"בשם החיים" – התמיכה הציבורית במרים פרץ לנשיאות המדינה

בתמונה מרים פרץ מרצה בפני חיילי צה"ל

ההתמודדות לנשיאות המדינה בין מרים פרץ לבין יצחק הרצוג הוכרעה היום לטובתו של האחרון. איני בא להביע עמדה מי מהשניים מתאים יותר לכהן כנשיא/ה אבל יש טענה שהועלתה במהלך ההתמודדות שאני מוצא בעייתית – שהבחירה במרים פרץ היא קידוש תרבות השכול.

טענה זו באה בניסוח וולגרי במאמריו של רוגל אלפר (לא כל כך מפתיע ביחס לאלפר), או בניסוח וולגרי קצת פחות, למשל אצל שלי יחימוביץ' שכתבה שחרף העובדה שמרים פרץ היא דמות אהובה, בחירה בה לנשיאות תהיה "צעד אחד יותר מדי בסגידה לעצם השכול".

למעשה, הטיעון העומד בבסיס דבריהם של מבקריה של פרץ הוא כדלהלן: אנחנו מכירים את מרים פרץ בגלל השכול, לולא השכול לא היינו מכירים אותה, אז הבחירה בה היא בעצם בחירה של השכול.

ברם, בטיעון זה יש קפיצה לוגית בעייתית. הדבר דומה לטענה שילד שהוריו הולידו אותו מהסיבות הלא נכונות יהיה אומלל כל חייו. טענה זו לוקחת נקודה מסוימת בזמן בה התחולל איזשהו דבר, ומניחה שכל מה שקרה אחרי נקודת הזמן הזו אינו רלוונטי – הכול נגזר רק מאותה נקודת זמן ותו לא.

והנה חדשה שהתקבלה זה עתה – יש הרבה משפחות שכולות בישראל. כולל המשפחה שלי.

עם זאת, ברוב בני המשפחות השכולות איש לא היה חולם לבחור לנשיאות. אם הטיעון של בחירה "בשל השכול" היה נכון, אז היה אפשר למנות נשיא שכול כלשהו, לא משנה מי, כמו הבדיחה של סיינפלד שטען שבחתונה כל הגברים לבושים אותו דבר כך שאם החתן יקבל רגליים קרות, הכלה תוכל לחטוף מישהו אחר מהקהל ולהמשיך כרגיל.

אין לי ספק שלולי השכול מרים פרץ לא הייתה מועמדת לנשיאות, כי אנשים לא היו מכירים אותה. אבל אנשים מכירים אותה עתה, והם תומכים בה למשרת הנשיא לא בגלל שהיא "אם שכולה פעמיים". לשון אחר, אנשים שנחשפו אליה בגלל השכול, חושבים שהיא ראויה להיות נשיאה לא בגלל מה שקרה לה אלא בגלל מי שהיא (אגב, לפני השכול פרץ הייתה אשת חינוך ושימשה כמנהלת בית ספר במשך שנים ארוכות וכיום היא מפקחת במנהל חברה ונוער במחוז ירושלים של משרד החינוך ומרצה בפני חיילי צה"ל, בני נוער וקהילות יהודיות בעולם).

אפשר לטעון ששכול מוסיף נקודות זכות ציבוריות. טיעון כזה הוא אולי נכון, אבל די חסר משמעות. ראשית, כיוון שיש עוד דברים שאינם בידי האדם שמוסיפים לו נקודות זכות ציבוריות (למשל ייחוס אבות, מה שיש למר הרצוג). שנית, גם אם השכול מוסיף נקודות זכות ציבוריות אז בין שקלול נקודות-הזכות-שמצבו-של-האדם-מוסיף-לו ובין פסילתו בפועל בגלל השכול, יש פער גדול.

בפועל, הטיעון של יחימוביץ' ושל אחרים כמוה אומר שאם מישהו לא היה מוכר לפני השכול, אז כל מה שקרה לו מאז הוא בגלל השכול. על פי גישה זו למשפחות שכולות מותר דבר אחד – להיות שכולות ולייצג את השכול בשקט ולא, חלילה, להפוך לדמויות ציבוריות.

למעשה, אם יש פה סגידה לשכול, הרי היא לא אצל תומכיה של מרים פרץ, אלא אצל מי שמעלה את הטיעון הזה. הטוענים את טענת השכול נגד פרץ רוצים את המשפחות השכולות מנותקות מהעולם, יושבות במגדל השן של השכול, ואסור שמישהו עם הכתם הזה בעברו יימצא תחת אור הזרקורים. החריג היחידי לתפיסה זו הוא, כמובן, כאשר משפחות שכולות באות בשם השכול כדי לדרוש משהו – יהיו אלה ענישה חמורה למחבלים או טקס יום זיכרון אלטרנטיבי בהשתתפות פלסטינים שקרוביהם נהרגו בידי צה"ל. לפי תפיסה זו מותר למשפחות השכולות "להשתמש" בשכול בכל מה שקשור לשכול, אולם מלבד זאת, עליהם להימנע מלהתבלט יתר על המידה. משפחות שכולות צריכות להיות אנדרטה חיה לשכול, הא ותו לא.

שכול הוא מצב נתון שקורה לאנשים שלא מרצונם. מה שאנשים עושים מאותה נקודת זמן בה הפכו שכולים תלוי בהם. ומי שתומך במרים פרץ לא עושה את זה בגלל שהשכול היכה בה אלא בגלל דמותה, שנחשפה לציבור לאחר השכול – דמות הכוללת גם את מי שהייתה ועודנה וגם את העשייה שלה אחרי שהשכול היכה בה. הבחירה של מרים פרץ הייתה להמשיך לחיות ולהמשיך להתפתח, והבחירה הזו – ולא רק עצם הבחירה אלא גם הצורה בה באה בחירה זו לידי ביטוי – הביאה לה הרבה הכרה והוקרה.

התומכים בפרץ לא עשו זאת בשל "סגידה לעצם השכול". לאחר קרב תל חי כתב איש תנועת העבודה נחמן סירקין "רק בשם החיים הולכים בני העבודה למות" – אמירה שפירושה שתשלום המחיר היקר מכל איננו אידיאליזציה שלו. מאה שנים אחר כך, כדאי לזכור שקרוביהם של מי שהלכו למות יכולים לבוא בשם החיים, ולא רק להיות סמלי שכול מהלכים. אם כבר משתמשים במונח "סגידה", הרבה יותר מדויק יהיה לומר שמי שתמך בפרץ עשה זאת בשם הסגידה לחיים.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון