק, והדעת נתנה שהיה גם בגדר "עוזב", שלא יחזור שוב על המעשה המוטעה, הבלתי ראוי. אפשר היה לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו, ראוי היה לעשות כך. הפסקת עבודתו באוניברסיטה הייתה לא מידתית.

המכתב שלי ומכתבים דומים לא עזרו לו. עבודתו באוניברסיטה הופסקה. הקריירה שלו נפגעה.

הרקטור שהיה מעורב בהפסקת עבודתו של חוקר מצטיין זה באוניברסיטה הוא אותו רקטור שהחליט לא לנקוף אצבע בדבר חבר סגל בכיר שחלקים נכבדים בעבודת הדוקטורט שלו הועתקו מספר שהופיע קודם לכן במקום אחר, רחוק מעיני הבריות (כמוזכר בקטע ג').

לקח: לטעמי, בכל מקום שיש בו יסוד מוצק לראות אדם כמי שחטא, אבל לאחר מכן נעשה "מודה ועוזב", יש לפעול בהתאם לנורמה האתית של "מודה ועוזב ירוחם". התנהגות אחרת היא בגדר צדקנות.

לקח נוסף: כאשר אותה אוניברסיטה, באותה תקופה, מגלה יחס מחמיר קיצוני בעניין כלשהו, מצד אחד, ויחס מקל קיצוני בעניין חמור הרבה יותר, מצד שני, אין מנוס מביקורת חריפה על חוסר העקביות שלה. צירוף תגובות כזה הוא בניגוד לצדק הטבעי. ההסבר הטוב ביותר שלו יהיה במונחי שיקולים זרים, פוליטיקה ארגונית האוכלת באוניברסיטה ובאתיקה שלה בכל פה.

ו. מחבר שותף שנעלם

בתקופה מסוימת חברי סנאט האוניברסיטה, שהיו כלל הפרופסורים מן המניין ונציגים אחדים של בעלי דרגות אחרות, היו מקבלים הודעה מפורטת על כל מי שעמד להיות חבר חדש בסנאט, הווה אומר, בדרך כלל מי שעמד לעלות לדרגת פרופסור מן המניין, ולעיתים רחוקות מי שהתמנה היישר לדרגה זו. ההודעה כללה את קורות החיים ורשימת הפרסומים של החבר החדש. חברי הסנאט יכלו לערער על ההחלטה להעלות מישהו לדרגת פרופסור מן המניין או למנות אותו לדרגה כזו, אבל בדרך כלל לא היה מקום לערעור כזה, וההמתנה לסיום תקופת השבועות שבמהלכם אפשר היה להגיש ערעור הייתה המתנה פורמלית, טקסית.

לימים, כדי לחסוך נייר, שלחו את הנתונים האקדמיים הללו רק למי שרצה בהן. אני תמיד רציתי בהן, מפני שלעיתים קרובות יכולתי ללמוד מהן משהו מעניין ואולי אף חשוב על המתרחש בסביבה האקדמית שלי.

יום אחד עלעלתי ברשימת הפרסומים של אחד מעמיתיי, שהיה אמור לעלות לדרגת פרופסור מן המניין, ועד מהרה לא האמנתי למראה עיניי. בצד שמו של כל מאמר המופיע ברשימה כזאת אמורים להופיע שמות מחבריו: בעל הרשימה לבדו, אם כתב את המאמר ללא שותפים; הוא וכל שותפיו, אם כתב את המאמר עימם. באותה רשימה ראיתי כמה מאמרים שהופיעו בה כאילו בעל הרשימה כתב אותם לבדו. הכרתי היטב את המאמרים ואת המחבר הנוסף של כל אחד מהם: אני עצמי... היו ברשימת הפרסומים ההיא עוד תופעות מן המשפחה הזאת, אבל אניח להן כאן.

האחראי על הליכי המינויים שכרוכה בהם הצטרפות לסנאט הוא רקטור האוניברסיטה. כתבתי אפוא מכתב לרקטור (לא אחד הקודמים שהוזכרו) וציינתי שאני לא מערער על העלייה לדרגת פרופסור מן המניין, אבל לא ייתכן להשלים עם הפצת רשימת פרסומים מזויפת, שבה מאמר שכתבתי עם פלוני מתואר כמאמר שהוא כתב לבדו. דרשתי שרשימת הפרסומים תתוקן ותישלח מחדש עם התנצלות מתאימה לכל מי שקיבל אותה עד אותו יום. הקורא הרגיש כבר יכול לנחש מה הייתה תגובת הרקטור - סירוב מוחלט למלא את בקשתי.

בלית ברירה, ערערתי על ההעלאה בדרגה, כדי לאלץ את הרקטור לנהוג על פי התקנון, הווה אומר להזמין אותי, לשמוע את טענותיי, לשקול אותן ולהחליט על גורל הערעור. הרקטור יכול היה להיענות לבקשתי לתקן את רשימת הפרסומים ולהפיץ אותה מחדש. הוא ידע שאם יעשה זאת, אוותר על הערעור, אבל לא עלה על דעתו לנהוג כך. רשימת פרסומים מזויפת, בכניסה לסנאט, לא גרמה לו לחשוב על אתיקה אקדמית. הוא שב והפציר בי לוותר על הערעור, שעה ששב וסירב להפיץ רשימת פרסומים מתוקנת.

בלית ברירה, הזמין אותי, שמע את טענותיי והחליט לדחות את ערעורי. במכתב ששלח לי כתב שיש דרכים שונות לרישום מחברי המאמרים ברשימות פרסומים. וחידוש גדול חידש בזה, בעולם האתיקה האקדמית - מותר לזייף. לימים נודע לי שהשיקולים של הרקטור היו נעוצים בפוליטיקה ארגונית, הרצון למנות את בעל אותה רשימת פרסומים מזויפת לתפקיד אקדמי בכיר, תפקיד הכרוך בעיסוק אינטנסיבי ברשימות פרסומים של מועמדים למינוי או להעלאה בדרגה.
לקח: באין אתיקה אקדמית ברורה, באין חינוך לאתיקה אקדמית, באין נאמנות כללית לאתיקה האקדמית, התנהגות נלוזה עלולה לצוץ בכל מקום, בכל שעה, לכל מטרה.

ז. נאה דורש - נאה מקיים

האתיקה של ארגון היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה של חברי הארגון, בכל מעגלי הפעילות שלהם בארגון, לעיתים גם מעבר למעגלים אלה. אתיקה אקדמית היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה של הפעילים באקדמיה – חברי הסגל האקדמי, חברי הסגל המנהלי, תלמידי מחקר, סטודנטים אחרים.

ארגון אחראי אמור לטפח את האתיקה שלו. אוניברסיטה אמורה לטפח את האתיקה של עצמה, בראש ובראשונה את האתיקה של הסגל האקדמי שלה. כשהיא לא עושה זאת בכלל, או עושה זאת רק לעיתים רחוקות ובפינות נידחות, רווחת בה אווירה המאפשרת התנהגות קלוקלת, אפילו פוגענית.

רבים מאנשי הסגל של כל אוניברסיטה וכל מכללה אקדמית הם בעלי רגישות חברתית או פוליטית, המביאה אותם להתבטאויות פומביות תכופות. רבים מהם לא יקבלו בשוויון נפש את התופעה של פוליטיקאי, בממשלה או בכנסת, הרומס את האתיקה המחייבת אותו, רק מפני שנוח לו לעשות זאת. אכן, לא מן הראוי להשלים עם התנהגות נלוזה כזו, אולם מעניין ועצוב לראות עד כמה אותם אנשי סגל נוהגים בדיוק כמו אחרוני הפוליטיקאים, כשהמדובר באתיקה האקדמית המחייבת את עצמם. הדוגמאות שהבאתי כאן לקוחות מאוניברסיטת תל-אביב, שאני מכיר אותה היטב מבפנים, אבל במהלך השנים שמעתי סיפורים דומים גם על מוסדות אחרים להשכלה גבוהה, בישראל ומחוצה לה.

הדרך אל האידיאלים של האתיקה האקדמית נפתחת, אפוא, בשני צעדים חשובים: ראשית, "קשוט עצמך תחילה": הדורש רמה אתית גבוהה מזולתו, חייב להיות ולהיראות בעל רמה אתית גבוהה בתחום פעילותו. שנית, המכשול העיקרי על דרכה של האתיקה הארגונית באקדמיה הוא הפוליטיקה הארגונית באקדמיה. הגיע הזמן שהאתיקה תרסן את הפוליטיקה, בכל מקום, גם באוניברסיטה.

אתיקה ישראלית / אסא כשר
כתר, 2021
561 עמודים

אסא כשר הוא פרופ' אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל בפילוסופיה. כשר למד תואר ראשון ושני במתמטיקה ועבודת הדוקטורט שלו עסקה בפילוסופיה של השפה. הוא כיהן כראש הקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן היה מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה. כשר עסק רבות באתיקה והיה שותף לחיבור הקוד האתי של צה"ל