הכישלון אינו יתום – האחריות של ארצות הברית לתבוסת הצבא הלאומי האפגני

בתמונה חיילים בצבא הלאומי האפגני, 2010

בסוף אוגוסט, הצבא האמריקאי השלים את פינוי כוחותיו האחרונים מקאבול ובכך הסתיימה מלחמת עשרים השנה שניהלה ארצות הברית באפגניסטאן. למרות שלא מעט אימפריות התקשו בלוחמה במדינה ההררית – למשל ברית המועצות שנסוגה משם בשנת 1989 לאחר מלחמה שנמשכה תשע שנים – נדמה שהנסיגה האמריקאית מהווה את הכישלון הגדול ביותר של אומה כלשהי באפגניסטאן.

שיאו של הכישלון האמריקאי הגיע עם הקריסה המהירה של הצבא הלאומי האפגני במהלך חודש אוגוסט 2021. ב-1 במאי החל ארגון הטאליבאן במתקפה ותוך שלושה חודשים ושבועיים הצליח לעבור משליטה ב-73 מתוך 421 המחוזות של אפגניסטאן לשליטה ברוב שטחה של המדינה. בשבועיים הראשונים של אוגוסט הפכה התבוסה של הצבא הלאומי האפגני לקריסה מוחלטת והטאליבאן נכנס לבירה קאבול ללא כל התנגדות.

אין ספק שמדובר לא רק בניצחון מזהיר אלא גם בניצחון מהיר ביותר, בוודאי כאשר לוקחים בחשבון את שטחה העצום של המדינה ואת גודלם הזעום של כוחות הטאליבאן – כ-75 אלף לוחמים לפי הערכה אמריקאית. לשם השוואה, הצבא הלאומי האפגני מנה, לדבריו של הנשיא ג'ו ביידן, 300 אלף חיילים (במציאות, הצבא הלאומי האפגני מנה בין 130 אלף ל-180 אלף חיילים – לכל היותר).

במהלך החודש שקדם לתבוסה הסופית, גורמי ממשל אמריקאים יצאו בהצהרות לפיהן הצבא הלאומי האפגני שנבנה ומומן במשך שנים על ידי ארצות הברית, ימשיך את הלחימה בטאליבאן. על פי פיקוד מרכז (CENTCOM) של משרד ההגנה האמריקאי המרכזי – הפיקוד הצבאי המאוחד האחראי על זירת המזרח התיכון ובתוכה גם אפגניסטאן – תוכנית האימון והסיוע שהחלה בתחילת 2015 עזרה לכוחות הביטחון האפגנים לשפר כישורים נחוצים כגון תקצוב, שקיפות, אחריות להקמת כוחות, תמיכה בכוחות, מודיעין ותקשורת אסטרטגית. ב-8 ביולי, ביידן עוד אמר שלממשל האפגני "יש את הכוחות. יש את הציוד" כדי לשמור על השלטון. ב-21 ביולי, גנרל מארק מילי, יושב ראש המטות המשולבים (הרמטכ"ל האמריקאי), ציין כי "לכוחות הביטחון האפגניים יש את היכולת להילחם ולהגן על מדינתם במידה מספקת". ב-13 באוגוסט, ג'ון קירבי, מזכיר העיתונות של הפנטגון, הסביר כי למרות הדאגה מהמהירות בו הטאליבאן מתקדם באפגניסטאן, "זה עדיין הרגע של הצבא הלאומי האפגני וכוחות ההגנה [להגן על ארצם]". אפילו ב-16 באוגוסט כאשר התבוסה של הצבא הלאומי האפגני כבר הייתה ודאית, ביידן המשיך וטען כי "אימנו וציידנו כוח צבא אפגני של 300 אלף [חיילים] – מצוידים להפליא – כוח גדול יותר מהצבאות של רבים מבני בריתנו בנאט"ו".

יחד עם זאת, מיד כשהתבררו ממדי התבוסה, מיהרו גורמי ממשל אמריקאים להטיל את האשמה לפתחו של הצבא הלאומי האפגני. פרשנים אמריקאים הוסיפו והסבירו שהקריסה המהדהדת נבעה מהשחיתות בצבא האפגני.

ברם, תבוסתו המהירה של הצבא הלאומי האפגני מצביעה בעיקר על ליקויים חמורים במערכות השלטון, הצבא והמודיעין האמריקאים ועל חוסר הבנה מוחלט של הזירה האפגנית גם אחרי שהות של שני עשורים במדינה. כך, למשל, השחיתות בקרב הצבא הלאומי האפגני היא בראש ובראשונה אשמתה של ארצות הברית. לאחר כיבוש אפגניסטאן האמריקאים עיצבו מחדש את כל מערכות השלטון במדינה. הגעתם של אנשים מושחתים לעמדות מפתח בשלטון היא אשמתם של האמריקאים. גם הדרך השערורייתית בה נוהלו כספי הסיוע לאפגניסטאן היא כישלון של ארצות הברית ולא של אף אחד אחר. לו רצו, האמריקאים היו יכולים לפקח על הגעת כספי הסיוע ליעדם ולא לאפשר מצב בו חלק עצום מכוח האדם של הצבא הלאומי האפגני מורכב מחיילים הקיימים רק על הנייר.

אך מעבר לסוגיות של שחיתות ושל חיילים הקיימים רק על הנייר, כדאי לבחון האם הכוחות האפגניים אכן היו "מצוידים להפליא" כפי שהנשיא ביידן טען, והאם ארצות הברית העבירה לצבא הלאומי האפגני ציוד מספק כדי לעמוד בפני ההתקפה של כוחות הטאליבאן.

"מצוידים להפליא"

בכל 20 שנות הנוכחות האמריקאית, ארצות הברית העבירה לאפגנים בעיקר נשק קל וכלי רכב גלגליים בעלי מיגון קל. ארצות הברית מעולם לא העבירה טנקים לאפגניסטאן – לא טנקי אברמס מודרניים ואפילו לא טנקי פאטון מיושנים. לשם השוואה, האמריקאים העבירו לידי הצבא העיראקי 146 טנקי אברמס וזאת בנוסף לטנקים שהונגריה וצ'כיה מכרו לעיראק במימון אמריקאי (137 טנקי T-72M1). לאחר עשרים שנות כיבוש אמריקאי היו לצבא הלאומי האפגני, לכל היותר, כמה עשרות טנקים סובייטיים מיושנים.

טנקי T-62 של הצבא הלאומי האפגני, 2003

האמריקאים לא ציידו את הצבא הלאומי האפגני בארטילריה מתקדמת וזה נאלץ להמשיך ולהתבסס על לעשרות בודדות של תותחים וקטיושות סובייטיים שהאמריקאים לקחו שלל מהטאליבאן בזמן הפלישה ב-2001. לשם השוואה, ארצות הברית העבירה לעיראק ארטילריה משוכללת, כולל כ-200 תותחי 155 מ"מ מדגמים מודרניים.

גם מצבת כלי הטיס בחיל האוויר האפגני הייתה דלה ביותר. הצבא הלאומי האפגני החזיק בשלושים מטוסי סיוע אוויר-קרקע קלים – מטוסי בוכנה בעלי יכולת נשיאת נשק מינימלית וטווחי פעילות קצרים. לצבא הלאומי האפגני היו גם שמונה מסוקי קרב סובייטיים (רובם ניתנו כתרומה מהודו). מסוקים אלו כנראה לא היו במצב טיסה שכן צוותיהם לא השתמשו בהם כדי לברוח לאוזבקיסטן בעוד שטייסי כלים אחרים עשו כן.

מטוסי A-29 של חיל האוויר האפגני, 2020

לצבא הלאומי האפגני לא היו אפוא חיל אוויר וכוחות שריון וארטילריה כדי להתמודד מול הטאליבאן. למעשה, הציוד של הצבא הלאומי האפגני לא היה שונה יתר על המידה מציודם של לוחמי הטאליבאן. אם הצבא העיראקי שהיה מצויד טוב יותר מהצבא הלאומי האפגני, נכשל כישלון מוחלט מול דאע"ש ב-2015-2014, לא היה ניתן לצפות לתוצאה אחרת באפגניסטאן.

נראה שישנה רתיעה אמריקאית מפני העברת כלי נשק לידי צבאות מקומיים לאחר שארצם נכבשה. הצבא הלאומי האפגני וגם הצבא העיראקי קיבלו ציוד צבאי מועט למדי בהתחשב בהיקף הציוד הצבאי שיש לארצות הברית. בימ"חים של הצבא האמריקאי מאוחסנים אלפי מטוסים, מסוקים, טנקים ותותחים. למרות שכלים אלו שהוצאו מכלל שימוש בצבא האמריקאי הם באיכות גבוהה יותר מהציוד שיש לרוב צבאות העולם.

אם האמריקאים היו מציידים את הצבא הלאומי האפגני בשריון ובארטילריה באיכות גבוהה ובכמות מספקת, קל וחומר בכוח אווירי רציני, סביר להניח שהטאליבאן לא היה משיג ניצחון כה קל. יתרה מזאת, לטאליבאן יש לוחמים קשוחים שלרבים מהם ניסיון ניכר בלחימת רגלים וזאת ללא סיוע אווירי. בתנאים שווים הם אויב שיכול לאתגר כוחות רגלים של כל צבא בעולם. לפיכך, אין מקום לפליאה מדוע החיילים האפגנים שאומנו באופן עלוב, שצוידו בציוד מיושן ושהורגלו במשך שנים לקבל סיוע אווירי, נכנעו לאויביהם או נסו מפניהם לאחר שהאמריקאים לא היו שם כדי לספק להם תמיכה וסיוע אווירי.

לוחמי קומנדו של הצבא הלאומי האפגני מחכים לפינוי מוסק במסוקי Mi-17 במהלך תרגיל, 2010

אחריות אמריקאית, כישלון אמריקאי

סוגיית התחזוקה בחיל האוויר האפגני מהווה דוגמא מצוינת לאוזלת היד האמריקאית בהכנת הצבא הלאומי האפגני להתמודדות מול התקפת הטאליבאן. במהלך הנסיגה ההדרגתית של כוחות הצבא האמריקאים מאפגניסטאן, גם הקבלנים הפרטיים שטיפלו בתחזוקת המטוסים של חיל האוויר האפגני, החלו לעזוב את המדינה. בזמן שהאמריקאים התלבטו מי יבצע את התחזוקה בחיל האוויר האפגני אחרי עזיבתם, רמת הכשירות של המטוסים האפגנים צנחה והיתרון האיכותי העיקרי של הצבא הלאומי האפגני על הטאליבאן התפוגג.

אפשר לומר אפוא בביטחון כי הכישלון של הצבא הלאומי האפגני הוא בראש ובראשונה כישלון של ארצות הברית. לשם השוואה, בין 1989 ל-1992, הצבא של הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטאן שנתמך על ידי הסובייטים, התמודד בהצלחה מול המוג'האדין והתפורר רק לאחר שברית המועצות עצמה קרסה.

השחיתות במשטר הבובות שארצות הברית הקימה באפגניסטאן, החולשה של הצבא הלאומי האפגני, וההחלטה לא להעביר לבעלי בריתם האפגנים ציוד צבאי ראוי לשמו – כולם תוצאה של איוולת וסיאוב בצבא, במודיעין ובמערכות השלטון של ארצות הברית. חמורה שבעתיים העובדה שרבים בזרועות הממשל האמריקאי ידעו על השחיתות השלטונית באפגניסטאן ועל חולשת הצבא הלאומי האפגני אך לא עשו דבר כדי לתקן ליקויים אלו. אומרים שהכישלון יתום, אך במקרה זה אביו, אמו, סביו וסבתותיו, דודיו ודודניו – כולם אמריקאים.

חגי אולשניצקי מחזיק בתואר שני בהיסטוריה כללית ובתואר שני בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה וכיום הוא כותב עבודת דוקטור בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר אילן