היסטריה פוליטית

בתמונה ג'ק דורסי מנכ"ל טוויטר

ארצות הברית נמצאת כיום אחרי מערכת בחירות סוערת, בעוד בישראל מצפים ליריית הפתיחה למערכת הבחירות הבאה, וכולם – פה ושם – בפאניקה.

תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו משוכנעים שהחלפת השלטון תוביל לישראל מובסת מבחינה מנטלית, שתתמוך בחרם על עצמה, שלום רק על חשבונה שלה, וגבולות פתוחים שיהרסו את חזון מדינת היהודים.

תומכי הנשיא היוצא דונלד טראמפ בטוחים שהחלפת השלטון תביא להרס ארצות הברית על ידי סוציאליזם ופרוגרסיביות רדיקלית.

עצם העובדה שפרוגרסיביים כמו ברני סנדרס מצהירים בריש גלי כי יש להם תכניות רבות עבור הנשיא הנבחר ג'ו ביידן מדירה שינה מעיני רפובליקנים ושמרנים רבים. גם בישראל, רבים סבורים שביידן יהיה גרוע מאובמה בכל הנוגע ליחסו לאיראן ושיפגע בביטחון ישראל.

גם הצד השני של המפה הפוליטית זועק את חרדותיו בקול לא פחות רם מהצד הראשון. המתחרים של טראמפ ונתניהו הפכו את היריבות הפוליטית לעוינות ארסית. מבחינתם, טראמפ, כמו נתניהו, אינו נבחר ציבור לגיטימי, אלא דיקטטור הרומס את הדמוקרטיה. הלך רוח זה ניכר ברשתות החברתיות, כאשר רבים בישראל חזרו על אמירות של השמאל הליברלי בארצות הברית לאחר שנודע כי ביידן זכה בבחירות – "הדיקטטורה נגמרה" הם אמרו "ועכשיו אפשר להפסיק לחזות את חורבנה של הדמוקרטיה או לאיים בהגירה לקנדה".

כך, מערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית שבה וממחישה כי תחרות הפוליטית גורמת לנו לחרדה עמוקה, וניצחון היריב הפוליטי הוא חלום בלהות עבור רבים מאיתנו. האם יש משהו שאפשר לעשות בנידון, או שמא ההיסטריה הפוליטית היא מציאות בלתי ניתנת לשינוי שעלינו להשלים עם קיומה?

הגורמים להיסטריה הפוליטית כיום

באופי האנושי קיימת נטייה ניכרת לגוזמא. זאת, משום שהאדם הוא חיה שרוצה לשרוד ולשגשג, ומודעת היטב לכך שישנם איומים רבים על היכולת לשרוד ולשגשג ובכל מקרה בסוף מחכה המוות. פועל יוצא, הפרעות וסכנות, ממשיות ואפילו פוטנציאליות, מעוררות בנו חרדה בלתי רגילה. כאשר הדבר מגיע לזירה הפוליטית, האדם מגיב באופן חרדתי כשעולה ממשל חדש שהוא מתנגד לו.

נטייה אנושית זו מוגברת ביתר שאת בעידן האינדיבידואליזם והדמוקרטיה. לצד התחושה החיובית כי האיש והאישה אחראים לגורלם ובעלי יכולת השפעה, הדמוקרטיה, כשיטה שמאפשרת פלורליזם, מעוררת – באופן פרדוקסלי – חרדה. לא רק שהיא מעניקה זכות קיום פוליטי כמעט לכל "אחר", היא גם נותנת לאותו "אחר" את האפשרות להיבחר. לכן, זה לא מפתיע שבני אדם, אשר נטייתם לגוזמא גורמת להם לראות את יריביהם בתור אויביהם, "מזהים" פוטנציאל אפוקליפטי כאשר השלטון מתחלף שלא לטעמם.

אולם, אם טבע האדם הוא ותיק וקבוע (למדי) והדמוקרטיה היא מבוססת (באופן יחסי) ויציבה (לפחות בזמן הקרוב), הרי הרשתות החברתיות הן עדיין חדשות למדי והשפעותיהן עדיין לא ברורות דיין.

במסגרת המלחמה בכוחות החושך, שיש לה שמות רבים כמו "המלחמה בפייק ניוז", "המלחמה בהסתה", או "המלחמה בשיח השנאה", פייסבוק וטוויטר הפכו לצנזורים אקטיביים. כך, למשל, האזהרה כי "חלק מהתוכן או כל התוכן בציוץ זה הופרך ועלול לספק מידע מטעה בהקשר לבחירות" הפכה לקישוט קבוע מעל ציוציו של הנשיא היוצא.

היחסים של חברות המדיה החברתית עם טראמפ הם קשר אהבה-שנאה ברור. הימצאותם של פוליטיקאים מובילים בטוויטר ובפייסבוק חשובה לחברות אלו מבחינה עסקית, אולם חשיבותן החברתית-פוליטית של חברות אלו – לפחות בעיני עצמן ובעיני השמאל הפוליטי – טמונה ביכולת שלן לצנזר תכנים הנתפסים בעיניהן כמסוכנים.

אולם, היחס של טוויטר ושל פייסבוק לטראמפ הוא לא הדבר שמעורר את אי הנחת הרבה ביותר, משום שהנשיא היוצא הוא אכן, במידה רבה, תופעה יוצאת דופן. ההתנהלות היומיומית של הרשתות החברתיות היא הבעיה האמיתית. טוויטר שחוסמת מצד אחד כתבה של הניו יורק פוסט על האנטר ביידן בטענה שיכול להיות שזו מכילה אי דיוקים שעלולים להשפיע על הבחירות, ומצד שני מאפשרת חגיגה של הכחשת שואה. "[הכחשת שואה] היא מידע מטעה, אבל אין לנו מדיניות נגד מידע מטעה מהסוג הזה" אמר מנכ"ל טוויטר ג'ק דורסי כאשר תוחקר על ידי הסנטור הרפובליקני קורי גרדנר בנוגע לאי הסרתם של פוסטים איראניים שמטילים ספק בהתרחשותה של השואה. יש לציין כי טוויטר החלה לפעול לאחרונה כנגד הכחשת שואה, אבל אנקדוטה זו מדגימה היטב כי סדר העדיפויות של טוויטר מעוות, וחתירתה לאמת אינה חד משמעית וללא משוא פנים כפי שהיא מנסה להציג.

גם כנגד פייסבוק עלו טענות בדבר עיוותים וחוסר אובייקטיביות. לאחרונה פייסבוק חסמה קבוצות של פעילים תומכי טראמפ שטענו כי התרחשו זיופים כבירים בבחירות האחרונות, ואף קראו לאלימות כאפשרות פעולה. בהחלט אפשר להצדיק חסימת תוכן הקורא לאלימות באופן מפורש, אבל פייסבוק לא נהגה כך כאשר קבוצות פעילים של Black Life Matters קראו לאלימות. נדמה כי לא ההסתה לאלימות, אלא הזיהוי הפוליטי של המסיתים לאלימות, הוא שעושה את ההבדל.

בהקשר הישראלי, רבים מדווחים על חסימות מצד פייסבוק עקב "הפרת כללי קהילה" – סיבה עמומה וגמישה, שעל פניו נראה כי היא חלה בעיקר על ימנים (אם כי אין לכך הוכחה מפורשת). כמו כן, נחסם החשבון העסקי של הוצאת שיבולת, הוצאת הספרים הימנית המובילה בישראל. בתגובה, חבר הכנסת אריאל קלנר איים ברגולציה ממשלתית, דבר שעורר מחלוקת עזה בדבר הצורך בהתערבות המדינה בנעשה ברשתות החברתיות, ובלגיטימציה לכך.

תקריות אלו ואחרות יוצרות חרדה פוליטית רבה בקרב שני הצדדים. הימין חש כי טוויטר ופייסבוק השולטות בזירת השיח הפוליטי החשובה והנרחבת ביותר, יוצאות באופן פומבי ומובהק כנגדו. מנגד, השמאל חש כי בהיעדר חסמים מסוימים, ממשלות פופוליסטיות, פייק ניוז, שיח שנאה כלפי האחר והסתה לאלימות יזכו ללגיטימיות בשיח הציבורי. הראשונים מפחדים מהאיום של הצנזורה על הדמוקרטיה, ואילו השניים מפחדים מהאיום של שיח שקרי ואלים על הדמוקרטיה.

אז מה אפשר לעשות?

זה שההיסטריה הפוליטית שלנו נובעת מסיבה שאנחנו מסוגלים להבין, לא מאיין את השפעותיה השליליות. כאשר החרדה הפוליטית שלנו מתגברת, הנכונות שלנו להמשיך ולראות ב-"אחרים" שחקנים לגיטימיים פוחתת, קל וחומר רצוננו לשתף פעולה האחד עם השני. מהחרדה הפוליטית אי אפשר להיפטר לגמרי, אולם ישנן כמה דרכים לשכך אותה. להלן אציין שלוש דרכים מרכזיות להתמודד עם היסטריה פוליטית – שימור המוסדות הדמוקרטיים במובנם הקלאסי, אחריות אישית, ולימוד היסטוריה.

הדמוקרטיה היא שיטת משטר המכילה – באופן אינהרנטי – פתרונות רבים לבעיות הגוזמא וההיסטריה. זאת משום שהדמוקרטיה מרסנת את כוח הרשויות באמצעות עיקרון הפרדת רשויות. כך, קשה "לנצח מאוד" או "להפסיד מאוד" בדמוקרטיה, שיטת משטר אשר מתעדפת רפורמות שקטות ואטיות, פשרות פוליטיות ושימור סטטוס קוו יחסי.

אולם, הפרדת הרשויות לבדה אינה מספיקה, משום שהאזרחים בכל צד נוטים לתפוס את האזרחים בצד השני בתור סכנה לדמוקרטיה. לפיכך, נדרשת פעולה אישית מצדנו כאזרחים, בעיקר באמצעות הפגנה של אחריות ושליטה עצמית. לפני שהימין קורא לסגירת הרשתות החברתיות או להטלת רגולציה עליהן, כדאי לנסות לעודד את טוויטר ופייסבוק לפעול בהוגנות.

הדרך השלישית היא יותר עצה לכל אחד ואחד. לכו לקרוא היסטוריה. לא רק שההיסטוריה חוזרת על עצמה (אבל לעולם לא בדיוק באותו האופן), לימוד היסטוריה מגלה כי בדרך כלל החיים אינם דרמטיים כפי שנדמה. מובן מאליו, שקרו התרחשויות דרמטיות רבות במהלך היסטוריה אבל דברים רבים שנראים לנו הרי גורל עתה, לעתים קרובות נראים שוליים בדיעבד.

לסיכום, כדאי לכולנו – לציבור ולרשתות החברתיות – להירגע, כי השד השמאלני והשד הימני בדמוקרטיה הישראלית וברפובליקה האמריקאית – לא כל כך נוראים.

דריה שלייפר היא סטודנטית לתואר שני בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקרת בנושאי פוסט-אמת, טכנוקרטיה ומדדי דמוקרטיה, וכותבת בנושאי אידיאולוגיה פוליטית, שמרנות ופוליטיקה השוואתית