נשיא המדינה ראובן ריבלין מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה ה-35 על בני גנץ, 23 באוקטובר 2019   מקור: ויקיפדיה
נשיא המדינה ראובן ריבלין מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה ה-35 על בני גנץ, 23 באוקטובר 2019

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום. ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו להביא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני. בשפה פחות מכובסת, נתניהו השאיר לעצמו את אפשרות לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. הוא נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה.

את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות נתניהו מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני. אבל לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית.

והנה נתניהו פעל בדיוק כך, וזאת בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לעקרון הממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמיתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות ממצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ביוזמת "אחדות עכשיו" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

אבל למרות שצודקים אלה המטיחים "אמרנו לך!", גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון הפוליטי החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו – ישראל לפני הכל.

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בשבוע שעבר, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו, סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

גנץ הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי עבור החברה הישראלית.

גנץ ידע שכל הפנטזיות מבית מדרשו של עפר שלח, על כך שבתעלולים אלה או אחרים אפשר יהיה להוציא את נתניהו מבלפור ואז הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלת המיעוט, אינן אלא הזיה שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות.

גנץ ידע שהייתה לו הזדמנות לממשלת אחדות בתנאים טובים הרבה יותר אחרי הסיבוב השני, על פי מתווה ריבלין, ושהוא טעה כאשר לא הלך על פי נטיית לבו אלא נכנע ללפיד, יעלון ושלח והחמיץ את ההזדמנות שאילו בחר בה, היה כבר מזמן ראש הממשלה ללא קשקושי ה-"חליפי" למיניהם. הוא לא רצה לחזור על הטעות ולדרדר את המדינה לסיבוב בחירות רביעי.

גנץ ידע, שתוצאות סיבוב הבחירות הרביעי תהיינה, קרוב לוודאי, זהות לתוצאות שלושת הסיבובים הקודמים. אף צד לא יוכל להקים ממשלה והדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. מישהו צריך היה להיות המבוגר האחראי. גנץ לקח זאת על עצמו.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג מול התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. גנץ טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה רק מסלימה את ההתפרעות.

והנה, בשבוע שעבר, כאשר עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד באופן מאוחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן, שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי – מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, פובליציסט והיסטוריון. חוקר במכון שמיר למחקר ויו"ר מדרשת השילוב בנטור

users: אורי הייטנר

גנץ אינו רואה מעבר לאפו
ממנהיג אמיתי אין לדרוש רק תכונות אומץ וענווה, שספק אם יש אותן לבני גנץ. מנהיג, בראש ובראשונה, צריך וחייב לצפות ולהעריך את העתיד. מה שוודאי הוא שכמנהיג הוא נכשל בהערכת העתיד, והערכת המציאות. גנץ נכשל בהערכת הסכנה בהסכם הגרעין עם אירן, בניגוד לביבי. הוא נכשל בהערכת הסכנה במנהרות מעזה, והיה מוכן לניסיון נואל להיתמך במשותפת, למרות שידע עוד לפני הבחירות ולפי הסקרים - שהבטחה אחת הוא יאלץ להפר. בלשונו של צ'רצ'יל - הוא בחר בחרפה של הפרת ההבטחה לא לשבת עם המשותפת, ונאלץ להיכנע למציאות של ממשלת אחדות - שגם זו הפרת הבטחה. ההצטרפות לממשלת האחדות היה בלית ברירה
בני גנץ, הצטרף גם למאיר דגן ז"ל, תמיר פרדו ועוד בכירים בטחוניים בטרפוד ההפצצה על אירן בעת כהונתו כרמטכ"ל. אז אם מחפשים סיבות לאי אימון בינו ובין נתניהו, זוהי אחת הסיבות.

אולי יעניין אתכם