חוק איסור צריכת זנות – כרוניקה של כישלון ידוע מראש

בתמונה חברות וחברי הכנסת מיד לאחר אישור החוק לאיסור צריכת זנות עם חברות המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות והקואליציה למאבק בזנות

בשבוע שעבר צייצה שלי יחימוביץ' "ניצחנו. זנאים, היזהרו. חוק היסטורי יוצא לדרך ארוכה של מיגור פשע אנושי נתעב ועתיק. אם העבדות הוכחדה, גם זה יוכחד". זאת כתגובה לכך שהמדינה הודיעה לבג"ץ שהשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה יחתום על הצו שיסמיך שוטרים לאכוף את חוק איסור צריכת זנות.

החוק נכנס לתוקף כבר בחודש יולי, אולם עד עתה סירב השר לחתום על הצו, כל עוד לא מקודמים מענים בהיבטי הטיפול והשיקום של נשים בזנות. שכן ללא מענים כגון אלו, תאבדנה הזונות את פרנסתן מבלי שתימצא להן אפשרות פרנסה חלופית. בפועל לא ברור באיזו מידה יקודמו אותם מענים עליהם דיבר השר, אבל מעבר לכך חשוב לבחון את משמעויות חוק איסור צריכת זנות כדי להבין את השלכותיו העתידיות.

הפרדיגמה השלטת כיום בשיח הציבורי היא שזנות היא פשע נגד נשים ושיש לאסור אותה. קניית מין צריכה להיות לא חוקית וצריך לפגוע בצרכני הזנות. יתר על כן, נשים בזנות חוות תסמונת סטוקהולם והן לא מבינות שהן פוגעות בעצמן. לכן יש למגר את תופעת הזנות בדיוק כמו שביטלו את העבדות.

אך האומנם כצעקתה? האם באמת כל 12-11 אלף עובדות המין בישראל (על פי סקר ארצי מקצועי ומקיף שנערך בשנת 2016) הן נשים שסובלות מתסמונת סטוקהולם? האם אכן מדובר בנשים שחיות בתנאי עבדות? האם מישהו מאלץ אותן לעסוק במקצוע זה? או שבעצם העובדות שונות מן הנרטיב שיצרו התומכות במיגור הזנות דוגמת חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ'?

לשון החוק

החוק החדש מגדיר צריכת זנות כעבירה מנהלית, וקובע כי המשטרה תוכל להטיל קנס בסך אלפיים שקלים על צריכה של זנות או על ניסיון לצרוך זנות. קנס כפול יוטל על עבירה חוזרת. החוק, פרי שיתוף פעולה נדיר בין סיעות הקואליציה והאופוזיציה, אושר בדצמבר 2018, ואף חבר כנסת לא העז להצביע נגדו.

בכך אימצה ישראל את המודל השוודי למאבק בזנות (ידוע גם בתור המודל הנורדי). תומכי החוק דורשים לצד הפללת הלקוחות, שנועדה לתייג צריכת זנות כעבריינות מין, גם השקעה ממשלתית של משאבים בשיקום נשים בזנות. אלא שאליה וקוץ בה, מחקרים מראים שהמודל הנורדי, שאומץ רק במעט מדינות בעולם, לא הצליח למגר את תופעת הזנות. ההפך הוא הנכון.

מדינות שאימצו את המודל הנורדי לטיפול בתופעת הזנות

היכן שהוחל המודל הנורדי, שיעורי זנות הרחוב אמנם ירדו אך במקביל עלתה הזנות במקומות מסתור באלפי אחוזים. החיים של בנשים העובדות בזנות במחתרת נעשו מסוכנים יותר. חלה עלייה חדה בתקיפות זונות ובאינוסן והנשים לא מעיזות לבקש את עזרת המשטרה בגלל חוק ההפללה. יתרה מזו, העובדות בזנות נושאות איתן פחות קונדומים מכוון שאלה עלולים לשמש ראיה לעבירה של הלקוח. מומחים וארגוני בריאות בינלאומיים קובעים כי קרימינליזציה של זנות חושפת את העוסקים בתחום לסכנה גדולה יותר לקבל מחלת מין.

האירוניה היא שחוק ההפללה עשוי לפגוע בהצלחותיה המרשימות של המשטרה בישראל במיגור הסחר בנשים, משום שהוא ידחק את עובדות המין אל המחשכים שם יהיה קשה יותר לפקח על עבירות נגדן. בקצרה, יישום המודל הנורדי בשוודיה רחוק מלהשיג את ההשפעה הרצויה וזה מה שיקרה גם בישראל.

הקונפליקט הערכי

אין מחלוקת שהזנות מעוררת בנו רגשות עזים וקמאיים. מעטים יחלקו על אמירות כמו "לא היית רוצה שהבת שלך תעבוד בזנות". רבים משערים שאין סיכוי שזונה ה-"מוכרת את גופה" היא אישה מאושרת. זנות, אומרים לנו, הינה "החפצת גופה של אישה". חששות והסתייגויות אלה מובנים לכולנו כולל לכותבת מאמר זה.

אלא שאם שואלים את הנשים שעובדות בזנות הן טוענות כי הן מוכרות שירות ולא את עצמן או את גופן. הן מציינות שהעדיפו את עבודת המין על אפשרויות אחרות שהיו פתוחות בפניהן כמו עבודה כמנקה, כקופאית בסופרמרקט, כמורה או כפקידה. ולשאלת האושר, הן עונות, האם אתם מאושרים כל יום בעבודתכם? יש ויש ימים לכולם, גם לנו.

העובדות בזנות סבורות שהאיסור על הזנות מציג השקפה מוסרית של אנשים מסוימים בחברה ובעיקר של נשים משכילות שרואות בזנות מתקפה על נשים בכלל ושמנצלות את המרחב הזה לנהל את מלחמת המינים שלהן על גבן של עובדות המין. לנשים אלו יש השפעה אדירה בכנסת ובתקשורת.

עיוות, סילוף והסתרה של נתונים

כיום, כבר ידוע שהתומכות במיגור הזנות דרשו וקיבלו לידן את טיוטת הדו"ח של הסקר הלאומי על תופעת הזנות בישראל בכדי לעיין, להעיר ולהציע שינויים. לא קשה היה להבחין שתכנים רבים שלא תאמו את האג'נדה שלהן נחתכו מהדו"ח הסופי, לרבות פרק עצום בגודלו של ניתוח איכותני מבוסס ראיונות עומק עם נשים עובדות מין. אפילו חוקר מתחיל מבין את משמעות המחקר הנרטיבי ואת חשיבות הסיפורים האמיתיים של משתתפים מחקר. נדמה כי הארגונים המתיימרים לדבר בשם עובדות המין בעצם דורשות להשתיק את כולן.

זאת ועוד, התומכות במיגור הזנות נוהגות להציג נתונים מפוקפקים כתמיכה בעמדתן. בדו"ח הסקר הלאומי מספר הקטינות העוסקות בזנות נאמד בין 970 ל-1,260 (זאת לא על פי סקירת קטינות בזנות אלא על סמך הערכת עובדות סוציאליות בשירותי הרווחה, בשל הקושי של הסוקרים למצוא קטינות העוסקות בזנות). אולם, לאחר פרסום הדו"ח החלו התומכות במיגור הזנות לטעון שיש 3,000 קטינות בזנות. עורכת דין ניצן כהנא, מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, טענה ב-2018 בוועדת החוקה, חוק ומשפט כי הרווחה "הוסיפו עוד אלפיים [קטינות בזנות]". על סמך איזה מחקר כהנא מתבססת איני יודעת, אולם לא נהוג להכפיל ממצאים מחקריים פי 3-2.5, בלי סימוכין רציניים יותר.

אך יש סילופים גסים אף יותר. כך, למשל, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, הפיק סרט בשיתוף מאקו, בו נטען כי גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא 14. אולם הסקר הלאומי מלמד שגיל הכניסה הממוצע לזנות בישראל הוא סביב 27.

התומכות במיגור הזנות שבות ומציינות את זנות הרחוב, אך נוטות להתעלם מכך שזנות הרחוב מהווה מיעוט מבוטל מכלל תופעת הזנות בישראל – פחות מ-7% (רוב מוחלט של הנשים בזנות עובדות בדירות דיסקרטיות ובמכונים).

חברות הלובי למיגור הזנות מציגות את כל העובדות בתחום כאילו נכפה עליהן לעבוד בזנות נגד רצונן, ויש לחלצן מחיי תופת. אולם 96% מהנשים שהשתתפו בסקר הלאומי טענו כי הן לא פגשו מישהי שעובדת בזנות בכפייה בשנה האחרונה.

התומכות במיגור הזנות ממשיכות להתעלם גם מנתוני ההשכלה המלמדים כי ל-26% מהעוסקות בזנות 13 עד 16 שנות לימוד, ול-9% מהן יש 17 שנות לימוד או יותר. פעמים רבות העובדות בזנות הן נשים נורמטיביות שהחלו לעסוק בתחום כדי להשלים הכנסה.

התומכות במיגור הזנות עמלו בשיטתיות על עיצוב תודעה ברשתות החברתיות, מול התקשורת, מול גורמי המשפט והאכיפה ומול פוליטיקאים. זאת לא רק תוך כדי הצגה מסולפת של הנתונים אלא גם תוך השתקת סיפוריהן של הנשים בזנות. שלא לדבר על היחס המשפיל, המשתיק והמבזה שעובדות המין זכו לו בישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט, בה דנו בחוק.

לטענת עובדות המין, חברות וחברי הכנסת לא קיבלו תמונה אמיתית של המציאות בזכות העבודה האינטנסיבית של הלובי למיגור הזנות. במקום זה, במסווה של חמלה, קידמו התומכות במיגור הזנות אג'נדה פמיניסטית רדיקלית שאת מחירה תידרשנה עובדות המין לשלם.

אז איך אמורים להתמודד עם תופעת הזנות?

רבים מאיתנו, וגם כותבת מאמר זה, היו רוצים לחיות בחברה שבה אנשים לא יזדקקו למין בתשלום, ושבה יעבדו כולם במקצועות נורמטיביים. אבל אין אף חברה, בשום עידן, כולל לא במדינות טוטליטריות מודרניות ולא בחברות דתיות פונדמנטליסטיות, שהצליחה למגר את תופעת הזנות. מטרת המאמר היא לשאול איך, בהינתן שהזנות תישאר איתנו,ניתן להתמודד עם התופעה כדי להקטין ככל האפשר את המצוקות של נשים בזנות.

דעתי היא שיש לפעול בנחישות ובתקיפות נגד סחר בנשים ונגד סרסור בנשים באמצעות כוח משטרתי מיוחד. יש להציע דלת פתוחה לנשים ברחוב, כולל אפשרויות של הסבה מקצועית ובמידת הצורך גם של גמילה מסמים. וחשוב לא פחות, יש לשים סוף למנהג המגונה לדבר בשמן של עובדות מין בלי לשאול אותן לדעתן. יש לפעול למיגור הסטיגמה שארגונים המתיימרים לסייע לנשים בזנות רק מעצימים אותה, ויש להקל ככל האפשר על נשים המבקשות לעזוב את הזנות.

אני לא תמימה לחשוב כי מדינת ישראל ב-2020 תתחיל לראות בזנות מקצוע מקובל חברתית, או תסדיר אותו בחוק באופן שיהפוך אותו ללגיטימי. יתרה מזאת, אני לא תומכת במה שנקרא "מיסוד הזנות". גם רבות מעובדות המין מתנגדות, ממגוון סיבות, למיסוד הזנות. אבל כשבאמת מנסים להבין את המציאות ולהתייעץ עם נשים בזנות, אפשר לשאוף לפתרונות ריאליים. פתרונות כגון אלו ייקחו בחשבון, בין היתר, לא רק את הביקוש החברתי לזנות, שספק אם אפשר למגרו, אלא גם את רצונן החופשי של נשים המבקשות להישאר בתחום. ואני יודעת בוודאות שיש נשים כאלו מאחר שדיברתי בעצמי עם רבות מהן. ועד כמה שזה רחוק מחיי או מחיי רוב הישראלים, רבות מעובדות המין רואות בתעשיית המין עיסוק שמתאים להן. לנו כחברה, ולי כאישה, אין זכות להחליט עבורן.

ד"ר רונית דרור היא חוקרת בתחום של אלימות בין בני זוג, מייסדת עמותת "לצדכם"