תפקיד הגולה בבניית האתוס הציוני

הציונות השמיטה מלימודי ההיסטוריה בבתי הספר התייחסויות לחיי היהודים בגולה. בתמונה מימין מילון יידיש-עברית-לטינית-גרמנית מהמאה ה-16, ומשמאל יהודים בבלים בקבר יחזקאל בעיראק

הציונות עמדה בפני אתגר גדול כאשר ניסתה ליישב בין הטענה שהיהודים מהווים לאום כבר מהתקופה העתיקה לבין החיים הנפרדים של היהודים בגלויות השונות. כדי לפתור את הקושי הזה הציונות הדגישה כי הגלות נכפתה על עם ישראל וכי לאורך כל הדורות היהודים שאפו לחזור לארץ ולהשתכן בה.

היות שהראיות ההיסטוריות לקשר בין היהודים לארץ ישראל בתקופת הגולה לא היו מוצקות, נעשה מאמץ מודע להצניע את תקופת הגולה, בין אם בהשמטה של תקופה זו מלימודי ההיסטוריה, ובין אם על ידי "שלילת הגלות".

בתכנית הלימודים בהיסטוריה לאורך השנים מדגישים את ההיסטוריה של עם ישראל, ולא את ההיסטוריה היהודית או את ההיסטוריה של ארץ ישראל. למעשה, יש השמטה מכוונת וכמעט מוחלטת של חיי היהודים בגולה ושל תולדות ארץ ישראל בתקופת הגלות. אחד ההיבטים הבולטים בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר הוא היעדרה המוחלט של ההיסטוריה של הארץ, המוגדרת כארץ המולדת שלנו, שתולדותיה מחורבן הבית השני ועד להתיישבות הציונית אינן נלמדות כלל. זאת בהתבסס על השקפותיהם של דוד בן גוריון ושל בן-ציון דינור, שהיו מעוניינים להתנתק מהגלות, ולחבר את העבר הרחוק להווה.

אמנון רז-קרקוצקין טוען כי ארץ ישראל "נותרה [בספרי הלימוד] כדימוי מיתי וההיסטוריה שלה היא רק ההיסטוריה של הדימויים התיאולוגיים-משיחים. הארץ איננה ישות היסטורית טריטוריאלית, אלא דימוי המסתמך על התנ"ך ועל מה שמוגדר ככיסופי הדורות".

בהכרזת העצמאות נכתב כי "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו, ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה".

מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי בנוגע להגליה עצמה, חיים גנז טוען כי השימוש במיתוס של "מגלות חקוממיות" היה פונקציונלי כדי להתגונן בפני הטיעון שהופנה כלפי הציונים כאילו חזרתם לציון פוגעת בערבים. לפי גנז, כדי לבסס את טענת ההמשכיות של העם היהודי מהזמן העתיק, נטען כי הנוכחות הערבית לא הייתה צריכה לעכב או להפריע את חזרתם של היהודים לארץ, מפני שהייתה בבחינה החזקת רכוש שנגזל מהיהודים. לפי מגילת העצמאות העם היהודי דומה לבעלים שאולץ להיפרד מרכושו, אבל לא איבד את זכות הבעלות עליה.

הטיעון העיקרי של הציונות, לפי גנז, הוא כדלקמן: אם הנגזל חתר כל תקופת הגלות לשוב אל מה שנגזל ממנו, המחזיק החזקה פיזית בנכס אמור לדעת שהוא מחזיק בגזל. משום כך, היהודי שחזר לא צריך להצטדק אל שובו אל מה שנגזל ממנו, ולערבים לא יכולה להיות תלונה כלשהי על השיבה הפיזית של בעל זכות הבעלות אל מושא בעלותו.

אם כך, לפי הנרטיב הציוני, ארץ ישראל מעולם לא חדלה להיות בבעלותם של היהודים (הכוונה ליהודים כקולקטיב) גם אחרי שגזלוה הרומאים וגם אחרי שגזלוה הערבים. הסיבה שהערבים שחיים כיום אחראים לגזל הארץ במאה השביעית לספירה היא משום שעיקר הווייתם של ערביי ארץ ישראל החיים בה במאות האחרונות הוא היותם המשך זרועה הארוכה של האומה הערבית שכבשה את ארץ ישראל.

עיקר הווייתם של יהודי העולם במאות האחרונות הוא היותם המשך זרועה הארוכה של האומה היהודית שהייתה בעלת הארץ. אם כך, הדרך הראשונה לשלול את הפערים בסיפור הציוני היא לטעון שהציונים שחזרו לציון פשוט השיבו את הגזל לבעליו. הדרך השנייה להתמודד עם הפערים בסיפור הציוני היא פשוט לשלול את הגולה – בין אם באמצעות הצנעת תקופה זו בתכנית הלימודים ובאתוס הלאומי, ובין באמצעות התביעה האקטיבית לשנות את דרכי היהודים ביחס למקובל בגלות.

הקונספט של "שלילת הגלות" היה מובנה באידיאולוגיה הציונית מימיה הראשונים, כשראשי הציונות, כמו הרצל ואחרים, הניחו שהיהודים חייבים לסטות ממנהג אבותיהם לחיות כמיעוט בקרב עמים אחרים ולהקים מדינה משלהם. המושג "שלילת הגלות" נולד בסערת הוויכוח בין הציונים לבין האוטונומיסטים, כשהאחרונים סברו שניתן להבטיח קיום יהודי תרבותי נפרד בקרב מדינות לאום, והציונים סברו שהפתרון היחיד הוא תביעת טריטוריה יהודית עצמאית נפרדת.

במקביל התנהל ויכוח נוסף בנוגע ל"שלילת הגלות", והוא הוויכוח על אורחות החיים של היהודים בגולה. הוגים כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר ערערו על המצב הקיים, וקראו לשנות את הערכים היהודים מן היסוד. במקום רוחניות – צריך להתחיל ולאמץ גישה ארצית. במקום ריחוק מהטבע – עבודת אדמה. ובמקום התמקדות באינטרס החומרי של הפרט – התגייסות למשימות חלוציות למען הכלל ולמען בניית המדינה.

יוסף חיים ברנר תמך באופן נחרץ ב-"שלילת הגולה"

החינוך לשלילת הגלות התקיים במסגרות חינוכיות פורמליות ולא פורמליות, ובא לידי ביטוי למשל, בשירים של חיים נחמן ביאליק ושל יהודה לייב גורדון בהם הצטיירה החברה היהודית בגולה כחברה דתית קנאית, פחדנית, עלובה ודלה או כחברה חסרת זהות.

הביקורת על החברה היהודית בגולה הייתה ביקורת על החברה המסורתית בשם המודרנה מצד אחד, וביקורת על החברה המתבוללת בשם העיקרון הלאומי מצד שני. למרות שהאידיאולוגיה של שלילת הגולה תמכה בגלוי רק בשלילת המצב הגלותי, ולא בשלילת האנשים בגלות, במבחן התוצאה אפשר היה לראות שהיו מי שהפנו את העוינות שלהם דווקא כלפי היהודים בגלות.

לפי עדותו של מחנך אחד "כל אחד מאיתנו שעוסק בחינוך ילדים יודה בכך, כי כאשר אנחנו מדברים עם הנוער שלנו בעניין יהודי הגולה אנו מוצאים לב סגור". לפי עדותו של חוקר תקופת המשנה אפרים אורבך, חלק מהילדים שהגיעו בימיה הראשונים של המדינה עברו מ-"שלילת הגולה" ל"שלילת היהודים הנמצאים בגולה".

כתוצאה מכך צמחה תנועת נגד – שמקורה ברעיונותיו של "אחד העם" – שטענה כי ניתן לשלול את הגלות ואת הניוון שעבר העם היהודי בגלות, אך אסור לשלול את היהודים הנמצאים בגולה, ויש להכיר בכך שגם היהודים שחיים מחוץ לארץ ישראל יכולים לחיות חיים מלאים ויצרנים.

עמדתו של בן גוריון ביחס לגלות הייתה שלילית במובהק. ההיסטוריון זאב צחור אף הגדיל ואמר כי "דומה שרק בסוגיה אחת נשארה עמדתו איתנה מאז ילדותו, בפלונסק שבפולין, ועד מותו- יחסו אל הגולה". בן גוריון האמין, כבר מנעוריו, כי העם היהודי בגולה מעוות, חולני, כי אורח חייו אינו נורמלי וכי פרנסתו אינה מכובדת. מציאות זו חייבה את היהודים לדעתו, לנקוט במהלך מהפכני שמשמעותו אחת – מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, ועלייה לארץ ישראל.

בן גוריון טען כי על היהודים לעלות לארץ ישראל, אבל חשוב מכך, עליהם לשנות את אופיים ואת אורח חייהם: "הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצויר כמעט מהפכה יותר עמוקה ויותר יסודית מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. זוהי לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באושיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה. זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, במסורת של חיי גלות למעשה, ובגעגועים עריריים נטולי רצון לגאולה".

בן גוריון עצמו שהה בארצות הברית בין 1915 ל-1918, היה חבר בארגון "פועלי ציון", וניסה לגייס אנשים לגדוד מיוחד בצבא הבריטי שיסייע להם לכבוש את הארץ מידי הטורקים. בן גוריון התאכזב מכך שרוב החיילים היהודים-אמריקאים שהתנדבו לא היו מעוניינים להישאר בישראל, וקיבל עוד אישור למה שחשב קודם – החיים בגולה מנוונים את אישיותו של היהודי ואת אופן מחשבתו.

בן גוריון התנגד לא רק לגלות כמצב אלא גם ליהודים בגלות. במכתב לרב הרצוג ב-1953, בן גוריון מצוטט כשאומר ש-"הגלות שינתה את דמותו ומעמדו של העם היהודי, לא רק מבחינה מדינית וארצית, אלא גם מבחינה רוחנית ותרבותית. הגלות צמצמה את האופק של העם, נבלה רוחו. מעין היצירה לא פסק ולא דלל, אולם זרמו נסתגר בדלת אמות של הגטו".

לאחר קום המדינה, בן גוריון לא חשב שהגולה סיימה את תפקידה ההיסטורי, וטען כי על היהודים, שהחליטו שלא לעלות ארצה, לתמוך במדינת ישראל מבחינה כלכלית ומדינית, וכי עליהם ליצור מערכת חינוכית שתזרים עולים לארץ ישראל. כך לדעתו, יסתיים התפקיד ההיסטורי של הגולה.

בן גוריון שלל את הגולה. בתמונה עם עולים חדשים

שלילת הגולה באה לידי ביטוי גם בחינוך הממלכתי. בן גוריון בחר לחבר את העבר הרחוק עם ההווה הקרוב, תוך השמטת התקופות שהעם לא היה בארצו והשמטה מוחלטת של חיי היהודים בגולה. אניטה שפירא מציינת כי, לפי בן גוריון, האומה היהודית, מלבד היותה יחידה לאומית ופוליטית, מגלה ייעוד מוסרי אוניברסלי ומתייחדת בתפיסה היסטורית-משיחית שנשמרה לאורך הדורות ואשר לאורה כיוון תמיד העם היהודי את מבטו אל העתיד ולא אל העבר.

ראוי לסיים מאמר זה בציטוט המסכם באופן קצר וקולע את תפיסתו של בן גוריון בנושא "בהקימנו מדינה יהודית, עשינו קפיצה זו. פתחנו לגמרי פרק חדש – לא המשך לחיי ורשה, אודיסה וקרקאו, אלא התחלה חדשה במהותה. אולם התחלה המשתלבת מאליה בעבר הרחוק, בעבר של יהושע בן נון, דוד, עוזיה והחשמונאים הראשונים".

• מיתוס ואתוס

• האסכולה הירושלמית ויצירת היסטוריה ציונית

• היחס של הציונות לתנ"ך ולהיסטוריה הקדומה של העם היהודי כמרכיב בבניית הזהות הציונית

תובל רוזנווסר הוא המייסד והמנהל הכללי של Think&Drink different, בעל תואר שני ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ותואר שני בבטחון לאומי, שניהם מאוניברסיטת תל אביב