ברית הבריונים

לעתים אנו נדרשים להתבונן ממעוף הציפור על הפוליטיקה בישראל ולשאול את השאלות הגדולות; מה מניע את אלו שמקבלים את ההחלטות הפוליטיות החשובות? מה הם שואפים להשיג וכיצד הם מתכוונים להשיג זאת? מהי הלוגיקה הפנימית המנחה את ההתנהלות הפוליטית בישראל?

לעתים קרובות אנו מגלים את התשובות לשאלות הגדולות הללו כשאנו מנסים לתאר את הפוליטיקה הישראלית למי שאינו ישראלי. כיום, זה נראה לנו סביר ונורמלי שראש ממשלה החשוד בפלילים ממשיך לכהן בתפקידו. זה נראה לנו נורמלי וסביר שראש הממשלה פטור מחובות שאזרחים אחרים חייבים בהן, למשל מיסים על הכנסה או הצורך לממן את הוצאותיו הפרטיות. הטבות מושחתות מהסוג שראש הממשלה לוקח מהקופה הציבורית או מקבל מכיסיהם של מיליונרים, הפכו לחלק מעולם המושגים היום-יומי שלנו.

אבל בשיחה עם זרים אתה מגלה לעתים שהם שואלים שאלות הנראות לנו תמימות: איך זה יכול להיות שראש ממשלה עושה את מה שעושה? איך יתכן שחברי כנסת ושרים מחליטים החלטות כה מושחתות ללא כל ניסיון להצדיק את עמדתם או להסתיר את מעשיהם?

השאלה איננה למה הם מושחתים שהרי פוליטיקאים מושחתים ותאבי בצע וכוח מצויים בכל מקום. השאלה היא למה הפוליטיקאים הישראלים אינם מנסים להסתיר את השחיתות? מדוע הם אינם מתביישים בה או לכל הפחות מנסים ליצור את הרושם שהם מתביישים בה?

במהלך שיחה בסוגיה זו עלתה בי לפתע התשובה לשאלה זו. למעשה, ישראל איננה נשלטת על ידי פוליטיקאים אלא בידי כת של בריונים. מה שמבדיל את הבריון מסתם פוליטיקאי אופורטוניסט, אלו לא הכוחנות או השחיתות שלו, אלא העדר הצורך להסביר עצמו לקורבנותיו. הבריון נוטל את כל מה שהוא חפץ בו, פשוט משום שהוא חפץ בו. הכוח מעניק את הזכות – might makes right – בדיוק כמו אצל תומס הובס בלוויתן.

פוליטיקה של מדינה נורמלית מלווה לעתים קרובות בשחיתות, רשעות וצרות מוחין. אלו הן תוצר בלתי נמנע של העובדה שפוליטיקה מבוססת על החלטות אנושיות – ורבים מבני האדם פגומים מבחינה מוסרית. הרי בסופו של יום, אין מנוס מכך שפוליטיקאים מסוימים יקדמו אינטרסים סקטוריאליים או אישיים. אבל אפילו הפוליטיקאי המושחת ביותר, לרוב ינסה להסתיר את שחיתותו ולהצדיק את החלטותיו בפני הציבור בטענה של טובת הכלל. מכאן גם הצביעות המאפיינת פוליטיקה של מדינה נורמלית. אך הפוליטיקאי הישראלי איננו צבוע. כשאין בושה אין גם צביעות. הפוליטיקאי הבריון לא סבור שהוא חב דין וחשבון לציבור. לכל היותר הוא ימלמל: "זכינו ברוב, הלא כן?"; "בדמוקרטיה הרוב קובע!".

"זה נראה לנו נורמלי וסביר שראש הממשלה פטור מחובות שאזרחים אחרים חייבים בהן, למשל מיסים על הכנסה או הצורך לממן את הוצאותיו הפרטיות"

ההתנהלות הבריונית של הפוליטיקאי הטיפוסי היושב בממשלה או בכנסת לא שונה במהותה מזו של נערי הגבעות. נער גבעות טיפוסי (שאותו בוודאי יכנו בקרוב "הילד של כולנו") השורף מטע זיתים או עורך פוגרום בערביי האזור בו הוא גר, לא מנסה להצדיק את החלטותיו בפני הקורבן שבו הוא חובט או שאת המטע שלו הוא שורף. הוא פשוט נוהג כבריון.

באותו האופן, ראש הממשלה שלא פוסק מלמצוץ בתאווה את נכסי המדינה, אינו סבור שאזרחי מדינתו הקורסים כיום תחת עול הפרנסה, זכאים להבין מדוע הוא פטור ממס על טובת הנאה שקבל. קשה להסביר לבריון המכהן כיום בראשות הממשלה שהעובדה שהוא זכה ברוב או הצליח להרכיב ממשלה אמנם מעניקה לו כוח להחליט, אבל ההחלטות צריכות להיות מוצדקות. וההצדקה היחידה היא שההחלטות שהתקבלו, מקדמות את טובת הציבור.

ריבוי הבריונות הפוליטית בישראל מלמד שהבריונות משתלמת. כמו שנער הגבעות נהנה לפגוע בשכניו הפלסטינים ואין סנקציות על מעשיו, כך גם הפוליטיקאי הבריון נהנה מבריונותו בלא לשלם את המחיר. בישראל, בריונות מועילה מבחינה אלקטורלית. חלק לא מבוטל מהציבור הישראלי מעריץ כוח. הבריון הפוליטי איננו נזרק ממשרתו כפי שקורה במדינה נורמלית אלא זוכה להערצה: "הוא לא פראייר", "איזה תותח הוא שהצליח לקבל מיליונים מכספי ציבור". ואילו בשמאל הישראלי טרם הבינו את כללי המשחק. האופוזיציה מתבוננת במעשי הבריונות ומלמלת בתמימות שלא הייתה מביישת את הבן התם בהגדה של פסח: "אתה לא צודק"; "אין לך זכות"; "זה לא חוקי".

אבל טענות השמאל לא רלוונטיות למציאות הישראלית הנוכחית. הבריון הפוליטי לא מנסה להיות צודק או אפילו להיראות צודק. ואולי הבריון הוא בעצם רלטיביסט מוסרי שאינו מאמין בקיומו של צדק אובייקטיבי אלא רק בקיומו של אינטרס סקטוריאלי או פרסונלי. בכל מקרה, יש להירפא מן ההנחה שאם רק נצליח להראות לציבור את העוול באופן שלא ניתן לערער עליו, נוכל להתגבר עליו. בריונים כמו מר נתניהו ורבים משריו, אינם אלא המקבילה הפוליטית של נערי גבעות. ועל ההשתוללות והפוגרום של נער גבעות לא מתגברים באמצעות טיעונים מוסריים מפולפלים. אבל לפחות נוכל להתנחם בכך שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות חפה מצביעות.

אלון הראל הוא פרופ' למשפטים, מחזיק הקתדרה על שם מיזוק, חבר במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, ומכהן השנה במכון ללימודים מתקדמים וויזנשאטקולג בברלין