יארצייט – סמיואל פיפס

בתמונה תחריט עץ של אדמונד אוונס המתאר את לונדון במגפה הגדולה

ביום רביעי חל יארצייט 318 לסמיואל פיפס, איש ברוך כישרונות שעדותו הכתובה על המגפה הגדולה שפקדה את לונדון בשנים 1666-1665 מהווה נקודת השוואה היסטורית מעניינת לזמננו שלנו.

יומנו של פיפס

פיפס היה חבר פרלמנט, מנהלן מצליח בצי המלכותי, נשיא החברה המלכותית, שופט שלום, מדען חובב, מוזיקאי מחונן, משורר, איש מצחיק ומרגיז, רחב אופקים וקטנוני להדהים, נוח לבריות ואכזר, נבון ומטופש. בקיצור – בן אדם, לטוב ולרע, ובן זמנו במלוא מובן המילה.

ב־1 בינואר 1660 החל פיפס לנהל יומן אישי בו כתב את קורותיו מדי יום במשך קרוב לעשר שנים. לצד אירועים הרי גורל – מלחמת אנגליה-הולנד השנייה, המגפה הגדולה של לונדון והשרפה הגדולה של לונדון (היה זה עשור לא מוצלח במיוחד לעיר לונדון) – פיפס תיעד ביומנו גם את דאגות היומיום שלו ואת אהבותיו ושנאותיו.

העובדה שיומניו של פיפס טרם תורגמו לשפת הקודש – למעט כמה עמודים ב-דְּחָק: כתב עת לספרות טובה – היא שערורייה לשמה. זה שמעטים כל כך בארץ מכירים את שמו של פיפס מעידה רעות על התודעה ההיסטורית של החברה הישראלית. הרי איפה עוד אפשר למצוא תיאור אישי, מפורט, מדוקדק, קטנוני אפילו, של 10 שנות חיים רצופות באמצע המאה ה-17, וזאת עוד מאת אדם רם מעלה, אך לא רם מעלה מדי ולכן "מחובר" יחסית אל חיי היום יום של ה-"עם"?

פיפס היה איש רבגוני ודעתן, שלא פסח על דבר, החל בענייני עבודה וניהול משק בית, המשך בנישואיו ובגידותיו וכלה בתיאורי אנשים מפורסמים בני זמנו אותם הכיר אישית – מהמלך צ'ארלס השני ועד אייזק ניוטון. היומן של פיפס הוא אוצר בלום, אין דרך אחרת לתארו, ויש לו יתרון מהותי נוסף על כל מתחריו – מדובר במקור מצחיק ביותר, גם אם מבלי שהכותב התכוון לכך.

פרוטרט של סמיואל פיפס בשנת 1666

הדבר הבובוני

המגפה הגדולה של לונדון הייתה התפרצות מחודשת של הדבר הבובוני, המחלה שידועה בעיקר בשל "המוות השחור" – הפאנדמיה שקטלה עשרות מיליוני בני אדם באירופה ובאסיה באמצע המאה ה-14.

הדבר הבובוני, הידוע בעברית גם כדבר המפשעה או כדבר הבלוטות, הוא אחד משלוש הצורות של הדבר בבני אדם (דבר הריאות ודבר הדם הם שתי הצורות האחרות).

בדבר הבובוני, חיידקי הדבר (Yersinia pestis) מתמקמים בקשריות (בלוטות) הלימפה וגורמים להן להתנפח. קשריות הלימפה הנפוחות מופיעות בעיקר במפשעה, אך לעתים גם בבתי השחי, בצוואר ובחלק העליון של הירך.

לפני המצאת האנטיביוטיקה, הדבר הבובוני היה מחלה קטלנית ביותר שקטלה בסביבות מחצית מהאנשים שנדבקו בה (דבר הדם ודבר הריאות קטלניים אף יותר וללא טיפול הם קוטלים כמעט את כל הנדבקים בהן).

קשריות לימפה נפוחות בירך העליונה של חולה בדבר בובוני

פיפס והמגפה הגדולה של לונדון

הדבר הבובוני הגיע ללונדון בסוף 1664 או בחודשים הראשונים של 1665.

את החודשים הראשונים לאחר פרוץ המגפה, בילה פיפס בשלווה יחסית. המגפות היכו בלונדון כל כמה עשרות שנים והתפרצויות אנדמיות של דבר הופיעו כמעט בכל שנה. למרות שמניין המתים עלה משבוע לשבוע, ביומן כמעט שאין אזכורים למחלה אפילו בסוף חודש מאי, אך ביוני הכול מבינים שמדובר בהתפרצות שלא נראתה כמותה בימי חייהם.

ב-7 ביוני פיפס כותב שחזה בבתים "חתומים" בדרורי-ליין – השלטונות הטילו הסגר כפוי על החולים ודלתות בתיהם סומנו בצלבים אדומים ובכתובת "אלוהים, רחם עלינו!" (ראו את הדלת מימין בתמונה הראשית של המאמר)

הרישום ב-10 ביוני מלמד שפיפס סבר שהמגפה התחילה רק שלושה או ארבעה שבועות קודם לכן. פיפס כותב בעצב על המקרה הראשון של נדבק בגבולות הסיטי – מקום מושבו ואזור ששמור לעשירים יותר. למרבה תדהמתו של פיפס, הנדבק הוא לא אחר מאשר שכנו וידידו, דוקטור אלכסנדר ברנט. פיפס מתחיל לחשוב שכדאי לו להסדיר את ענייני הירושה שלו "למקרה שירצה את האל לקרוא לי אליו"

ביום למחרת פיפס ראה את ביתו של הדוקטור חתום. פיפס מספר ששמע כי דוקטור ברנט גילה שנדבק בכוחות עצמו ונכנס להסגר מיוזמתו – מה שזיכה אותו בהערצת שכניו.

באמצע החודש – המגפה כבר בכל מקום. ב-17 ביוני פיפס כותב שנהג הכרכרה השכורה שלו נתקף בחולשה באמצע הנסיעה. פיפס מיהר לעבור כרכרה, אבל חשש מאוד שנדבק בעצמו.

ב-26 ביוני, פיפס כותב רק שראה באיזור מגוריו, בסיטי, עוד בית "חתום" אחד, סמוך לכנסיית סיינט קלמנס.

ב-29 ביוני הוא מציין שמניין המתים מדבר בלונדון באותו שבוע הגיע ל-267, כתשעים מתים יותר ממספר הקורבנות מדבר מהשבוע שלפני כן. בסיטי מתו באותו פרק זמן רק ארבעה אנשים מהדבר "למרבה הברכה". חצר המלוכה מתכוננת להתפנות מן העיר.

ב-31 באוגוסט, פיפס כותב שבסיטי לבדה מתו בשבוע שחלף 6,102 אנשים מהמגפה. הוא משער שהמספרים הלא רשמיים לבטח גבוהים הרבה יותר בשל העובדה שרבים מהעניים שנספו לא נספרו כראוי ואילו כל הלא אנגליקנים (קווייקרים, יהודים, קתולים וכיוצא באלו), לא נקברו בלוויות כנסייתיות, מה שמוציא גם אותם מן המניין.

תלבושת של "רופא מגיפה" באמצע המאה ה-17 - כפפות, מסיכה וביגוד שמכסה את כל הגוף

מהמובאה ב-3 בספטמבר אנו למדים על חששות הקשורים במגפה – השמועות מספרות שיצרני פאות גברים – מוצר יוקרתי ומבוקש באותה תקופה – החלו להשתמש בשיער של המתים.

פיפס, בתפקידו הרשמי, מוציא צווים נגד התקהלויות – האנשים מתאספים כדי לחזות בקבורות ההמוניות של המתים. הוא גם מכריע במקרה שובר לב במיוחד: השכנים מתלוננים על תושב גריניץ' אחד שהביא לעיר ילד ממשפחה נגועה מלונדון. אביו של הילד, רצען מכובד, ביקש להציל את בנו היחיד ששרד ומסר את הילד לחברו מגריניץ'. פיפס וחבריו לוועדה הכריעו שהילד יוכל להישאר אצל החבר הנאמן.

ב-16 באוקטובר, סמוך לזמן בו המגפה הגיעה לשיאה, פיפס מתאר כיצד הוא נוסע בכרכרה דרך עיר רפאים - רחובות לונדון ריקים, החנויות סגורות, והאנשים הבודדים שהוא רואה מתוך חלון המרכבה חולים במחלה.

ועם זאת, פיפס נשאר פיפס. לצד העצב הכן שלו לנוכח המראות המזוויעים, פיפס לא מפסיק להיות מרוכז בעצמו. למרות שהוא עצוב על מות חברים – דוקטור ברנט מת בסופו של דבר מהמחלה – ומוטרד מהפרידה מרעייתו אותה שלח למקום מבטחים בוולוויץ' הפרובינציאלית וממעורבות הפטרון שלו, הלורד סנדוויץ', בשערורייה אשר בעקבותיה נשלח לכהן כשגריר בספרד, הרי בסיכום השנה, ב-31 בדצמבר, פיפס חוגג את הצלחותיו. מסתבר שהעבודה המאומצת שלו במהלך 1665 הניבה לו פירות מוחשיים ביותר ויותר משילשה את הונו הפרטי "מעולם לא חייתי באושר רב יותר (מלבד זאת שמעולם לא הרווחתי הרבה כל כך) כפי שחייתי בתקופת המגפה".

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים