"שופטים בשר ודם"   מקור: יוטיוב (כאן 11)

דוקו-בולשביזם

לאחרונה עלתה בתאגיד השידור הציבורי סדרה בת חמישה פרקים בשם "שופטים בשר ודם". באתר של כאן מוגדרת מטרת הסדרה באופן הבא: "באמצעות ראיונות אישיים עם ארבעה שופטים שכיהנו בעבר כנשיאי בית המשפט העליון ושופטים נוספים, בוחנת הסדרה את השקפת עולמם ועד כמה זו השפיעה על היחס לסוגיות נפיצות כמו דת ומדינה, זכויות אדם, ביטחון, הישיבה מעבר לקו הירוק, ומעל לכל על היחסים בין הרשות השופטת לממשלה ולכנסת".

אחרי שראיתי את הפרקים הראשונים של הסדרה תמהתי מדוע תאגיד שידור הממומן על ידי הציבור מפיק סדרה "דוקומנטרית", שכל כולה שיר הלל לשופטי בית המשפט העליון. בסדרה השופטים מתוארים לא כבשר ודם אלא כבני אלים. יוצר הסדרה, נפתלי גליקסברג, מעין חסיד שוטה של שופטי בית המשפט העליון, תולה עיניים מעריצות במרואייניו ושותה בצמא את דבריהם מבלי להקשות עליהם באמת. התוצאה – תוכנית פרופוגנדה החסרה כל ממד ביקורתי.

אין צורך לנתח את יצירתו של גליקסברג כדי לעמוד על תפיסת העולם של האיש, שכן הוא מביע אותה בריש גלי. "שמת לב שאוחנה לא מופיע בסדרה?" מתגאה גליקסברג, "יש אנשים שלא צריך לתת להם במה" ("הארץ", 14.02). ממש אתיקה דוקומנטרית כמיטב היצירה הבולשביקית. חובה להגן על הצופה התמים פן ייחשף לדברי הכפירה של מבקרי המערכת המשפטית, שכן הוא עלול – חס וחלילה – להשתכנע מדברי הביקורת.

גליקסברג מוסיף ומבאר את גישתו ליצירה דוקומנטרית: "בעיניי, הוא [אמיר אוחנה] לא בשיח. נשגב בעיניי איך אדם שהוא גיי תוקף את בית המשפט העליון שבלעדיו הוא היה חתיכת כלב". זה באמת לא בסדר שהשר אמיר אוחנה לא עולה שלוש פעמים ביום לגבעת רם להשתטח בפני שערי בית המשפט העליון ולומר הלל. אולי כך גליקסברג היה מוכן לתת לו במה.

אבל לא רק את אוחנה גליקסברג מדיר מהסדרה. גליקסברג מראיין מספר חוקרי משפט, אבל בפרקים ששודרו עד עתה, כל המרואיינים מהאקדמיה תומכים במידה זו או אחרת באקטיביזם השיפוטי הרדיקלי מבית מדרשו של אהרן ברק. חוקרים בולטים הידועים בביקורת שהם מותחים על ההפיכה של ברק, טרם הפציעו בסדרה. אולי גליקסברג שומר את החוקרים הביקורתיים לפרקים האחרונים ואולי אנשים כמו פרופ' דניאל פרידמן, כמו פרופ' מנחם מאוטנר וכמו משפטנים ידועים נוספים, גם הם "לא בשיח" לשיטתו של היוצר הנכבד.

 

חוקים ברוב אקראי

אבל אולי זה טוב שגליקסברג לא בא להקשות על השופטים, משום שכך אנו זוכים לשמוע את דעותיהם ללא כחל ושרק. ומסתבר שחלק מהשופטים המרואיינים בסדרה מתנגדים לדמוקרטיה ולשלטון החוק. כך, למשל, שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יורם דנציגר: "אנא תזכור שבכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה. לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה הוא בעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו ולכן רק בגלל זה אל לכם לשופטים להתערב, זה ממש לא עושה עלי רושם".

Yoram Danziger Flesh and Blood 01

שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנציגר (צילום: כאן 11)

דנציגר מגלה את האמת העירומה – ישנם שופטים של בית המשפט העליון הפוסלים את הדמוקרטיה. יתרה מזאת, לשיטתו של דנציגר אין לשופטי בית המשפט העליון שום מחויבות לחוק, ללשון החוק או לכוונת המחוקק. החוק שמחוקקת הכנסת הוא רק המלצה, ואילו דבר השופטים – הוא החוק. בדברים אלו, דנציגר מזקק את התורה שהנחיל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק.

אבל לא כל חוק שהתקבל ברוב אקראי ובנוכחות דלילה הוא בעייתי.

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אליקים רובינשטיין, נושא את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אצלו בכיס. כזכור, ברק ורעיו ביססו את ההפיכה החוקתית שלהם בפסק דין בנק המזרחי על חוק יסוד זה. אני מניח שרבים גם זוכרים שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 נגד 21 חברי כנסת וחוק יסוד חופש העיסוק, עבר ברוב של 23 נגד 0. לא רק שבשני החוקים היה רוב אקראי ונוכחות דלילה, אלא שגם אם מצרפים את התומכים של שני החוקים גם יחד לא מגיעים לרוב של חברי הכנסת.

אבל כשרוצים לחולל הפיכה חוקתית, גם אין לשופטים מבית מדרשו של ברק שום בעיה עם חוקים שהתקבלו ברוב אקראי ובנוכחות דלילה. כאשר המראיין מציין את הרוב הקטן בו עבר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עונה רובינשטיין את התשובה המאלפת "אבל זה עבר וזה קיים".

Elyakim Rubinstein Flesh and Blook 01

שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין (צילום: כאן 11)

עם כל הכבוד לשלטון החוק ולדמוקרטיה, אין לנו בני התמותה אלא להודות לבני אלים האומרים לנו איזה חוק של הכנסת צריך לקחת ברצינות ואיזה לא.

 

שיטת הסיניוריטי

זכיתי וגם אני הוזכרתי בסדרה. נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש טענה בפרק הראשון כי "היה עיתון שפעל, וחיים רמון היה קשור איתו, שפעל במישרין נגד המינוי שלי לנשיאות... זו הייתה מלחמה לא עניינית. זה היה ברית בין רמון ו[פרופ' דניאל] פרידמן ו-'ידיעות אחרונות'".

Dorit Beinisch Flesh and Blood 01

נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש (צילום: כאן 11)

ובכן, לא היה ולא נברא.

בכנס עורכי הדין שנערך באילת בקיץ 2006 התקיים דיון שבמהלכו התבקשתי להגיב, כשר המשפטים, על שאלה בנושא שיטת הסניוריטי. לפי שיטה זו, היה נהוג למנות את השופט הוותיק ביותר בבית המשפט לנשיאו. ראוי לציין כי שיטת הסניוריטי אינה שיטה המקובלת בבתי משפט חוקתיים קל וחומר בדמוקרטיות מתוקנות. יש מדינות דמוקרטיות שבהן נושא הוותק איננו שיקול כלל ועיקר, ובאחרות הוא רק אחד מן השיקולים של הדרג הממנה. על כל פנים, בתגובה לשאלה השבתי כי מבחינתי דבר אינו קדוש ואיני כבול לשום מנהג.

תשובתי עוררה מהומה, שכן שומעַי הסיקו שבכוונתי לטרפד את מינויה של דורית ביניש לנשיאת העליון. זו לא הייתה כוונתי. רציתי לקבוע מערכת יחסים אחרת בין נשיא העליון לבין שר המשפטים. בנסיבות של אותה עת לא סברתי שאפשר למנות למשרה מישהו מלבד ביניש. נוסף על כך, אף שופט אחר בעליון לא היה מעז להציג את מועמדותו לנשיא, כך שגם מבחינה טכנית הדבר לא היה אפשרי.

בניגוד לטענה שביניש העלתה בסדרה, נפגשתי עמה לאחר אותו כנס וביקשתי ממנה להתעלם מההמולה. אמרתי שאני מתכוון למנותה לא בגלל שיטת הבכירוּת אלא בזכות היותה המועמדת הראויה למינוי. בכירוּת, הסברתי, זו הנמקה, אך היא אינה מנהג מחייב. נתתי לביניש דוגמה לאופן שבו שיטת הסניוריטי עלולה לא לעבוד: "אם אחרייך יהיה מועמד שאמור לכהן חצי שנה בלבד כנשיא, זה לא הגיוני, ופוגע בתפקוד המערכת. במקרה כזה לא אמנה לפי שיטת הסניוריטי". ביניש האזינה ולא הגיבה. בדיעבד הבנתי שלא התלהבה מעמדתי.

ביניש ידועה כתומכת קנאית בשיטת הסניוריטי, אבל ב-2010 כשכיהנה כנשיאת בית המשפט העליון מינתה הוועדה לבחירת שופטים את נילי ארד לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, במקום השופט סטיב אדלר. המינוי נעשה בניגוד לשיטת הסניוריטי, שכן השופטים עמירם רבינוביץ' ויגאל פליטמן היו ותיקים יותר. האחראית למינוי הייתה נשיאת העליון ביניש, שארד הייתה מחברותיה הקרובות. עוד דוגמא מובהקת לצביעות ולמוסר הכפול המאפיינים לא מעטים משופטי בית המשפט העליון.

 

סיכול מינויים לבית המשפט העליון

התלונה שהעלתה ביניש בהקשר של מינויה לנשיאות משעשעת לא רק בגלל שהיא שקרית, אלא בעיקר מפני שהיא אחת מהדוגמאות הרבות מספור בסדרה למידת המודעות העצמית של בני האלים.

ביניש טענה כי אנו הפוליטיקאים "לא רוצים טרבל מייקרס. לא רוצים אדם שיפריע להם". כנראה נשמט מזיכרונה של ביניש כיצד שופטים מסוימים בבית המשפט העליון נהגו לסכל משפטנים העלולים להפריע להם (או חס וחלילה להאפיל עליהם). כך, למשל, זכורה לרע התנגדותו של נשיא בית המשפט העליון פרופ' ברק למינויה של פרופ' רות גביזון. "יש לה אג'נדה" טען ברק.

אכן, לא כולם יכולים להיות חפים מאג'נדה כמו השופט ברק.

אבל אם המקרה הזה לא זכור לביניש אולי זכורה לה סוגיית מינויה של פרופ' נילי כהן. פרופ' כהן היא משפטנית מצטיינת המכהנת כיום כנשיאת האקדמיה למדעים. מי שסיכלה את מינויה של כהן הייתה ביניש עצמה, שהקדישה לכך לילות כימים. נעמי לויצקי כתבה בספרה "העליונים" כי ברק סבר שביניש סיכלה את מינויה של כהן מסיבות אישיות לא ענייניות ומתוך חשש שהפרופסורית המבריקה תאפיל עליה כשופטת.

Dorit Beinisch Flesh and Blood 02

נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש (צילום: כאן 11)

ואם מדברים על סיכול טרבל מייקרים אי אפשר שלא להזכיר את תרומתה של ביניש ליישור שופטים סוררים. בשנת 2007, זמן קצר לאחר שמונתה לנשיאת בית המשפט העליון, הקימה ביניש את ועדת השתיים או בשמה הפורמלי "הוועדה המייעצת לנשיאת בית המשפט העליון בנוגע לאפשרויות קידום שופטי בתי משפט השלום". בוועדה זו חברים שני שופטים בדימוס שתפקידם לבדוק ולסנן שופטים החפצים להתקדם מבית משפט השלום למחוזי. אין כל אפשרות לקבל קידום בלי לעבור דרך המסננת של הוועדה הפועלת מטעם נשיאי בית המשפט העליון. פעילות הוועדה מתנהלת ללא קריטריונים, ללא פרוטוקולים וללא מינימום של שקיפות. כל שופט החפץ בקידום צריך להתאים את עמדותיו להשקפותיו של נשיא העליון, שלמעשה קובע באופן בלעדי מי יקודם ומי לא.

 

היתרונות של זיכרון סלקטיבי ושל חוסר מודעות עצמית

ביניש מלינה בסדרה כי היה נגדה "קמפיין אדיר עם כותרות, כל יום, של 'פייק ניוז'". את הקמפיין המביש שניהלה ביניש נגד מינויה של פרופ' כהן כבר הזכרנו, אבל נשיאת בית המשפט העליון כנראה שכחה שהיא גם הובילה "קמפיין אדיר" נגד שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן.

Dorit Beinisch Flesh and Blood 03

נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש (צילום: כאן 11)

עוד בטרם מינויו של פרידמן לשר המשפטים הכריז שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין, בריאיון לרשת ב': "אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט העליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אגדע את ידו". זאת הייתה יריית הפתיחה למסע תקשורתי נגד פרידמן בניצוחה של ביניש. בכל תקופת כהונתו של פרידמן לא חדלו שופטי בית המשפט העליון בדימוס מלתקוף אותו, ולא היססו להציגו כאיש הזוי, אף שאין חולק על היותו אחד מענקי המשפט של ישראל.

בעצם, ביניש חולקת על מומחיותו.

פרידמן מומחה רק "בתחום מסוים [של המשפט]" טוענת ביניש בסדרה ובכך שבה ומפגינה, באופן משעשע, את חוסר המודעות העצמית שלה. ביניש מן הסתם מכוונת למומחיותו של פרופ' פרידמן בדיני חוזים. אבל מעבר לכך שפרופ' פרידמן מומחה בעל שם עולמי גם בדיני ביטוח, בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ובתחומים נוספים במשפט האזרחי, הוא גם בקיא ויודע במשפט מנהלי, במשפט חוקתי ובמשפט משווה. לעומת פרופ' פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לחקר המשפט, לביניש אין מומחיות אקדמית בשום תחום של המשפט ובתור שופטת ונשיאת בית המשפט העליון היא גם לא הותירה חותם גדול.

Dorit Beinisch Flesh and Blood 04

נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש (צילום: כאן 11)

אמנם, גליקסברג, המתגלה בסדרה גם כחסר הבנה משפטית מינימלית, מגדיל וכורך את ביניש בכפיפה אחת עם פרופ' ברק: "בלי להמעיט מערכם של שופטים אחרים אין ספק שאת והשופט אהרן ברק, אתם שני האנשים שמעצבים את מערכת המשפט הישראלית כבר עשרות שנים". אז לידיעתו של גליקסברג, למרות השנים הרבות ששירתה בפרקליטות ובבית המשפט העליון, התרומה של ביניש לעיצוב מערכת המשפט היא מועטה – בייחוד מן ההיבט האינטלקטואלי. את המהפכה החוקתית, למשל, חוללו מאיר שמגר ואהרן ברק (בעיקר ברק), וכנגדם עמדו מאורות משפטיים כמו משה לנדוי, פרופ' מנחם אלון ומישאל חשין. גם בתור נשיאת בית המשפט העליון, ביניש לא הותירה מורשת מרשימה במיוחד. ניכר שברק בחר בביניש לרשת אותו דווקא משום שכמשפטנית בינונית לא הייתה סכנה שתערער על מורשתו או שתאפיל על גדולתו.


 

בתוך עמו

אבל למרות שרבים מהשופטים שרואיינו לסדרה מפגינים חוסר מודעות עצמית, נדמה שפרופ' יצחק זמיר מתעלה על כולם.

"שר חי פחות בתוך עמו מאשר שופט" טוען פרופ' זמיר בפרק הראשון.

Yitzhak Zamir Flesh and Blood 01

שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר (צילום: כאן 11)

ובכן, הייתי שר בממשלה והכרתי שרים ושופטי עליון רבים, ונאמר, בנימוס, ששרים חיים יותר בתוך עמם מאשר שופטי בית המשפט העליון.

יתרה מזאת, הניתוק של שופטי בית המשפט העליון מהעם הוא יסודי ועמוק. בעוד שרים כפופים לבחירת העם, עסוקים בלשכנע את העם להצביע עבורם ובאים במסגרת פעילותם במגע קבוע עם כל שכבות העם, שופטי בית המשפט העליון פועלים ללא מורא דינו של הבוחר, ולעתים רחוקות ביותר הם באים במגע קרוב עם אנשים מחוץ לחוג מכריהם.

בנוסף, בארבעת העשורים האחרונים כמעט ולא כיהנו בבית המשפט העליון שופטים שעסקו בייצוג – אזרחי או פלילי – של אזרחים. כמה מהם הגיעו לבית המשפט העליון מבלי שהיו אפילו יום אחד מחוץ למערכת המשפטית של המדינה. כך, למשל, דורית ביניש החלה את דרכה כמתמחה במשרד המשפטים ובפרקליטות מחוז ירושלים, משם עברה לפרקליטות המדינה, ב-1989 התמנתה לפרקליטת המדינה, ב-1995 התמנתה לשופטת העליון, וב-2006 מונתה לנשיאת העליון. לביניש אף פעם לא היה ממשק משמעותי עם העולם המצוי מחוץ למערכת המשפטית של המדינה.

אבל האמירה של זמיר מעניינת לא רק בהיבטים הברורים לעין אלא גם משום שהיא משקפת חוסר הבנה יסודי בפרקסיס של משטר דמוקרטי. פוליטיקאים חייבים להאזין לרצון העם (גם אם לא תמיד לקבלו), משום שהם תלויים בעם. לעומת זאת, הפלג הברקיסטי בבית המשפט העליון, שפרופ' זמיר הוא אחד מחבריו הבולטים, הפגין בעשורים האחרונים את הבוז שלו לרצון העם (ולשלטון העם) פעם אחר פעם. זאת כמובן מלבד "הציבור הנאור", שהשופטים האקטיביסטים מנווטים פסיקותיהם על פי תחושותיו ותפיסותיו. "אמת המבחן המדריכה אותנו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל" פסק השופט ברק, ובמקום אחר קבע כי "כאשר ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם ניתנים ליישוב עם ערכיה כמדינה דמוקרטית, אין מנוס מהכרעה. הכרעה זו צריכה להיעשות לדעתי לפי תפיסותיו של הציבור הנאור בישראל". אבל הציבור הנאור הזה, שהשופטים הברקיסטים נשבעים בשמו, הוא בעצם הם עצמם. הקהילה הקטנה של השופטים התומכים באקטיביזם שיפוטי רדיקלי הם המצפן הערכי של עצמם.

 

אקטיביזם שיפוטי

פרופ' זמיר מוסיף מסביר שהביקורת על האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי של בית המשפט העליון בטעות עיקרה. "בית המשפט העליון בישראל, בהשוואה לבתי משפט מקבילים במדינות אחרות, מאוד מאופק" מסביר פרופ' זמיר. "יש בתי משפט שפוסלים מאות [חוקים] בשנה" הסביר זמיר.

Yitzhak Zamir Flesh and Blood 02

שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר (צילום: כאן 11)

אמנם, אין לי את המומחיות במשפטים של פרופ' זמיר, אבל לא מוכר לי בית משפט כזה.

ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ערך מחקר השוואתי בנושא. הדוגמא הכי קיצונית במחקרו של לוריא היא של בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה עם 8.24 פסילות בשנה, והנתון הזה מתייחס הן לחוקים של הפרלמנט הגרמני והן לחקיקת משנה של הממשלה הגרמנית (כלומר, "החלטות ממשלה"). האם פרופ' זמיר לא מצוי במשפט השוואתי או שמא הוא מסתמך על כך שהצופה לא יוכל לתפוס אותו בקלקלתו?

ועדיין, אפשר לאמץ חלק מטענתו של פרופ' זמיר ולומר כי בית המשפט העליון בישראל מאוד מאופק. בישראל פסלו רק 20 חוקים במשך יותר מ-25 שנה. בשמונה השנים האחרונות בג"ץ פסל בממוצע רק כ-1.5 חוקים בשנה. לכאורה, ריסון שיפוטי מובהק. אז זהו שלא. אם סופרים פסילה של חקיקת משנה לצד חקיקה ראשית, כמו שד"ר לוריא עשה ביחס לגרמניה, ברי כי מדובר במספר פסילות גדול יותר לאין ערוך – אבל גם זה לא ייתן לנו את כל התמונה. זאת מן הטעם הפשוט שעשרות אם לא מאות חוקים נפסלים בטרם הגיעם לבג"ץ. כפי שהסביר פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן "אין לכם מושג כמה עתירות חוסכים פרקליטי מחלקת הבג"צים לשופטים כאשר הם אומרים למדינה – על זה אנחנו לא נגן". אגב פסילות חוקים בגרמניה, שם לפחות יש חוקה ובית משפט עליון חוקתי שקיבל הסמכה מפורשת לפסול חוקים. אצלנו יש את החוקה "היחידה בעולם שנוצרה באמרי פיו של בית המשפט" (למעשה באמרי פיו של פרופ' ברק).

כאשר ערכו סקר בין מומחים למשפט חוקתי על "העזה" שיפוטית במסגרת מחקר על אקטיביזם שיפוטי, בית המשפט האקטיביסטי הישראלי זכה במקום הראשון המכובד עם ציון של 4.5 מתוך 5. מחקר זה נערך בשנת 1996 – לפני שבג"ץ פסל אפילו חוק אחד. כיום, כשבית המשפט העליון משנה סדרי עולם חדשות לבקרים ואף דן בחוקיות של חוקי יסוד, לבטח הציון היה גבוה אף יותר. בכל אופן, אין ספק שמגיע לפרופ' זמיר ציון מקסימלי בחוסר מודעות עצמית (אבל חכו, יש עוד).

 

על העיוורון

"תחום הדת והמדינה הוא תחום יחיד ומיוחד במינו שבו להשקפת עולם של שופט יכולה להיות השפעה" מציין פרופ' זמיר.

קשה להאמין – ובכך יש תועלת רבה בגישה הלא ביקורתית של גליקסברג המקלה על השופטים לחשוף את תפיסת עולמם – כמה יהירות וחוסר מודעות עצמית יש לפרופ' זמיר ולחבריו לפלג הברקיסטי. הם אפילו לא מסוגלים לראות שיש להם אג'נדה ושהם מכניסים אותה לכל פסיקה ופסיקה מפסיקותיהם.

מאז שאהרן ברק החל בהפיכה המשטרית שלו – וזאת לא בפסק דין בנק המזרחי אלא תכף לאחר שנבחר לכהונת שופט עליון – חסידי האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי בבית המשפט העליון הפכו בהדרגה לשליטים בפועל במדינת ישראל. במדינה דמוקרטית אנשים בעלי השקפת עולם עומדים לבחירת העם, אך בישראל השופטים הכתירו עצמם למלוכה. וכמובן, שליטי המדינה החדשים אינם רואים עצמם כפופים לשלטון העם, לעיקרון הפרדת הרשויות או לשלטון החוק – האג'נדה והערכים שלהם הם שמנחים אותם בפסיקתם. זה אפילו לא שלטון המשפט, אלא שלטון השופטים (אבל רק השופטים המרכיבים את הציבור הנאור).

סיכם זאת יפה נשיא בית המשפט העליון המנוח, משה לנדוי, בדבריו על גישתו של פרופ' ברק והדברים יפים ונכוחים גם ביחס לפרופ' זמיר ולכל התומכים בעליונות שלטון השופטים על פני שלטון העם: "[היעד של ברק הוא] לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית".

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

users: חיים רמון

בני בנקר
אהרון ברק וזמיר הם צמד שקרנים,שיצרו את המצב השקרי לפיו הממשלה ושריה מחוייבים לציית להנחיות היועמ"ש כתורה מסיני.
היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יצחק זמיר, קבע בפסקנות כי על פי ועדת אגרנט, המילה האחרונה היא של היועמ"ש והממשלה צריכה לקפוץ לדום ולבטל את דעתה מפני דעתו.
ציטוט מדו"ח ועדת אגרנט, שהגדירה בשנת 1962 את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והתנהלות הממשלה מול המלצות אלו וכך קבעה: "אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה, כי בדרך-כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של "היועץ המשפטי לממשלה", ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית-המשפט העליון, כאל חוות-דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול-דעתה שלה..." ואיך פרש זאת נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, תוך גיבוי ליצחק זמיר בפסק דינו בפרשת השר פנחסי: "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת...ופירושו שלו מחייב אותה פנימה...השקפה זאת יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו, מסורת זאת גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962).
איך לומר ? דברי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יצחק זמיר ודברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק אינם האמת הצרופה, אפילו לא למצער "אמת לשעתה" וכל הבסיס להפיכת היועץ המשפטי לממשלה לשליט המדינה מבוסס על הטעיית הציבור ואי אמירת אמת של הבכיר בפרקליטות לשעבר והבכיר בין שופטי העליון לשעבר.

כל מילה
עצוב כמה שזה נכון

אחד מן העם
תענוג לקרוא, כל מילה בסלע.
מי יתן ותהיה שר המשפטים שוב באיזו קונסטלציה, ותעמיד את המאפיה הזאת במקומה.

אל
ניתוח נפלא נוקב ואמיתי של האסון אליו נקלעה המדינה, ללא קשר לאגנדה שלי או של השופטים. מה שחשוב זה איך מתקנים ?

שמיר
חיים רמון חד מתמיד!

ישראלי
חיים רמון זה לא ההוא שכפה נשיקה צרפתית על קצינה צעירה שיכלה להיות נכדתו, בבוקר פרוץ מלחמת לבנון? זה לא ההוא שהורשע במעשה מגונה? אפרופו חוסר מודעות עצמית

אולי יעניין אתכם