היחס של הציונות לתנ"ך ולהיסטוריה הקדומה של העם היהודי כמרכיב בבניית הזהות הציונית

בתמונה דוד בן גוריון בחידון התנ"ך הראשון, 1958. מימינו של בן גוריון הנשיא יצחק בן צבי ומשמאלו יצחק נבון וטדי קולק

בשל העובדה שהקמת המדינה נשענת על הלגיטימציה של התנ"ך (ברוח אמרתו המפורסמת של בן גוריון "התנ"ך הוא הקושאן שלנו"), ומשום שציונים, כמו בן גוריון, האמינו כי שיבת העם לארצו תביא להגשמתנו כ-"עם סגולה העתיד להיות אור לגויים", ניתן היה אולי לצפות שהיחס לדת בנרטיב הציוני יהיה יחס אוהד ומזדהה. יחד עם זאת, ניתן לראות כי היחס לדת בקרב ראשי הציונים היה אמביוולנטי, ולפעמים אף שלילי.

כמו כן, אין להתעלם מכך שכמעט כל ראשי הציונות היו חילוניים, שלא האמינו בהשגחה פרטית (חלקם אף היו אתאיסטים), וביקשו להתנער מאורח החיים ההלכתי שהיה מקובל בגלות. בן גוריון ביסס את קדמוניות הלאום היהודי על זיקת היהודים לתקופה העתיקה, אבל ניתן לראות כי הלגיטימציה להקמת המדינה על בסיס הקישור לתקופה הקדומה של העם היהודי היא לגיטימציה היסטורית, ולא לגיטימציה הנשענת על ההבטחה האלוהית או על מקורות דתיים.

במכתב לנתן רוטנשרייך, בן גוריון טען כי חשוב להדגיש את הזיקה לימי בית ראשון ושני, משום ש-"רק אז חיינו ויצרנו ופעלנו כעם ברשות עצמנו, ולא היינו חומרים בידי יוצרים (או מציקים) זרים. אין אני תופס את הייעוד המשיחי, או החזון המשיחי, תפיסה משיחית-דתית, אלא תפיסה חברתית-תרבותית-מוסרית (...) אין אנו מבחינים בין יהודי לחוד, לבין מוסרי לחוד. הכול יהודי והכול מוסרי. אנו עומדים לא בשתי רשויות, אלא ברשות אחת, שכולה יהודית וכולה אנושית. אמונתי זו מבוססת על הכרת העם היהודי, ולא על אמונה מיסטית. זיו השכונה הוא בתוכנו, בנפשנו, ולא מחוצה לו כפי שמאמין המאמין הרליגיוזי. אין הוא תופס אפילו מה זה מעמד א-היסטורי. אם אלוהים היא האידיאה העליונה של האדם, אז התעלות האדם היא שאיפה להידמות לאלוהים במידת האפשרות".

יגאל ידין מסביר לזלמן שז"ר על החפירות במצדה. הזיקה לבית ראשון ושני עמדה בליבת האתוס הציוני המתגבש

בכנוס העיוני, שנערך בירושלים ב-1957, בן גוריון טען שהלאומיות היהודית ניזונה מאז ומתמיד ממקורות לא דתיים. שלושת המרכיבים העיקריים של הלאומיות היהודית היו לדעתו: זיקת העם למולדתו, הלשון העברית וחזון הגאולה המשיחי, והוא תפס את כל אלה, כולל את האחרון, במונחים חילוניים.

התפיסה המשיחית של בן גוריון הייתה תפיסה חילונית ואקטיבית (בניגוד לגישה הדתית הסבילה לביאת המשיח), ולפי גישתו, באמצעות הקמת חברה לדוגמא יושגו ויוגשמו הגאולה האוניברסאלית, שלטון הצדק, אחוות האדם וסילוק הרשע.

בן גוריון ראה את היהודים כ"עם הבוחר", ולאו דווקא "הנבחר", כלומר, הישועה שלהם אינה תלויה בכוח טרנסצנדנטי, אלא במחויבותו ובפעולתו של העם. לפי בן גוריון, עלינו להפוך לחברת מופת, וליצור מהפכה חברתית, שבעקבותיה ייעשו בני ישראל לעם בחירה.

גם בתפיסתו הדתית היה בן גוריון אתאיסט, אך הוא היטיב להבין את חשיבות המיסטיקה בתודעה האנושית, ולתפקיד שממלא האי-רציונלי, ומכאן לתפקיד המיתוס בחיי היומיום. כותב זאב צחור: "בן גוריון הועיד למיתוס תפקיד כפול: האחד כלפי פנים – לפקוח את עיני העם היהודי, ששנות הגלות עיוותו את תודעתו, להעמיד לו דמויות מופת מהעבר כדי לנסוך בו גאווה וללכדו. התפקיד השני היה כלפי חוץ – להוכיח את הלגיטימיות של התביעה הציונית יוצאת הדופן לבעלות על ארץ-ישראל".

בן גוריון לא האמין שאפשר להצדיק מבחינה רציונלית את עליונות היהודים או את ההשגחה העליונה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהציונות בחרה בתנ"ך להיות הספר המכונן שלה, ובן גוריון עצמו קבע כי "לא יתכן חינוך שאיננו מבוסס על התנ"ך". גם רכיבים מרכזיים במשנה הציונית, ובכללם – ההנמקה לנדידתם העם לארצו, לכיבוש הארץ, למנהיגות חזונית ולגיבוש העם נתמכו בפסוקים וסיפורים מתאימים מהמקרא.

מכתבו של ראש הממשלה בן גוריון לשר החינוך

התנ"ך הזין רומנטיקה לאומית, וגם נתן תשתית לעולמם של מיתוס ואפוס, ארציות וגבורה, ואף מוסר ואמונה. במשך למעלה ממאה שנים התנ"ך היה הטקסט מעצב הזהות הגדול ביותר בישראל. השפה העברית המודרנית ספגה ממנו ניבים, דימויים וסמלים, והתנ"ך העניק ללאומיות היהודית הרכה בשנים את התשתית המיתולוגית-היסטורית לגיבוש הכרת הייחוד של העם היהודי בזיקתו לארץ האבות כסיפור יצירתה של אומה.

מלבד סיפורי התנ"ך, האירועים מהמסורת היהודית שהובלטו בתכנית הלימודים היו אירועי גבורה: גבורתם של יהודה המכבי, שמעון בר גיורא ובר כוכבא, אך תחושת ההזדהות עם אלוהים נעלמה ואינה. מושגים כמו "חורבן ומרד" ו"שואה ותקומה" (וההבלטה של מרד גטו ורשה ומרידות אחרות בתקופת השואה) הוכנסו ללימודי ההיסטוריה כמופת של קריאת תגר על הסדר הקיים.

 ל"ג בעומר בשנות ה-40. מאירוע שבמסורת הפך ל"ג בעומר לחג בעל מוטיבים לאומיים

מטרת הלימודים הרשמית של לימודי התנ"ך הייתה "התנ"ך צריך להעביר לפני עיני התלמידים את החיים השלמים של עמנו בארצו, לעורר בלב העברים הקטנים אהבה עזה אל החיים האלה, ושאיפה כבירה לחדש את ימי עמנו כקדם. למטרה חינוכית זו צריך להיות מכוון כל לימוד התנ"ך".

הציונות אימצה את התנ"ך אל ליבה כסיפור יצירתה של אומה, תולדות תפארתה בימי קדם. התנ"ך נטע בחלוצים, שהיו חדשים בארץ, תחושה של קניין ושל בעלות על הארץ. אנתוני סמית, בספרו "עמים נבחרים", מתאר כיצד הציונים השתמשו במיתוס הבחירה, והקנו לו משמעות חדשה. במבט ראשון, אומר סמית, מוזר שתנועה לאומית חילונית מקדשת מיתוס בחירה אתני.

אבל סמית מתאר את העוצמה שהייתה בחזרה של הציונות לדימויים דתיים לצורך בניית זהות לאומית ומצטט למשל את משה הס, שטוען כי "רוח הקודש, הרוח היוצר שמתוכו בא לעולם חיי ישראל ותורת ישראל, נסתלקה מקרב עמנו משעה שהלז התחיל להתבייש בלאומיותו. אבל רוח זו תשוב לפעמו כאשר יתנער שנית לתחייה, והיא תחשוף מקרבו יצירות חדשות, לא שיערון כיום הזה". סמית מצטט גם את אליעזר בן יהודה, שטוען כי השיבה למולדת והחזרת השפה העברית יביאו לישועת היהודים.

כדי לאמת את הכתוב בתנ"ך, הארכיאולוגיה הייתה, מאז מלחמת עצמאות, לתחביב הלאומי. הכנסים שנערכו מדי שנה של החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה היו אירועים רבי משתתפים שסוקרו בהרחבה בתקשורת הדלה של אותם ימים. הארכיאולוגיה נועדה לאשש את טיעוני המקרא על ידי מציאת הוכחות בשטח.

בנימין מזר בחפירות בית שערים. מזר היה מהדור הראשון של הארכיאולוגים המקראיים

אפשר לסכם ולומר כי התנ"ך וחלקים מהמסורת היהודית גויסו כדי לסייע לבנות את הזהות הלאומית הציונית בארץ. הנוכחות הקדומה של העם היהודי בארץ ישראל שימשה הן כדי לגייס לגיטימציה לתביעה של הציונות על הארץ והן כדי ליצור זהות לאומית (חילונית) ליושבים בה. בכתבה הבאה נוכל לראות מה היה מקומה של תקופת הגלות בבניית האתוס הציוני.

• מיתוס ואתוס

• האסכולה הירושלמית ויצירת היסטוריה ציונית

• תפקיד הגולה בבנית האתוס הציוני

תובל רוזנווסר הוא המייסד והמנהל הכללי של Think&Drink different, בעל תואר שני ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ותואר שני בבטחון לאומי, שניהם מאוניברסיטת תל אביב