ויהי אור

קל לטעות ולחשוב שניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארצות הברית הוא בשורה משמחת בעיקר למחנה השמאל הפרוגרסיבי בעולם, ולמחנה היוני בישראל. אולם למעשה מדובר באחד מרגעיה הגדולים של תרבות המערב בזמננו. רגע היסטורי המסמן את תחילתו של מפנה משקיעתו המתמשכת של המערב.

מדובר במאורע בקנה מידה היסטורי דווקא משום שאינו מהווה חוליה נוספת במאבק האימתני בין מחנות הנתונים בתהליכים מואצים של קיטוב והקצנה – אלא שבירה של שרשרת ההרס עצמה, זו ששיסעה ופוררה את החברה האמריקאית בהיקף חסר תקדים. יותר משהימין השמרני נחל בבחירות הללו תבוסה לשמאל הליברלי – הפופוליזם האנטי הומניסטי הגזעני המסית ומחרחר השנאה שפשה כמחלה ממארת בשני אגפי הפוליטיקה האמריקאית ספג מכה ניצחת מכוחות השפיות, האחדות, הממלכתיות והדמוקרטיה.

הסיבוב הקודם – קומוניזם מול פשיזם

כתשעה עשורים חלפו מאז שהעולם נקרע בין שתי אידיאולוגיות הפוכות לכאורה, שניתן להגדיר בגסות כקומוניזם ופשיזם. עם שוך הדי מלחמת העולם השנייה, החל מסך העשן הרעיוני של השתיים להתפזר, והמעצמות שהתיימרו להגשימן נחשפו במלוא המפלצתיות שלהן. רק אז יכלו הוגות והוגים כחנה ארנדט וג'ורג' אורוול לעמוד על כך שעל אף הניגוד הגמור בין יומרותיהן של שתי המשנות הרעיוניות – שחרור אוניברסלי אצל הקומוניזם ואדנות פרטיקולרית אצל הפשיזם – הרי בין משטרי הדיכוי הטוטליטריים הרצחניים שהתבססו על משנות רעיוניות אלו, רב המשותף על המפריד.

ביסודם, היו העיוות הרודני של המרקסיזם והתרגום הפוליטי האפל של הלאומיות הרומנטית תמונות ראי האחד של השני. זהים יותר מאשר מנוגדים. הקומוניזם והפשיזם התפשטו באירופה כאש בשדה הקוצים שהותיר כישלונו של הליברליזם במישור הכלכלי-חברתי, בייחוד בשפל הגדול של 1929 ובהתמודדות איתו בשנים שלאחר מכן. הפגיעה האנושה של שתי המשנות הרעיוניות האלו בערכי ההומניזם ובעיקר בקדושת חיי האדם, בכבודו ובחירותו, התגשמה בחזיונות מסויטים כמו רצח המונים, מחנות כפייה, עקירת אוכלוסיות מבתיהן ועוד.

בעוד ששני הקטבים המדומים השיקו זה לזה באובדן צלם האנוש הטמון באופיים הטוטליטרי, היוותה הסוציאל דמוקרטיה – והגשמתה במדינת הרווחה המערבית – ניגוד מובהק להם. הסוציאל דמוקרטיה לא שאפה להחריב את הסדר הקיים אלא הסתפקה בלפעול למען שיפורו. ודווקא משום שביכרה אבולוציה על פני רבולוציה והייתה צנועה במטרות שהציבה לעצמה, שמרה הסוציאל דמוקרטיה על האיזון העדין בין חירות במובנה הליברלי לבין ערבות הדדית ומחויבות לכלל.

בכך, הייתה הסוציאל דמוקרטיה מוסרית ואנושית לאין ערוך לא רק מהקפיטליזם המנוכר, המפקיר כל יחיד לגורלו, אלא גם מהבולשביזם שמרוב תשוקתו לגאול את האנושות שכח לחלוטין את האדם. גם הלאומיות הבריאה, המושתתת על לכידות פנימית, שהציעה הסוציאל דמוקרטיה כאלטרנטיבה ללאומנות הפתולוגית המבוססת על אחדות כנגד אויב משותף, מימשה את היומרה לאחווה בין שווים שבלב האתוס הלאומי הרבה יותר מאשר המבנה ההיררכי והתר אחר בוגדים של הפשיזם.

המשבר הכלכלי של 1929, אם כן, הצמיח שני אויבים לדמוקרטיה הליברלית. באופן דיאלקטי, היו דווקא הם אלו שדרבנו את הדמוקרטיה הליברלית לתקן את הכשל המרכזי שבה – העובדה שערכי הסולידריות, השוויון ושלטון העם שמימשה בספירה הפוליטית-פורמלית, כמעט שלא באו לידי ביטוי בספירה החברתית-כלכלית.

הסיבוב הנוכחי – אלט-רייט מול פוליטיקת זהויות

כשמונים שנה חלפו, והמשבר הכלכלי של 2008 הוליד אף הוא שני אויבים חדשים ושונים מקודמיהם, לגלובליזציה הנאו-ליברלית שפרמה את רשתות הביטחון של מדינת הרווחה ושחשפה את האכזריות הטמונה בשלטון חסר מצרים של כוחות השוק. גם שני האויבים החדשים נשענו על אידיאולוגיות מקוטבות לכאורה, אך לאמיתו של דבר הדמיון ביניהן עולה בהרבה על השוני.

במבט שטחי, תהום פעורה בין הפופוליזם הקסנופובי והאנטי-ממסדי של האלט-רייט לבין פוליטיקת הזהויות הצדקנית עד כאב של אבירי ה-Woke, יורשיהם הפנאטיים של מקדשי תרבות ה-PC. אולם בחינה מפוכחת יותר, שתתעלם מהיומרות המנוגדות של שתי האידיאולוגיות, תגלה עד כמה עמוק המכנה המשותף ביניהן

שתי האידיאולוגיות האלו נסמכות על גזענות אנטי הומניסטית השופטת בני אדם לא לפי בחירותיהם, אישיותם והשקפותיהם, אלא לפי הקבוצה שאליה נולדו. לשתי האידיאולוגיות עוינות המהולה בבוז כלפי הסכמות והסדרים חברתיים ארוכי שנים המאפשרים קיום משותף בכלל וכלפי מוסדות ממלכתיים בפרט. שתיהן מסיתות הסתה משולחת רסן נגד המוסדות הממלכתיים במטרה לערערם. ושתיהן ניזונות מטיפוח מתמיד של שיח שנאה המקטב, משסע ומפרק את החברה ופוגע אנושות ביכולתה לקיים משטר דמוקרטי.

מן העבר האחד ניצבת תיאוריית הקונספירציה המציגה את יסודותיה של הדמוקרטיה האמריקאית כ-"דיפ סטייט" בלתי לגיטימית החותרת תחת רצון העם, ושגילויה האולטימטיבי הוא סירובו הילדותי והנלעג של הנשיא דונלד טראמפ לקבל את הכרעת הבוחר. מן העבר השני ניצבים הקריאות לפירוק המשטרה וה-"שיימינג" על רקע גזעי מובהק של אותם "לבנים" שהעזו לבקש הגנה מפני איום פיזי על חייהם, גופם ורכושם. קו ישר נמתח בין השניים – והוא הבוז לממלכתיות.

הביזוי של נשים, של אמריקאים ממוצאים אתניים שונים ושל אנשים עם מוגבלויות על ידי טראמפ והתביעה מלבנים להתנצל על פריבילגיות שלא בחרו להיוולד אליהן ולהשפיל את עצמם בכריעה על ברכיהם בפני אפרו-אמריקאים הם שני פנים של אותה גזענות אנטי הומניסטית. כך גם הבטחתו של טראמפ "לטהר" את ארצות הברית ממקסיקנים, ודרישתם של פעילים שחורים רדיקליים ליצור מרחבים "נקיים" מלבנים בקמפוסים.

העיסוק האובססיבי של האליטה הפסאודו-פרוגרסיבית בייצוג ובסמלים במנותק מהקשרם המעמדי, והצבעה על מהגרים כגורם לאובדן הביטחון האישי של המוני אמריקאים על ידי שלטון הימין הפופוליסטי, הם שני צדיו של אותו מטבע. בשני המקרים מדובר בהסטה של השיח הציבורי מדיון בעיוותים מבניים בחברה האמריקאית אל שיח האשמה ושנאה נגד יחידים על בסיס גזעני. יתרה מזו, שתי התפיסות מתמקדות במישור התרבותי-סימבולי כתחליף להתבוננות בעיניים פקוחות באמריקה כפי שהיא באמת: חברת פערים חולה הנשלטת על ידי קומץ בעלי הון ומזניחה את רובו המכריע של הציבור בכל תחומי חייו.

צעד ראשון בתהליך של ריפוי

אם הפשיזם והקומוניזם כמעט שהצליחו להעלות בלהבות את הישגי המודרנה והנאורות – ובראשם מדינת הלאום הדמוקרטית – הרי הפופוליזם מאיים לחונקם במסך עשן רעיל של פייק ניוז, עובדות אלטרנטיביות, אנרכיה של מידע ורלטיביזם מוסרי. כמו אז גם היום התרופה האמיתית לתחלואיה הקשים של החברה האמריקאית ולסימפטום שלהם בדמות הפופוליזם האנטי-הומניסטי מימין ומשמאל, היא לאומיות סוציאל דמוקרטית ממלכתית, מתונה ומלכדת. לאומיות שמחפשת מכנים משותפים ויסודות המחברים בין חלקי העם השונים, מאחה קרעים במקום לפעור פצעים מדממים ומכבדת מוסדות ממלכתיים והסכמות ארוכות שנים ביודעה שהם מהווים בסיס חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית.

לכן, בחירתו של ביידן מהווה צעד ראשון וחשוב כל כך בתהליך של ריפוי עבור אמריקה ובמידה רבה עבור העולם כולו, המושפע עמוקות מהמתחולל במדינה זו. דווקא מנקודת מבט שמרנית, במובן הטוב של המושג, מדובר בחזרה לתרבות שלטונית שפויה ולכיבוד הסמלים המלכדים והמוסדות הדמוקרטיים שמאחוריהם.

אך זהו צעד ראשון בלבד. תיקון אמיתי של עיוותיה העמוקים של החברה האמריקאית חייב לעבור דרך שיקום והרחבת מדינת הרווחה שרוזוולט כונן ב-"ניו-דיל", הסנונית שבישרה את הולדת מדינת הרווחה המערבית בצורתה המודרנית. אין להסתפק בחזרה לממלכתיות נאו-ליברלית בעלת מעטפת קשיחה אך חלולה מבפנים. כמו הסוציאל דמוקרטיה לאחר מלחמת העולם השנייה, גם זו העכשווית עשויה להתחשל הצורך לייצר חלופה אל מול סכנת הפופוליזם. אך כמו מדינת הרווחה המקורית, גם גרסתה המחודשת חייבת להיבנות על העיקרון ההומניסטי של שוויון ערך האדם ועל יסודות חברתיים מלכדים, ולא על פוליטיקת שנאה גזענית ומפרקת סולידריות, מימין או משמאל.

ניצחונו של ביידן על טראמפ חורג מההקשר המחנאי שלו בכך שהוא מסמן בחירה מחודשת בהומניזם, בממלכתיות ובאחדות. מבחינה סמלית, זהו גם ניצחון של איש הימין הרפובליקני הישן, הממלכתי, ההגון והאצילי ג'ון מקיין המנוח על הפופוליזם הרעיל של נציגי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, אילהאן עומאר, ג'ון לואיס ורשידה טליב. על פי התהום שאליו הובילה אותה אנרכיית השיסוע הדו-קוטבי, עצרה אמריקה ובחרה לשנות כיוון. יותר משבחרה בפרוגרסיביות אל מול השמרנות, בחרה ארצות הברית להתחיל לשקם את כל מה שאיחד בין חלקיה בעבר ושהפך אותה, למרות כל פגמיה שהוזכרו כאן, לאומה העומדת בראש העולם החופשי. חישוב המסלול מחדש שמסמלת בחירה זו, הוא הדבר היחיד שיכול להציל את העולם החופשי כולו מתהליך השקיעה המסוכן שבו הוא נתון.

היום, חודש לפני חג החנוכה, כשהלילות הולכים ומתארכים, הולם מתמיד להיזכר במילים מסיפור הבריאה החותמות גם את השיר הציוני הנוקב אנו נושאים לפידים – וַיְהִי אוֹר.

ניר רייזלר הוא מנהל התוכן של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון