יחי ההבדל הקטן – השוואה בין שתי החלטות ממשלתיות לשלם פיצויים

בתמונה ראש ממשלת דנמרק מדה פרדריקסן

לשתי ממשלות קיבלו לאחרונה – בהפרש של ימים ספורים – החלטות בדבר תשלום פיצויים בגין עוול שנגרם לפני עשרות שנים. שתי ההחלטות זכו לתהודה רבה בתקשורת ולתמיכה מצד אזרחי שתי המדינות. אולם בחינת שתי ההחלטות מלמדת על הבדלים משמעותיים ביניהן.

ב-22 בפברואר השנה, ממשלת ישראל קבלה החלטה, תמוהה במקצת, לשלם פיצויים לחלק ממשפחות "ילדי תימן". ההחלטה מקפידה להדגיש כי ניתנה לפנים משורת הדין ואין בה נטילת אחריות, אלא רק הכרה בסבלן של המשפחות. ההחלטה נשענת בצורה מוחלטת על מסקנות שלוש וועדות החקירה שהוקמו לצורך בדיקת הנושא, ובאופן מיוחד על מסקנות וועדת החקירה הממלכתית שפרסמה את מסקנותיה בשנת 2001. המשמעות של ההחלטה מלבד תשלום פיצויים, היא למעשה אישור מחדש של ממצאי הוועדה לפיהם לא נמצא ולו ילד תימני חטוף אחד, לא נמצא ילד שאומץ שלא כחוק (מספר הילדים התימניים שאומצו הוא פחות מ-30), לא נעשו ניסיונות רפואיים בילדים, ולא נמסרו ילדים תימניים לאימוץ בארצות הברית או במדינה אחרת.

ב-25 בפברואר, ממשלת דנמרק קיבלה גם היא החלטה העוסקת בסוגיה היסטורית הקשורה בטיפולם של גורמים ממלכתיים בילדים. מעניין, אפוא, לערוך השוואה בין שתי ההחלטות.

ההחלטה שקיבלה ממשלת דנמרק קשורה בעוול שנגרם לנערים ששהו במוסד גודהאוון (Godhavn) שממוקם בעיירת החוף הציורית טיסווילדלאי (Tisvildeleje) באי סילנד, כ-60 קילומטרים צפונית קופנהגן. בשנת 2010, וועדת חקירה פרסמה ממצאים קשים לגבי הטיפול והיחס לנערים ששהו במוסד בין השנים 1945 ל-1976. הועדה מצאה כי נגרם עוול קשה לצעירים שכלל יחס נוקשה, מכות, טיפולים ניסיוניים בתרופות פסיכיאטריות ואף פגיעות מיניות.

בדומה להחלטה של ממשלת ישראל, ממשלת דנמרק החליטה לשלם פיצויים לנערים שנפגעו. 17 הנערים, שבגרו בינתיים (שניים מהם אף הלכו לעולמם), יקבלו פיצויים בסך של 300 אלף כתרים דניים (שווה ערך לכ-160 אלף ₪). אולם כאן מסתיים הדמיון בין שתי ההחלטות. באוגוסט 2019, ראש ממשלת דנמרק הצעירה, מדה פרדיקסן, קיבלה אחריות על העוול ההיסטורי שנעשה והתנצלה באופן רשמי בשם דנמרק. בניגוד לנתניהו, פרדריקסן לא הייתה זקוקה לפרסום הפרשה לצרכים אלקטורליים, משום שהיא צלחה בהצלחה את הבחירות הכלליות שנערכו במדינה ביוני 2019.

אמנם, הדיון בממשלה בפרשת "ילדי תימן" נבע מהדיון המשפטי בתביעת פיצויים שחלק מהמשפחות הגישו נגד המדינה, כלומר נתניהו היה חייב להעלות את הנושא על סדר היום של הממשלה ללא קשר למועד הבחירות. יתרה מזאת, ראש הממשלה הקפיד, ובצדק, לא להתנצל ולא לקבל אחריות בשם המדינה. אולם, בדף הפייסבוק שלו ניסה נתניהו, מסיבות פוליטיות מובהקות, לטעון שהגיע הזמן שמדינת ישראל וממשלת ישראל יכירו בפרשה.

מי שבוחן את שתי ההחלטות לא יכול שלא לשים לב להבדלים ביניהן. במקרה של דנמרק הילדים שנפגעו העידו על הפגיעות שנעשו להם. כלומר, הפיצוי ניתן על סמך עדויות מבוססות לפגיעות שאכן קרו. במקרה של ישראל טרם נמצא אפילו ילד חטוף אחד ולא ילד שאומץ שלא כחוק. יתרה מזאת, אין אפילו עדים שמסרו עדות ממקור ראשון על חטיפות של מאות ילדים שנטען שהתרחשו. כלומר, הפיצוי ניתן ללא שהושגה שמץ של ראיה לפגיעה שנטען שקרתה – חטיפת ילדים לצורכי אימוץ, ניסויים רפואיים או מכירה למשפחות מחוץ לישראל.

יחי ההבדל הקטן.

ד"ר דב לויטן מכהן כראש החוג הרב-תחומי במדעי החברה במכללה האקדמית אשקלון