מפציצים אמריקאים מעל הסיירת הכבדה היפנית "מיקומה" העולה בלהבות, ביום השלישי של קרב מידוויי   מקור: ויקיפדיה
בתמונה מפציצים אמריקאים מעל הסיירת הכבדה היפנית "מיקומה" העולה בלהבות, ביום השלישי של קרב מידוויי

בפשיטה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות הצבאיות המזהירות בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיינוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים על יפן, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה תנופת ההתפשטות היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח מפקד הצי המשולב אדמירל איסורוקו יממוטו לקיסר הירוהיטו.

בהעדר צי אויב רציני שיאיים עליהם, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאיה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גינאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, היפנים הופתעו לגלות שההצלחה שלהם בפרל הארבור הייתה חלקית בלבד.

הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו לא נפגעו. כך, למרות הפגיעה הקשה שספגו בפרל הארבור, האמריקאים הצליחו לשוב ולרכז כוח רב עוצמה באוקיינוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב ולאור היתרון התעשייתי של ארצות הברית על יפן, גם הזמן שיחק לרעתם. היפנים היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם כדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית הצפויה.

Attack on Pearl Harbor Japanese planes view

צילום מתוך מטוס יפני מתחילת המתקפה על פרל הארבור

 

האפשרויות שעמדו בפני היפנים לפני מידוויי

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, הייתה להקים קו הגנה שיקיף את כיבושיה של יפן. הרעיון שעמד מאחורי גישה זו גרס כי ההתקפה האמריקאית תתרסק אל מול קו הגנה חזקה, אולם הצעה זו נדחתה בשל מגוון סיבות. ראשית, קו הגנה לא נתפס כמהלך הרואי בעיני רבים בפיקוד היפני. שיקול אחר היה שיפן תתקשה במלחמת התשה.

אופציה אחרת שעמדה לאימפריה היפנית הייתה לנסות לפלוש לאוסטרליה. קו החוף החשוף והארוך של אוסטרליה היווה מטרה קורצת, והיפנים סברו שביכולתם לכבוש את צפון אוסטרליה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. אבל תוכנית זו עמדה בפני קושי מבני בכוחות המזויינים היפנים – העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין האחד מהשני ותיעבו זה את זה. התוכנית לכיבוש צפון אוסטרליה לא הייתה יכולה לצאת לפועל משום שהצבא לא היה מוכן להקצות את עשר הדיביזיות הדרושות לכך. הגנרלים אמרו שהצבא מחויב למלחמה מול סין, ושיש לשמור כוחות עתודה לאפשרות של התקפה על ברית המועצות.

אופציה שלישית הייתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גינאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה. המטרה של תוכנית זו הייתה כיתור אוסטרליה וניתוק קווי הקשר שלה עם ארצות הברית.

היפנים גם שקלו, לזמן קצר, אופציה רביעית, לפלוש לאוקיינוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון. גם האופציה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזרח התיכון אינו עומד בראש סדר העדיפויות שלה.

האופציה החמישית, וזו הגישה שיממוטו עצמו תמך בה, הייתה הימור על קרב מכריע נוסף, מעין פרל הארבור סיבוב שני.

Isoroku Yamamoto

אדמירל איסורוקו יממוטו

 

לקראת מידוויי

יממוטו הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידוויי, אטול באוקיינוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר במהלך הדיונים הראשוניים בה היו אמורות להידלק נורות אזהרה. יממוטו לא שכנע את עמיתיו ואת הממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים אלא כפה אותה עליהם באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת, האמריקאים סייעו ליממוטו להשיג את מטרתו כאשר הפציצו את טוקיו ב-"פשיטת דוליטל" באפריל 1942. ההפצצה האמריקאית על יפן הסבה הלם להנהגה היפנית, וחיזקה את כוחם של אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית במהירות באמצעות קרב מכריע באוקיינוס השקט.

יש לציין שאפילו יממוטו לא האמין שיוכל לכפות על ארצות הברית לעזוב את המלחמה. יממוטו ציפה שניצחון יפני במידוויי יפגע בארצות הברית עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הארבור, אבל כמו מהמר, יממוטו התעקש לנסות אותה שוב.

להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידוויי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. פועל יוצא, יממוטו נאלץ לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתי נושאות מטוסים מכוח התקיפה על מידוויי נשלחו דרומה בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה.

מפקד הצי האמריקאי באוקיינוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותן של שתי נושאות המטוסים בקרב ים האלמוגים – בין ה-4 ל-8 במאי 1942 – הקרב הראשון בו נלחמו נושאות מטוסים משני הצדדים. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כשוויון, אולם בפועל היפנים הובסו. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת – לקסינגטון – ונושאת מטוסים שנייה – יורקטאון – נפגעה קשה. היפנים, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך, שתי נושאות המטוסים הכבדות – זואיקאקו ושוקאקו – נפגעו והיו צריכות להיכנס לתיקונים ולקבל אנשי צוותי אוויר חדשים במקום אלו שנפלו בקרב.

Large explosion aboard USS Lexington CV 2 8 May 1942

פיצוץ על נושאת המטוסים לקסינגטון מספר שעות אחרי שנפגעה בהתקפה יפנית במהלך קרב האלמוגים

ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד. זו עדיין הייתה שייטת מרשימה, אך פחות אימתנית וקטלנית משהייתה.

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. ארבע נושאות המטוסים ורוב הספינות של קידו בוטאי נשלחו למידוויי, אך חלק מהספינות של הכוח נשלחו להתקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה התקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, וכך למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון.

סימני האזהרה הלכו ורבו ערב הקרב. יממוטו הגה תוכנית אסטרטגית סבוכה מדי, הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, וקרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. יממוטו היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן נמצא הכוח היפני, אבל המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארצות הברית ידעו היטב שהיפנים מתכננים להתקיף את מידוויי. יממוטו גם היה בטוח שנושאת המטוסים יורקטאון שנפגעה בים האלמוגים לא תוכל להשתתף בקרב. ברם, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא הייתה מוכנה להילחם שוב.

התפקוד המבצעי של קידו בוטאי ערב הקרב היא רחוק מלהיות אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית על מנת להתאים אותה ללוח הזמנים החדש. יתרה מזאת, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך האחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר את הספינות כדי להקשות על גילוין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח הקוד היפני.

החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו מבעוד מועד, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. כידוע, משחק מלחמה הוא תרגיל שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב על מנת למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים שנערכו לפני מידוויי היו רשלניים להכעיס והונדסו מראש כדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את הצי האמריקאי, ניחש נכונה, פחות או יותר, מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, והתחיל לנצח את היפנים במשחק המלחמה. אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק וה-"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור הצד היפני.

Chuichi Nagumo

תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו

 

קרב מידוויי

קרב מידוויי החל ב-3 ביוני 1942 והסתיים ב-7 ביוני. בקרב זה כוח אמריקאי שהתבסס על שלוש נושאות מטוסים הנחיל תבוסה מהדהדת לכוח היפני שהתבסס על ארבע נושאות מטוסים.

הצי היפני ביצע שורה של טעויות קשות כבר בתחילת הקרב.

ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח התקיפה האמריקאי כדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו אף הגיב לאט למודיעין שכן קיבל, והיות שלא היו לו מספיק מטוסי סיור, טעות של אחד ממטוסי הסיור שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח האמריקאי בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין אווירי.

לעומת זאת, הכוח האמריקאי ידע היכן הכוח היפני נמצא, וזאת בזכות שילוב של מודיעין מקדים שהופק בזכות פיענוח הצופן היפני, של מודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסי סיור שהמשיכו לסייר תוך הקרבה עצמית עד לאדי הדלק האחרונים, ושל מזל. בעבר סברו שהמפציצים האמריקאים פגעו בספינות היפניות בדיוק לפני שאלו שיגרו גל מטוסים, כלומר בזמן בו הסיפונים שלהן היו עמוסים בכלי טיס מלאי דלק ובתחמושת מכל הסוגים. אולם התיאור הזה רחוק מלהיות מדויק, ומבוסס על זיכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, לא היו כל כך הרבה מטוסים על הספינות היפניות בזמן ההתקפה האמריקאית.

Aerial view of the Japanese aircraft carrier Akagi maneuvering on 4 June 1942 USAF 57576

נושאת המטוסים אקאגי מתמרנת במהלך קרב מידוויי

הסיבה שארבעת נושאים המטוסים של קידו בוטאי הושמדו במהירות על ידי המטוסים האמריקאים הייתה מורכבת יותר. לרוע מזלו, אדמירל נגומו לא הצליח לרכז כוח אווירי גדול מספיק כדי להתמודד עם הפושטים האמריקאים. נאמן לדוקטרינה היפנית של ריכוז כוח, נגומו רצה לשגר את כל המטוסים שלו בעת ובעונה אחת, אך לא הצליח למצוא את הרגע המתאים מבחינה טכנית. אם נגומו היה סוטה מהדוקטרינה, ושולח גלי מטוסים במקום גל עיקרי אחד, אולי הוא היה מצליח לעצור חלק מהתקיפה האמריקאית.

חשוב לשוב ולציין שאם ליפנים היו שש נושאות מטוסים, סביר להניח שהכוח האמריקאי היה נוחל תבוסה. ההחלטה הרת האסון של מטה הצי היפני לפצל את קידו בוטאי אפשרה לצי האמריקאי לנצח בקרב.

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים. מערכות הנשק נגד מטוסים שעל הספינות היפניות היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי הצלילה האמריקאים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. מפציצים אלו העלו תרומה מכרעת להשמדת ארבע נושאות המטוסים היפניות.

Japanese aircraft carrier Hiryu adrift and burning on 5 June 1942

נושאת המטוסים היריו בוערת לאחר שנפגעה על ידי מפציץ צלילה אמריקאי במהלך קרב מידוויי

 

תוצאות קרב מידוויי

עילית כוח הטיס של הצי היפני לא הושמדה במידוויי (כוח זה ספג מכה אנושה מאוחר יותר בקרבות על איי שלמה). אמנם, מותם של מאות מכונאים מנוסים הסב מכה קשה לצי היפני, אולם החיסול של קידו בוטאי ככוח משימה, היה האובדן העיקרי מבחינת היפנים. לא מדובר רק בארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר שהוטבעו, אלא בחיסול כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף המחץ של האימפריה היפנית. לאחר השמדתו של קידו בוטאי, המלחמה בימים הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין האדמירלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

מהתיאור דלעיל אפשר להסיק שהיפנים נכשלו בקרב מידוויי בגלל שילוב של אסטרטגיה גרועה, של טקטיקה גרועה, של בעיות מבניות וטכנולוגיות בצי היפני ושל טעויות קשות של הפיקוד היפני ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בזכות יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, לצד מנה גדושה של מזל.

אם היפנים היו מנצחים בקרב מידוויי, האם הם היו מנצחים במלחמה או לפחות מסיימים אותה שלא בתבוסה מוחלטת? פרשאל וטאלי סבורים שהתשובה לכך היא ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מנצחים במידוויי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. גם ניצחון בקרב מידוויי לא היה מאפשר ליפנים לכבוש את הוואי. ליפנים לא הייתה היכולת הלוגיסטית להביא 45 אלף חיילים לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזאת בנוסף לכך שבהוואי הוצב כוח הצבאי אמריקאי משמעותי. יפן אולי הייתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרות בעינן – הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר ארצות הברית הייתה משיגה יתרון מכריע במלחמה. מלחמתה של יפן הייתה, ככל הנראה, אבודה מראש.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

המאמר עבר הגהה?
יש יותר מדי שגיאות.
לא נהוג להתלונן על מה שמקבלים בחינם (והכוונה לאתר המשובח הזה), אבל למענכם..

מערכת דיומא
עברנו על המאמר ואכן גילינו שגיאות רבות אותן תיקנו. תודה רבה על תשומת הלב, ואם פספסנו שגיאה - במאמר זה או במאמרים אחרים - אנא, לא להסס לתקן אותנו

אולי יעניין אתכם