ויליאם פ. באקלי והלקחים לשמרנות הישראלית

לא תהיה זו הגזמה גדולה מידי אם נאמר כי וויליאם פ. באקלי (הבן), שבחודש זה בשנה אנו מציינים 94 שנים ללידתו, היה לשמרנות האמריקאית מה שהיה פאולוס לנצרות: החשוב שבשליחיה.

השישי מבין עשרה ילדים, ובן לאב בעל הון כלכלי רב שאותו הרוויח בעסקי הנפט, בילה באקלי את רוב חייו באחוזתו שבשרון, קונטיקט, שם פיתח לא רק רגישות דתית אלא גם חיבה – שתלווה אותו למשך כל חייו – לשיט מפרשיות, רכיבה על סוסים ובעיקר לפוליטיקה.

שלא כמו רבים מקרב האינטלקטואלים השמרנים באמריקה, באקלי מעולם לא ידע שלב רדיקלי או שמאלני בצעירותו. הוא נולד שמרן ועזב את העולם כשמרן: קתולי אדוק מבחינה דתית, ליברטריאן מבחינה כלכלית, ואנטי-קומוניסט נחרץ מבחינה מדינית. אהבת החירות ואהבת האל פיעמו בו בעוז, כמו גם האיבה לכל אשר סימלה ברית המועצות.

באקלי היה אמנם מחברם של עשרות ספרים – חלקם מותחני בלשים נהדרים – ורבבות רבות עוד יותר של מאמרים וטורי דעה, אך חשיבותו בהיסטוריה האמריקאית אינה נובעת מהיותו הוגה דעות מקורי מסוגם של הפילוסוף ליאו שטראוס או הכלכלן זוכה הנובל פרידריך האייק.

כוחו האינטלקטואלי של באקלי היה אמנם מעורר השתאות, והוא נודע כפולמוסן מיומן ובעל כריזמה סוחפת, אך האקדמיה מעולם לא הייתה מקום שבו הרגיש בנוח, כפי שניתן ללמוד מספרו האדם ואלוהים בייל (1951), בו תיאר את מגדל השן כמקום נטול אלוהים אשר עוין לחירותו הכלכלית של האדם.

לא, חשיבותו של באקלי נובעת מהיותו האיש שסיפק את הבמה, המצע והקרקע שעליה יכלה השמרנות האמריקאית לנבוט ולצמוח. אלמלא ה-נשיונל ריוויו, כתב העת האגדי שהקים בשנת 1955, ספק רב אם ניתן היה לדבר על תנועה שמרנית באמריקה, להבדיל מאוסף מבודד ולא קשור של יוצרים, מחברים ופעילים שמרנים.

גיבושה של שמרנות "מכובדת והגונה" – זו הייתה, בתמציתיות, מטרתו של באקלי ומשימתו של הנשיונל ריוויו החל מאמצע שנות החמישים. באקלי ביקש לבנות תנועה שמרנית מכובדת בשני מובנים. במובן הראשון, התנועה השמרנית צריכה הייתה להיות רצינית מבחינה אינטלקטואלית. לבאקלי היה ברור שרעיונות משנים, וכי הדרך היחידה להסיג לאחור את המפעל הליברלי עוברת בטיפוחם של רעיונות שמרניים איתנים שיצליחו לחדור, ראשית בקרב האליטות ולאחר מכן בקרב ההמונים.

המובן השני שבו היה על התנועה השמרנית להיות מכובדת הוא התעקשותו של באקלי על כך שהתנועה תתנער ממי שהיו לטעמו בגדר השוליים הסהרוריים של החברה האמריקאית. ביניהם, קבוצות אנטישמיות וגזעניות, תנועות קונספירטיביות כגון אגודת ג'ון ברץ' וקבוצות שהזכירו בהתנהלותן כתות, כגון חוג המעריצים שהתגבש מסביבה של הסופרת איין ראנד. כל אלו, טען באקלי, הם אמנם אוייביו של הליברליזם האמריקאי, אך הם גם אויביה של השמרנות.

די בתיאור הקצר שלעיל בכדי להסביר מדוע שמרנים אמריקאים רבים מוצאים עניין רב בכתביו ופועלו של מי שהיה לדבריו של ההיסטוריון הנודע ג'ורג' נאש בגדר "שומר הסף של התנועה השמרנית ומי שגילם אותה בדמותו".

ברם, לא רק האמריקאים יכולים ללמוד דבר או שניים מבאקלי. למעשה, טוב יעשו מי שרואים בעצמם חלק מההתעוררות השמרנית בישראל לו יגלו גם הם את פועלו ואת כתביו (יש לקוות כי מבחר ממאמריו יתורגם בקרוב לשפה העברית).

בהעדרו של עבר שמרני ממנו יכולים הישראלים לשאוב עצה והכוונה – כן, כן, השמרנות בישראל כתנועה מובחנת ומודעת לעצמה היא בגדר חידוש פוליטי – זה אך מתבקש שהשמרנים הישראליים ילמדו מהניסיון ההיסטורי העשיר של אומות אחרות, ובפרט מהניסיון ההיסטורי האמריקאי. ובאקלי הוא ציון דרך במסע ההכרות החשוב הזה.

להלן אתאר בקצרה שלושה היבטים בהגותו ובפועלו של באקלי – הרחוקים מלהיות ממצים – אשר מהם השמרנות הישראלית יכולה להפיק תועלת לדעתי

דמוקרטיה מוגבלת

בעוד שהשמרנות הישראלית מניפה בעוז את דגל המשילות, הדמוקרטיה והמאבק באליטות הלא נבחרות, השמרנות האמריקאית התאפיינה מראשיתה ביחסה האמביוולנטי לרצון להעצים את כוח המשילות של המוני העם והדבר ניכר היטב בהתייחסותו של באקלי לדמוקרטיה. כך למשל, הוא לא היסס מלתאר את יחסם של הליברלים האמריקאים לדמוקרטיה ולרצון העממי כיחס אובססיבי ואף פטישיסטי.

אחת מאמונות השווא של הליברל האמריקאי, כתב באקלי, היא האמונה לפיה החברה הדמוקרטית משולה לא רק לחברה החופשית אלא אף לחברה הטובה. בבסיסה של אמונת שווא זו, טען, ניצבת תפיסה נאיבית ושגוייה של טבע האדם לפיה הוא ברייה בעלת נטייה מתמדת ובלתי נמנעת לשיפור ולשכלול. אם זוהי נקודת המוצא בכל הנוגע לטיבו של האדם, הוסיף, יהיה זה רק הגיוני שצורת המשטר הטובה תהיה אותה הצורה שתעניק לאדם את מירב העוצמה להביא לידי ביטוי את סגולותיו. דא עקא שלא כך הוא.

נדגיש כי באקלי לא היה אויבה של הדמוקרטיה. אדרבה, הוא תמך בריבונות עממית ולא היסס מלחבוט בבית המשפט העליון האמריקאי בשעה שזה חרג מסמכותו (השופט ארל וורן, למשל, היה מושא מתמיד להתקפותיו). הוא אף לא טען כי הדמוקרטיה הינה בהכרח צורת משטר רעה, אבל הוא הדגיש כי אין היא בהכרח צורת משטר טובה.

החשוב לענייננו הוא שבאקלי סבר שעל הריבונות העממית ללבוש צורה מבוזרת וכי עליה להיות מוגבלת. מבוזרת, שכן רק כך ניתן לצקת תוכן ממשי באזרחות הדמוקרטית. כאשר הדמוקרטיה איננה מקומית, הזכיר באקלי, משקל קולו של האזרח אינו עולה על זה של גרגר של חול. מוגבלת, שכן אחרת היא עלולה להוליך לשעבודו של היחיד לקולקטיב.

אין זה מפתיע אפוא לגלות כי צורת המשטר הטובה לטעמו של באקלי הייתה צורת המשטר החוקתית, כלומר צורת משטר אשר נובעת מהמוני העם מצד אחד, אך אשר מוגבלת בצורות שונות ובנחישות, מצד שני. כפי שציין בבהירות מתמצתת:

Self-government does not guarantee the maximization of human freedom. The majority of the people may, indeed often do, by the full exercise of their political privileges, opt to curtail freedom. A society is not 'free' merely because the freedoms the people are doing without are those they voted at the last election to do without. Societies are free according as the in them are free; the more free the individual, the more free the society. A society ideally free would certainly be self-governed, political freedom being a very important freedom; but in a free society the people would cherish a self-denying ordinance under which they would never use their political power in such fashion as to diminish the area of human freedom. That is to say, in an ideally free society, the use of one's political freedom would be highly restricted. That, of course, is the idea behind constitutionalism

שוק חופשי

למרות שיותר ויותר שמרנים בישראל לומדים להכיר בחיוניותו של השוק החופשי ובמגרעותיה של מדינת הרווחה, נראה כי הדבקות ברעיונות של חירות כלכלית ומשק חופשי היא עדיין נחלתו של מיעוט קטן יחסית.

בהקשר הזה יש לציין כי באקלי היה חסיד מובהק של כלכלה חופשית ומתנגד נחרץ ליומרותיה של מדינת הרווחה האמריקאית. הוא חבט פעם אחר פעם – ובמשך שנים ארוכות – בליברליזם הסנטימנטלי המשוכנע שתמיד ישנם משאבים כלכליים המספיקים לטיפול בבעיות חברתיות שהוא מוצא חדשות לבקרים.

באקלי הצביע על כך שהליברל האמריקאי מייחס חשיבות מעטה בלבד לזכות לקניין – כפי שעולה מהקלות היתירה שבה הוא מרשה לעצמו לפגוע בה – וכי גזרת המיסוי פסקה מלהוות בעיניו בעיה מוסרית. אדרבא, מיסוי נתפס כצעד חיובי ומטיב ויהיה זה לא מוסרי בעיניהם של "המתקדמים" בעיני עצמם שלא לפגוע בזכויות הקניין של האזרחים, במיוחד העשירים שבהם.

כל זאת להבדיל מחירויות אחרות שאותן הליברל רואה כקדושות, כגון חופש הביטוי או חופש מיני, שהפגיעה בהן נתפסת בעיניו כבלתי נסבלת. לפי באקלי – ובדבריו הבאים יש לא מעט אמת – מעטים בלבד טורחים להתבטא בסוגיות ציבוריות בפומבי ובהתאם רק קומץ של אינטלקטואלים יושפע ממגבלות על חופש הביטוי.

לעומת זאת, כל אדם ואדם מושפע מפגיעה בזכות לקניין וכל מס חדש משפיע על חייהם של מיליונים. העובדה שהציבור הרחב אינו מתרגש מפגיעה בזכות הקניין כפי שהוא מתרגש מפגיעה בחופש הביטוי הייתה בעיניו של באקלי דוגמה לכישלון שמרני מצער בהעברת המסר בדבר חשיבותה של חירות כלכלית לצורות אחרות של חופש.

משנה רעיונית סדורה

בדומה לשמרנות הישראלית, גם השמרנות האמריקאית נאלצה להתמודד בתחילת דרכה עם פער גדול ששרר בין מערך האמונות שלה לבין המפלגה הרפובליקנית הממשית שהייתה רחוקה מלהיות שמרנית. עוד לפני שהשמרנות תוכל לכבוש את הבית הלבן, באקלי הבין כי יהיה עליה לכבוש תחילה את המפלגה הרפובליקנית, משימה שהייתה רחוקה מלהיות פשוטה.

בעוד שבימינו זהו הפופוליזם הטראמפיסטי שמציב את האתגר הגדול ביותר לשמרנים, הרי שבימיו של באקלי היה זה הפרגמטיזם נטול האידיאולוגיה של אייזנהאואר ולאחר מכן של ריצ'ארד ניקסון שעמו היה על השמרנים להתמודד. אייזנהאואר ולא ניקסון אמנם לא דמוקרטים, אך שניהם המשיכו, ביצרו וקידמו את הסדר הפרוגרסיבי שראשיתו בניו-דיל של רוזוולט.

אייזנהאואר נמנע למשל מלבטל את חוקי שכר המינימום והמשיך לסבסד קבוצות לחץ פוליטיות, בעוד שניקסון אף הרחיק לכת כשהכריז כי הוא תומך בגישתו הכלכלית של ג'ון מיינרד קיינס ואף חתר לדו-קיום בשלום עם סין הקומוניסטית.

באקלי הכיר בכך שאייזנהאואר וניקסון היו בגדר מה שנהוג לכנות בעגה הפולטית כ-"רע במיעוטו", אך הוא התעקש להזכיר כי הרע במיעוטו הוא עדיין רע ולא היסס מלבקר אותם בחריפות. כפי שציין בערב הבחירות של שנת 1956:

Let those who prefer Eisenhower, whom the campaign seems to have rendered preferable, vote for him, if they are convinced no other course of action holds out any practical hope. But let them for heaven's sake not join in the festivities

הן בשנות החמישים והן בשנות השישים שמר הנשיונל ריוויו על עמדה עצמאית ובלתי תלויה מבחינה מפלגתית, וזאת למרות שהיה ברור לכל כי כתב העת קרוב יותר לעמדותיה של המפלגה הרפובליקנית. הנשיונל ריוויו, כתב באקלי, לא הוקם לשמה של פוליטיקה מעשית ומטרת האינטלקטואלים השמרנים היא לחשוב, לכתוב ולהנהיר את המשנה השמרנית הסדורה. רק משנה שכזו תוכל, כך האמין, לחלץ בטווח הארוך את המפלגה הרפובליקנית מהפרגמטיזם נטול ההכוונה שאליו שקעה.

באקלי והשמרנות בישראל

העדפתה של דמוקרטיה מבוזרת ומוגבלת על פני דמוקרטיה כוחנית וריכוזית, העלאתה על נס של כלכלת שוק חופשי ודבקות במשנה רעיונית סדורה על פני פרגמטיזם חיוור ונטול הכוונה: זהו המסר העולה מכתביו של באקלי שלטעמי טוב יעשו השמרנים בישראל לו יאמצו אותו. למעשה – אם כי ביסוסה של טענה זו חורג מעבר לכתוב פה – זהו המסר העולה מהרוב המוחלט של הכתבים השמרנים.

השמרן הישראלי אכן צריך לפעול למען השבת האיזון הבריא בין הרשויות אשר הופר על ידי אהרון ברק בשנת 1992; עליו להכיר בכך ולהשלים עם זה שלסה-פר כלכלי מוחלט אינו בגדר האפשר; ועליו להודות כי במידה רבה, פוליטיקה היא אכן אמנות האפשר.

אך עליו גם לזכור כפי שבאקלי זכר, שמשילות כשלעצמה איננה מעלה וכי אין היא אלא אמצעי למטרות אחרות, ביניהן לחירות; שניתן וצריך לבלום ולצמצם באופן ניכר את מדינת הרווחה גם מבלי להגשים חופש כלכלי מוחלט; וכי אלתורים ופשרות פוליטיים אינם יכולים להוות תחליף – בטח שלא בפרק הזמן הארוך – למשנה רעיונית סדורה אשר יש לתרגמה לשורה של הצעות פעילות קונקרטיות. הרע במיעוטו, כפי שציין באקלי, הוא עדיין רע.

ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תוכנית "אדם סמית" במכון ארגמן מבית קרן תקווה