יאיר לפיד ונפתלי בנט, 2013   מקור: לע"מ

הצונאמי המדיני

מי זוכר את הצונאמי המדיני? לפני כעשר שנים, ספק איים ספק הבטיח שר הביטחון דאז, אהוד ברק, שישראל עומדת בפני "צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת טעות לא להבחין בצונאמי הזה. הדה-לגימטציה של ישראל באופק. זה מסוכן ביותר ודורש פעולה – יוזמה מדינית תקטין את הסיכונים בהמשך הדרך".

הצונאמי, כידוע, לא הגיע ומצב הלגיטימיות של ישראל רק הולך ומשתפר. תנועת ה-BDS אינה יכולה להציג הישגים מרשימים במיוחד אחרי 15 שנה של פעילות. מבחינה חברתית, כלכלית ודיפלומטית מדובר בתנועה זניחה לחלוטין.

מנהיגי שמאל שזוהו עם מטרותיה של תנועת ה-BDS כמו ג'רמי קורבין באנגליה ובמידה פחותה יותר ברני סנדרס בארצות הברית, הובסו. הפרלמנט הגרמני קבע שתנועת ה-BDS היא אנטישמית. החרם התרבותי לא מנע מעשרות אמנים בינלאומיים להגיע לישראל. ההשקעות הזרות בישראל על ידי חברות כמו גוגל ואינטל נמשכות במרץ, והתיירות בישראל עלתה משנה לשנה.

 

יוזמת השלום הערבית

מי זוכר את יוזמת השלום הערבית? רבים בשמאל הישראלים תמכו בניהול משא ומתן עם הפלסטינים על בסיס "יוזמת השלום הערבית", הידועה גם כיוזמה הסעודית. העיקרון של היוזמה פשוט למדי – בתמורה לחתימת הסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס גבולות 67, יכרתו כל מדינות ערב הסכמי שלום עם ישראל.

ישנו ויכוח עז על מה בדיוק אומרת היוזמה, והאם היא צריכה להוות בסיס למשא ומתן על ההסדר, אבל ההתפתחויות האחרונות בזירה המזרח תיכונית הפכו דיון זה לאקדמי. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודן נעשו ללא צורך בנסיגה ישראלית.

על פי כל הסימנים, הסכמי שלום עם מדינות אחרות – כולל הפרס העיקרי, סעודיה עצמה – כבר נראים לעין. במובן הזה, יוזמת השלום הערבית מתייתרת כליל – למה לשלם על משהו שאתה יכול לקבל בחינם?

Abraham Accords Signing Ceremony

החתימה על "הסכם אברהם" בבית הלבן

 

המצב הביטחוני

המצב הביטחוני של ישראל נראה טוב מתמיד. הליך אוסלו התחיל בשלהי האינתיפאדה הראשונה. ההתנתקות יצאה אל הפועל בשלהי האינתיפאדה השנייה. כיום, לאחר 11 שנות שלטון של הימין והעדר כמעט מוחלט של "אופק מדיני", אין אינתיפאדה נוספת בדרך (עד כמה שניתן לזהות תהליכים היסטוריים בטרם קרו).

שלושה סבבי לחימה נדרשו בכדי לבסס הרתעה וסוג של מודוס ויוונדי מול שלטון החמאס ברצועת עזה. למרות שאיש לא יתפלא אם יהיו סבבי לחימה נוספים מול החמאס ברצועה, אין סיבה לחשוב שהם יביאו לדבר מלבד שינויים מינוריים יחסית בהסדרים לגבי רצועת עזה.

הטרור הפלסטיני מוגבל היום מאוד בהיקפו ואינו מונע חיים נורמליים ברחובות ישראל. צעדות השיבה נפסקו, ובלוני התבערה שנשלחים לדרום הארץ אינם מונעים חיים נורמליים מרוב אזרחי ישראל.

 

רעיון שתי מדינות לשני עמים – פתרון שמחפש בעיה?

בנסיבות הללו, האג'נדה המרכזית של השמאל הישראלי – הסדר של שתי מדינות לשני עמים – נראה כמו פתרון שמחפש בעיה. הניסיון של אוסלו וההיגיון הישר אומרים לנו שאין כל ודאות שהסדר מדיני ישפר את המצב הביטחוני שלנו. בטווח הקצר הסדר מדיני יכול דווקא להרע את המצב הביטחוני הואיל ומתנגדי הפשרה המדינית, פלסטינים או ישראלים, עלולים לפתוח בסיבוב חדש של אלימות בכדי למנוע את ההתקדמות בזירה המדינית. וכאשר המצב הביטחוני טוב, למה לקחת סיכון?

אז אם אין צורך בהסכם שתי מדינות בכדי לשפר את המצב הכלכלי, למנוע לחץ בינלאומי, או אפילו בכדי להגיע לשלום עם ארצות ערב, מי צריך פתרון מדיני?

נשאר הטיעון המוסרי. שליטה על מיליוני אנשים שאינם אזרחים מטרידה רבים מאיתנו. אבל גם נקודת המבט המוסרית אינו נקי מספקות. האם ראוי לבקש מהציבור לפעול בניגוד לאינטרס שלו רק בשל שיקולים מוסריים שמטרידים חלק מהציבור? ומה הסיכוי לשכנע את רוב הציבור הישראלי להסכים לעשות זאת? חלקים גדולים בציבור הישראלי יסרבו להעדיף את זכותם המוסרית של הפלסטינים על פני שלומם ובטחונם של אזרחי ישראל, ומי יכול להאשים אותם? וחשוב לא פחות, חלק גדול מהציבור הישראלי לא רואה במצב הקיים אי מוסריות מסוג כלשהו.

כמובן, קשה לעשות תחזיות, בעיקר לגבי העתיד. השקט הביטחוני תלוי במידה רבה בשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, וזו עלולה להפסיק לשתף פעולה או לקרוס לחלוטין – אולי עם פטירתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) שיהיה בן 85 בקרוב, ואולי מסיבות אחרות. באותה המידה, עמדות אנטי ישראליות נפוצות בשמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית, ולמרות שכרגע כוחו נראה מוגבל, אי אפשר לדעת האם בעתיד הוא לא יהפוך לכוח יותר דומיננטי. אפשר לדמיין תסריטים שבהם יש לישראל אינטרס ברור להגיע להסדר עם הפלסטינים ולסגת מהשטחים – אבל כיום אין אינטרס כזה.

Mahmoud Abbas 2016 04 18

מחמוד עבאס

 

להחליף את האג'נדה

מכיוון שרוב הציבור בישראל מתנגד לפתרון המדיני של השמאל, והטיעון התועלתני בפתרון זה הוא חלש, לא פלא שהשמאל מתקשה לשכנע את רוב הציבור לתמוך בדרכו. האג'נדה של השמאל אינה אטרקטיבית. אז מה הפתרון לבעיה זו?

ובכן, יש להחליף את האג'נדה.

כמובן, התובנה שפתרון מדיני אינו סחורה אטרקטיבית במיוחד, אינה מקורית. מנהיגי השמאל ניסו לכסות על האג'נדה הלא אטרקטיבית על ידי אג'נדות אחרות, בעיקר הדגשת התחום הכלכלי. תחת מספר מנהיגים, ובעיקר שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, ניסה השמאל הישראלי למשוך אליו קהל חדש בהבטחה של חלוקה מסיבית של עושר – או בלשון הרווחת "מדיניות חברתית".

הניסיונות הללו נכשלו כישלון גמור. זאת לא בגלל שהישראלים מתנגדים בהכרח לשמאל הכלכלי, אלא מכיוון שהציבור אינו רואה הבדלים אמיתיים בכלכלה בין הימין והשמאל. בכדי לראות הבדלים כאלו נדרש שילוב של זכוכית מגדלת, דמיון מפותח, והקשבה לא ביקורתית לרטוריקה – להבדיל מהפרקטיקה – של בנימין נתניהו. מפלגת "ימינה" אומנם מכילה אלמנט ליברלי-כלכלי, אבל ההשפעה שלה, גם בממשלת ימין, מוגבלת. זאת בוודאי יחסית למפלגות החרדיות ולאג'נדה הכלכלית שלהן שהיא שמאל כלכלי מובהק.

אג'נדה של שמאל כלכלי היא במובן מסוים בלתי נראית. "העברתי כך וכך מליארדים לטובת הנכים (או ניצולי השואה, או הצעירים, או כל קבוצה אחרת)" יכול להצהיר השר, ולקבל אולי כותרת חיובית בעיתון, אבל בסופו של דבר ההישגים הללו הם אמורפיים.

הציבור, שלא עוקב באופן קבוע אחר תקציב המדינה, יכול אולי "להרגיש" שיותר או פחות כסף יוצא על מטרות טובות, אבל "תחושה" כזו תהיה מבוססת, כמעט בהכרח, על הדעות הקדומות של הבוחרים ולא על עובדות. מחקרים בארצות הברית הראו שכאשר הנשיא הוא דמוקרטי, דמוקרטים "מרגישים" שהמצב הכלכלי הוא טוב, וכשהנשיא רפובליקני, הם "מרגישים" שהמצב הכלכלי רע – וההפך אצל רפובליקנים. אם כן, התחושות של הציבור בעניין המצב הכלכלי נובעות בעיקר מהאידיאולוגיה שלהם, ולכן יהיה קשה לעורר עניין מתמשך בנושא.

אבל קיימת אג'נדה פוליטית נוספת שהפופולריות שלה חורגת בהרבה מגבולות מאגר המצביעים המדלדל של השמאל. אני מדבר, כמובן, על ענייני דת מדינה ועל מאבק בכפייה דתית. על פי סקרים רבים, רוב הציבור בישראל תומך בתחבורה ציבורית בשבת, בנישואים אזרחיים, בשוויון זכויות מלא להומוסקסואלים, בהכרה בזרמים הלא אורתודוקסים, ועוד ועוד.

התמיכה באג'נדה הזו כל כך רחבת ידיים, שאביגדור ליברמן המייצג עמדות ימין מדיני מובהקות, ואפילו קיצוניות, החליט לשתף פעולה עם השמאל על הבסיס הזה. שווה גם להוסיף שבבחירות ספטמבר 2019, כשכחול-לבן רצה עם הסלוגן "ממשלת אחדות חילונית", זכתה המפלגה לשיא בתמיכה ציבורית.ההתנגדות לכפייה הדתית נפוצה ברבדים רבים של החברה הישראלית. בענייני דת ומדינה יש לשמאל שותפים גם בקרב האוכלוסייה המסורתית, ואפילו בקרב החלקים הליברליים יותר של הציונות הדתית.

להבדיל ממדיניות כלכלית, הישגים בענייני דת ומדינה הם מאוד בולטים לעין. לשאלות כמו האם מותרים בישראל נישואים אזרחיים או אסורים והאם יש תחבורה ציבורית בשבת או אין יש תשובה מובהקת וברורה.

כך שהמטרה של השמאל צריכה להיות אחת – לגרום לכך שנושא הבחירות לא יהיה הנושא הביטחוני-מדיני, בו השמאל חלש, אלא הכפייה הדתית, המעוררת התנגדות בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה.

איך לעשות את זה? החלק הפשוט הוא להפוך את מפלגת המרכז הישראלי למפלגה של נושא אחד, כמו "שינוי" בזמנו. לשמור את ענייני דת ומדינה בכותרות כל הזמן. למרבה הצער, גם בתקופת משבר כמו מגפת הקורונה, היו שלל אירועים שהראו עד כמה הנושא הזה רלוונטי.

 

שינוי הרטוריקה

החלק הקשה הוא לשכנע את הציבור שאין הבדל מבחינה מדינית-ביטחונית בין מדיניות השמאל או "המרכז" לבין מדיניות הליכוד. כמובן, הרצון להיראות פחות שמאלני ויותר ניצי הוא אחד מהסעיפים השחוקים ביותר בספר המהלכים של השמאל. כך, למשל, הצהרתו של יצחק רבין עליו השלום לגבי רמת הגולן: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן... יפקיר את ביטחון ישראל".

יאיר לפיד משך ימינה שוב ושוב במהלך הקריירה הפוליטית שלו, לפחות במישור הרטורי, לדוגמא בהצהרתו שהוא "נץ בטחוני". וכמובן, מפלגות השמאל והמרכז התעטרו באלופים וברבי אלופים במשך עשורים רבים. יצחק רבין, אהוד ברק, ועמרם מצנע הנהיגו את מפלגת העבודה. בטרם התפרקה היו במפלגת כחול לבן שלושה רמטכ"לים לשעבר. אפילו השמאל המובהק מתהדר באלוף במילואים יאיר גולן.

Blue and White10

מפלגת "כחול לבן" לפני הפיצול

אבל הניסיון לשכנע את הציבור שאין הבדל מבחינה מדינית-ביטחונית בין השמאל והמרכז לבין הימין, נחל, במקרה הטוב, הצלחה חלקית ביותר. נדמה שאף אחד מהגנרלים הנזכרים לעיל לא הצליח להעביר קולות משמעותיים מהימין לשמאל-מרכז.

אבל עתה, יש הזדמנות להצליח היכן שהשמאל-מרכז נכשל בו בעבר.

ראשית, ההתמוטטות המוחלטת של מפלגת העבודה מפנה את הדרך למפלגת מרכז, בין אם זו "יש עתיד" ובין אם זו מפלגה חדשה. מפלגת העבודה מזוהה עם תהליך אוסלו (ועם כישלונו), אך מפלגת מרכז איננה נושאת את המטען הזה, לפחות לא במידה שמפלגת העבודה נשאה אותו.

שנית, כל הפניות ימינה של לפיד, גנץ ודומיהם "אוזנו" על ידי קריאות להמשך התהליך המדיני. כך, למשל, בנאום הבכורה שלו, גנץ אמר "ממשלה ממלכתית בראשותי תחתור לשלום ולא תחמיץ הזדמנות לחולל שינוי אזורי". אמירות דומות ניתן לשמוע כמעט מכל מנהיגי השמאל והמרכז. אך הגיע הזמן לזנוח רטוריקה כזו ולהצהיר בגלוי על כך שהאסטרטגיה של מדינת ישראל היא לעשות הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא ויתורים טריטוריאליים כלשהם. המוטו של המרכז צריך להיות "העידן של 'שטחים בעד שלום' הסתיים".

אסטרטגיה כזו היא פשוטה יותר לביצוע כשנשיא ארצות הברית הוא ג'ו ביידן ולא דונלד טראמפ. אחרי הכל, במסגרת ממשל דמוקרטי לא תהיה החלת ריבונות בשטחים או בניית התנחלויות באזורים רגישים, כך שרטוריקה כגון זו היא צ'ק שממשלת שמאל לא תאלץ לפרוע.

 

איש המפתח

ולבסוף, כדאי ללמוד מהאסטרטג הפוליטי המוצלח ביותר במדינת ישראל, בנימין נתניהו. לקראת בחירות 2015, כשמשה כחלון היה הסחורה הלוהטת ביותר בפוליטיקה, נתניהו התחייב שללא קשר למספר המנדטים שתקבל "כולנו", הוא ימנה את משה כחלון לשר האוצר. המטרה הייתה ברורה, להבטיח לאנשים ששקלו להצביע לכחלון, שאין צורך לעשות זאת, שכן ניתן להצביע לליכוד ולהשיג את אותו האפקט.

באקלים הפוליטי הנוכחי, נפתלי בנט ממלא את התפקיד שכחלון מילא ב-2015. בנט הוא "הסחורה החמה" עתה. אני מציע לאמץ את המהלך של נתניהו. על מנהיג מפלגת המרכז המובילה – יאיר לפיד כנראה, או אולי רון חולדאי – להצהיר שבכל מקרה, הוא מתעתד להציע את תפקיד שר הביטחון לבנט.

Naftali Bennet and Moshe Kahlon

נפתלי בנט ומשה כחלון, 2015

בכך שהמרכז "ייצמד" לבנט, הוא מפנה מקום משמאלו, ומבטיח שמרצ לא תימחק עקב הצבעה אסטרטגית. אין חשש אמיתי שהיצמדות של המרכז לבנט תבריח מצביעי שמאל-מרכז רבים. כזכור, מצביעים אלו קיבלו בשמחה את משה יעלון הימני הניצי, וזאת בעבור המטרה העיקרית – החלפת נתניהו. מצביעי המרכז-שמאל ישמחו לאמץ גם את בנט אם זה יביא אותם לשלטון. מינויו של בנט ימחיש כי המרכז כתב גט כריתות לנסיגות.

היצמדות לבנט גם תגונן על השמאל מפני ביקורת על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. שיתוף פעולה זה הוא הכרחי בכדי להגיע לרוב בכנסת. לשאלה "האם תסכים להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת?" תהיה תשובה ברורה ופשוטה לעיכול: "אם הם יסכימו לתמוך בממשלה שבה אני ראש הממשלה, ובנט שר הביטחון, איזו סיבה יש להתנגד לכך?"

האתגר של המרכז-שמאל לכבוש את השלטון אחרי שנים רבות באופוזיציה אינו פשוט כלל ועיקר. ועדיין, אני סבור שניתן להעביר את כובד המשקל בדיון הציבורי לתחומים בהם הימין אינו פופולרי. האסטרטגיה הכפולה – לנטרל את היתרון של הימין בעניינים מדיניים, ולהפוך את נושאי דת ומדינה ללב הקמפיין הבא – היא המפתח לניצחון בבחירות הבאות ולהחלפת בנימין נתניהו.

עומר בלסקי הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה ממכללת וסאליוס בבריסל

users: עומר בלסקי

Anonymous
אז הכותב מציע עוד קמפיין שנאה אנטי-דתי מהסוג שכבר הוכיח את כוחו האלקטרלי - לא יותר מ-20 מנדטים סך הכול. יתרון נוסף של קמפיין כזה יהיה משיכת בוחרים מהליכוד לכיוון ש"ס שכמובן תצא בקמפיין נגדי ויכולה להצליח אף יותר - זה מה שקרה בבחירות 99...

אולי יעניין אתכם