הרהורים על תשעה באב

בתמונה קשת טיטוס המנציחה את ניצחון הרומאים על היהודים

ברל

ביושבי כעת מול המקלדת בעיצומו של יום תשעה באב תש"פ, עולים בי מספר הרהורים על משמעות היום במדינת ישראל לאורך השנים וגם מספר תובנות לגבי המציאות העכשווית בחברה הישראלית

כשהייתי ילד בתל אביב של שלהי שנות ה-1960, תשעה באב אותו אנו מציינים היום כמאורע מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל שבו על פי הזיכרון הלאומי, נחרבו גם בית המקדש הראשון על ידי הבבלים בשנת 586 לפה"ס וגם בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, היה עניין רק של דתיים.

החלוקה בציבור היהודי בישראל הייתה ברורה לרוב חילוני מובהק ולמיעוט דתי. החלוקה הזו כמובן התעלמה מציבור מזרחי מסורתי גדול, שלא היה בעל משקל סגולי משמעותי בתודעה הישראלית בזמן שלטון תנועת העבודה החילונית המובהקת. חילונים לא צמו בתשעה באב, בניגוד ליום הכיפורים, והיום הזה לא היה בעל משקל בעולמם. ראשית, ובאופן טריוויאלי, משום שהוא חל בחופש הגדול, וימים לאומיים הם משמעותיים בעיקר כשהם בתוך מעגל שנת הלימודים. אולם מעבר לכך, משום שבעולם החילוני של אז (שנות הששים והשבעים של המאה הקודמת) לא הייתה מוכנות נפשית להתחבר לדברים שנראו כמו אסונות של עם ישראל הקשורים בגלות.

מה שכן היה בתודעה הישראלית של אז וקשור בתשעה באב הוא המיתוס של התאבדות הלוחמים במצדה, שהתרחשה שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש (בשנת 73 לספירה). המסורת היהודית הדתית השכיחה את המאורע משום ההתאבדות ההמונית שלא על קידוש השם ועוד של שרידי הקנאים שגונו על ידי חז"ל. לעומת זאת, האתוס הישראלי ראה את מצדה כסמל לגבורה והקרבה של לוחמים בני חורין אמיצים שמסרו את נפשם למען המולדת ובחרו להתאבד ולא ללכת בשבי לרומא.

השבעת טירוני גדוד קרקל מול מצדה, 2006

מיתוס מצדה נקשר גם במיתוס של מרד גיטו ורשה והלוחמים בזמן השואה ש-"לא הלכו כצאן לטבח" כמו שאר היהודים הגלותיים. לשואה עצמה כאסון הנורא ביותר שאירע לעם היהודי שהאסונות שפקדו אותו התחילו עם חורבן הבית והגליית העם מארצו, לא הייתה לגיטימציה בעולם הציוני החלוצי של תנועת העבודה החילונית.

היוצא מן הכלל היחידי בעולם תנועת העבודה, היה דווקא הוגה הדעות המרכזי שלה, ברל כצנלסון. יחסו של כצנלסון למורשת היהודית היה חיובי ורגשי בהרבה משל רוב חבריו ועמיתיו, ובראשם שותפו הקרוב דוד בן גוריון. במאמרו הידוע "חורבן ותלישות" שפורסם ב"דבר" ב-26 ביולי 1934, מוחה כצנלסון בחריפות על שכחת תשעה באב בקרב התנועה אותה הוא עצמו הנהיג: "הדור אשר שתה את קובעת (רעל) הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק-יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו? [...] כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות-עם".

אולם לטווח ארוך לא הצליח כצנלסון לשכנע אחרים בתנועת העבודה ללכת בדרכו זאת. החילוניות של תקופת היישוב ושל מדינת ישראל העצמאית שבהנהגת תנועת העבודה, המשיכה להתעלם מתשעה באב, בדומה להתנתקותה מהזיקה העמוקה של היהדות לטקסים דתיים ולטקסטים דתיים. רק את התנ"ך עצמו, קידשה החילוניות של תנועת העבודה, וזאת בשל היותו בעיניה יצירה ארץ ישראלית של עם חופשי וגאה.

ברל כצנלסון נושא דברים בבן שמן, 1934

חילופי אליטות

היום תשעה באב הרבה יותר משמעותי בחברה הישראלית. עוסקים בו בתקשורת, הוא פותח מהדורות חדשות ומקדישים לו תכניות טלוויזיה. מדובר בתהליך שנמשך שנים רבות וקשור גם בעליית משקל השואה לדרגת מיתוס על בחברה הישראלית. ומעל לכול הוא קשור בחיזוק המקום של הטקסים והטקסטים הדתיים, ובנוכחותו של ציבור דתי מגוון בחיים הציבוריים הישראלים.

סרטון קצר על תשעה באב, הערוץ הראשון, 2015

חשוב עם זאת לציין, שבאותה עת בדיוק שבה גוברת הזיקה למקורות היהודיים, מתעצם גם התהליך של החלשת הדת בחיים הציבוריים. הדבר בולט במיוחד בכל הקשור לאופי השבת, לאור פתיחת בתי קולנוע ומרכזי תרבות, קניונים מחוץ לערים והתחזקותו של המאבק לקיום תחבורה ציבורית בשבתות.

תחום אחר שבו בולט תהליך החילון הישראלי הוא במעמד הקהילה הלהט"בית והטקסים הלהט"ביים בראשם "מצעדי הגאווה". עיר כמו תל אביב הופכת לעיר קוסמופוליטית חילונית מובהקת, שבתוכה יש גם אוכלוסיות דתיות ולעתים חרדיות (בעיקר מזרחיות) משמעותיות. ישראל הופכת באותה עת ליותר חילונית בהיבטים מסוימים וליותר דתית בהיבטים אחרים.

אם נחזור למקומו של תשעה באב בחיים הציבוריים הישראלים ולהסברים באשר לשינוי שעברה החברה הישראלית באשר ליום זה, ניתן להצביע על מספר תהליכים חשובים שתרמו לכך:
1. אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים נחלשה תחושת העוצמה הצברית. מפלגת העבודה שזוהתה עם הטרגדיה הקשה של למעלה מאלפיים הרוגים איבדה הרבה מביטחונה העצמי, מה שהביא לפגיעה קשה בחילוניות הצברית שהובילה תנועת העבודה. כתוצאה מכך גברה המוכנות להזדהות גם עם ההיסטוריה של הסבל היהודי והגלות, שמתבטאת מעל לכול בציון יום תשעה באב.
2. המהפך הפוליטי ב-1977 והברית של מנהיג הליכוד מנחם בגין עם הציבור המסורתי המזרחי, הציוני הדתי והחרדי, הוביל לשינוי משמעותי בתרבות הפוליטית הישראלית, שנתנה משקל רב יותר לזהות ה"יהודית" ולא רק ה"ישראלית". בתוך כך עלה משקל הטקסים והמיתוסים המסורתיים והדתיים. ישראל של עשרות השנים האחרונות יותר "יהודית" בסממנים התרבותיים שלה, כמו היוצרים היונקים מהמסורת במוסיקה הפופולארית וכניסת השיח הדתי ו"פרשת השבוע" לתרבות ולתקשורת.
3. עליית המשקל של הציבור המזרחי המסורתי, שתמיד היה מחובר לתשעה באב ורבים מתוכו, גם אם אינם מגדירים את עצמם כדתיים, צמים בתשעה באב. האופציה ה-"מסורתית" החלה לחלחל בהדרגה לציבוריות הישראלית, קרי היכולת לאמץ סמלים וערכים וטקסים ואמונות מהמקורות היהודיים ובאותה עת לא לחיות ממש על פי ההלכה האורתודוקסית.
4. התחזקות כוחם של החרדים מבחינה פוליטית ודמוגרפית, ועוד יותר מכך התבלטותם של הציונים הדתיים בתחומים מרכזיים כמו צבא, התיישבות, פוליטיקה, כלכלה ותרבות. רק חשבו על המציאות שבה "ראש הממשלה החלופי" ושר הביטחון, ראש המוסד, היועץ המשפטי לממשלה, שר הביטחון לשעבר, ראש השב"כ לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר גדלו בציונות הדתית או מזוהים עדיין כציונים דתיים.
5. הגברת השסעים הפנימיים בחברה היהודית בישראל תרמו רבות להיזכרות בלקח של תשעה באב שהפך למזוהה עם שנאת חינם ועם מלחמת אחים. גם אם בפועל הסיבה העיקרית לחורבן הייתה עצם ההתמרדות חסרת הסיכוי כנגד רומא, עדיין למלחמות הפנימיות בחברה היהודית ערב המרד הגדול כנגד רומא ובמהלכו, היה משקל רב בהחלשת יכולת העמידה של היהודים מול הרומאים.

הציונות הדתית הפכה לכוח דומיננטי בצבא ובמוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית

טראומות

וכאן בולט המשקל של רצח יצחק רבין כאירוע מכונן בתהליך שילובו של תשעה באב בתרבות ובתודעה הישראלית. רצח רבין הסב את הטראומה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. המחלוקת הפוליטית והאידיאולוגית שבאה בעקבות אוסלו ושקרעה לגזרים את החברה הישראלית, הגיעה בסופו של דבר לרצח של ראש ממשלה. ולא היה זה סתם ראש ממשלה, אלא מי שסימל אולי יותר מכל את הצבר האולטימטיבי, "יפה הבלורית והתואר".

כתובת זיכרון לרצח יצחק רבין בסמינר הקיבוצים

פתאום גילו רבים את הלקח העצום של המחיר של מלחמת אחים וסכסוך אידיאולוגי בין זרמים שיכול להביא לידי חורבן הבית. כתוצאה מכך, קמו זמן קצר אחרי הרצח מסגרות לימוד שדנו במורשת היהודית. במסגרות אלו נפגשו שני המחנות שהתנגשו ערב רצח רבין ובעצם שתי האליטות בחברה הישראלית: הישנה, החילונית והשמאלית, והחדשה, הציונית הדתית והימנית. בתוך מסגרות אלו התפתח הנוהג של קיום ערבי לימוד משותפים על הלקחים של תשעה באב למדינת ישראל של היום.

קשה להפריז בהשלכות הרבות של לקחים אלו על האירוע הטראומטי השני שהיינו עדים לו בדור האחרון: הפינוי בכפייה ("הגירוש") של אלפי תושבי גוש קטיף ועקירת יישוביהם הפורחים. הפינוי החל באופן סמלי למחרת תשעה באב תשס"ה. הדרך השקטה יחסית שבה התפנו אנשי גוש קטיף והתגובה המתונה למדי של תומכיהם הרבים, רובם מהמחנה הציוני הדתי, נבעה בין היתר גם מהטראומה של רצח רבין. אולם הזעם שהתפתח מאוחר יותר על ה-"גירוש" המיותר שנתקבל בתגובה עולזת של רבים בשמאל ושרק הביא לחיזוק החמאס, הגדיל את הפוטנציאל לקונפליקט בין המחנות כיום, וזאת על רקע המאבק על המשך כהונתו של בנימין נתניהו.

פינוי כפר דרום בהתנתקות

נתניהו

בחזרה לימים אלו ממש. שוב אנו עדים למאבק ציבורי חריף סביב המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה שוב נתקלים אנו בביטויים חריפים ביותר. המפגינים כנגד נתניהו תופסים אותו כעריץ וכסוג של שטן וקוראים "לעלות על הבסטיליה". ומן הצד השני, ישנה דה לגיטימציה של המפגינים המצויירים על ידי ראש הממשלה נתניהו ושופריו כ-"אנרכיסטים". גוברים מקרי האלימות של ימנים קיצוניים הפוגעים במפגינים, ומולם מתחילים להתארגן כוחות שיגיבו באלימות על אלימות.

החברה הישראלית של תשעה באב תש"פ ניצבת באחת השעות הקשות שלה בהתמודדות מול האתגרים הבריאותיים והכלכליים חסרי התקדים בעידן הקורונה. רבים מבטיחים שהשיא עוד לפנינו ויגיע בסתיו ובחורף הקרובים. ובאותה העת, יש שסע עמוק בחברה הישראלית סביב אדם אחד, נתניהו, שנתפס בקרב רבים כאחד מגדולי המנהיגים של מדינת ישראל, ובעיני אחרים כסמל לריקבון, שחיתות ושיסוי מאז הימים שלפני רצח רבין.

הפגנה מול מעון בית ראש הממשלה. כתבה של כאן 11

האירוניה ההיסטורית היא שדווקא עתה אין בסיס לשסעים עמוקים בקרב הציבור היהודי בישראל ואפילו לא בין הרוב היהודי לבין המיעוט של ערביי ישראל. הרוב של הציבור היהודי בישראל הוא תמהיל מגוון של דתיות וחילוניות. חלקים הולכים וגדלים בישראל נישאים בנישואים בין עדתיים. אפילו הסדר מדיני לא עומד עתה על הפרק.

דומה שנכון לתשעה באב תש"פ, הגורם העיקרי שיוצר שסע עמוק ומדמם בחברה הישראלית קשור בדמותו של ראש הממשלה נתניהו. השיקום של החברה הישראלית יוכל להיות מהיר יותר כאשר יעמוד מנהיג אחר במקום נתניהו בראש הליכוד ובייחוד אם יחבור לממשלת אחדות רחבה שתוריד את מפלס העוינות בין קבוצות חברתיות שונות בישראל.

משה הלינגר, הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. מתמחה במחשבה מדינית, מחשבה מדינית יהודית וחקר החברה הישראלית. ניהל את תוכנית ההידברות בין דתיים לחילוניים באוניברסיטת בר-אילן ואת התוכנית לתואר שני בדמוקרטיה ואזרחות במחלקה למדעי המדינה בבר אילן.