הקרב על גרוזני – נפילת העיר לידי הרוסים

קבוצה של לוחמים צ'צ'נים בגרוזני, ינואר 1995

כיבוש ארמון הנשיאות

ההתקפה הרוסית השנייה על גרוזני, שהחלה ב-5 בינואר, צברה תאוצה מתונה בימים לאחר מכן. הכוחות הרוסיים התקדמו אט אט אל תוך ליבה של גרוזני, תוך הפעלת אש עצומה וספיגת אבדות כבדות.

בלחימה הכבדה הצ'צ'נים זכו לעיתים להצלחות. הצ'צ'נים הצליחו לעתים לתפוס מחדש שטח שאבד, ולעתים פגעו קשות בכוחות רוסים. לעתים, הצ'צ'נים הצליחו לפגוע גם במפקדים בכירים. כך, למשל, ב-7 בינואר, נהרג גנרל-לויטננט ויקטור וורוביוב מכוחות משרד הפנים, בשעה שכוחות בפיקודו טיהרו את מכללת הנפט ואת אוניברסיטת גרוזני, במערב העיר, לא הרחק ממרכזה. מספר קצינים בכירים נוספים נהרגו בלחימה.

ברם, מרגע שהרוסים החלו להתקדם בלחימה מסודרת מבית לבית תחת חיפוי מאסיבי, היתרונות של הכוח הרוסי באו לידי ביטוי. מוקד הלחימה נדחף בהדרגה מזרחה ודרומה, מפרברי העיר הצפוניים לכיוון מרכז העיר וארמון הנשיאות.

• הקרב על גרוזני – כניסת הצבא הרוסי לעיר

• הקרב על גרוזני – הכוח הצ'צ'ני מפעיל את המלכודת

• הקרב על גרוזני – סופה העגום של ההתקפה הרוסית הראשונה על העיר

• הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה

• הקרב על גרוזני – חיילים, לוחמים בלתי סדירים ואזרחים במהלך ההתקפה הרוסית השנייה

ביום שבת, ה-7 בינואר 1995, התנהלה לחימה עזה ביותר. דיווח טלוויזיוני רוסי סיפר כי "כל העיר בערה". הלחימה נמשכה למחרת, אם כי באינטנסיביות פחותה. חיילים רוסים הצליחו להגיע למרחק כמה מאות מטרים מארמון הנשיאות, אך התקפה רוסית לכיוונו נהדפה. התקפות נגד צ'צ'ניות נמשכו ללא הפסק, אולם למרות הצלחות מקומיות לא שינו את המגמה הכללית. לאט ובמחיר כבד, כבשו הרוסים את גרוזני. מן הצד השני, ככל שנמשך הקרב על גרוזני, הצ'צ'נים נאלצו להתבסס יותר ויותר על לוחמת רגלים. חלק ניכר מן הציוד הצ'צ'ני הכבד הושמד בזמן הלחימה, למרות ש-"ליחידתו של שאמיל בסאייב, מעבר לסונז'ה, נשאר ציוד כבד" עד תום הקרבות.

ב-8 בינואר נערכה פגישה בין הרמטכ"ל הצ'צ'ני אסלן מסחאדוב לבין גנרל-לוטננט איוון באביצ'ב, מפקד קבוצת "מערב" בכוח הרוסי. הפגישה נערכה בקומה השלישית של מלון "קווקז" שבשדרות אורז'וניקדזה, סמוך לארמון הנשיאות. בקומות העליונות הייתה נצורה קבוצה של צנחנים רוסים. הצ'צ'נים רצו החלפת שבויים ופינוי של גופות המתים לאור חששם מהתפרצות מגפה. "מסחאדוב המשיך ודרש שהרוסים יפנו את מתיהם", אמר חוסיין איסחאנוב, שלישו של הרמטכ"ל הצ'צ'ני. "הוא הציע הפסקת אש של שעתיים או שלוש. פחדנו ממגפות – לא יכולת לזוז בלי לדרוך על גופה". אולם הרוסים חשבו ש-"כשהצענו הפסקת אש כדי לאסוף את הגוויות, זה היה סימן של חולשה". הפגישה הסתיימה ללא תוצאות, אפילו באשר לגורלם של הצנחנים הנצורים למעלה. בספרו האוטוביוגרפי טוען מסחאדוב כי "באביצ'ב פשוט נופף בידו, ואמר תעשו מה שאתם רוצים... פשוט לא התעניין בגורלם". לבסוף שוכנעו הצנחנים הרוסים להיכנע, באיומי סרק על פיצוץ הבניין. לאחר הכניעה הם שוחררו ללא נשקם.

לאחר שהשלג שכיסה את גרוזני הפשיר, ההרוגים הרוסים והאזרחים המתים שאיש לא טרח לפנותם, הפיצו עננת צחנה ברחובות. אפילו במרץ 1995, לאחר תום הקרבות, הרופא הצ'צ'ני חסן באייב מצא כי "כל כך הרבה גופות נרקבו... עד שחיילי המחסומים כרכו מטפחות סביב פיהם ואפם לחסום את הריח... עמדתי לפני ארמון הנשיאות החרב, משתנק מן הצחנה, לא מסוגל לזוז. עשרות טנקים מפויחים, נגמ"שים וג'יפים... מתחתם היו מוטלות גופות מרקיבות... ראיתי גופה אחת שהכלבים לא הותירו עליה אף לא פיסת בשר. כל שנשאר היה צדו האחורי של הראש, שהיה מוגן בקסדה. גופה אחרת נטרפה עד העצם, למעט רגל מכוסה במגף".

ב-9 בינואר, הממשלה הרוסית הכריזה על הפסקת אש. באמצעות סוכנות טא"ס, הממשלה הרוסית קראה לבדלנים החל "מ-08:00 ב-10 בינואר ועד 08:00 ב-12 בינואר 1995, להפסיק את האש, לעזוב את עמדותיהם וציוד הלחימה שלהם, להניח את נשקם, ולהחזיר את האנשים שנלכדו בזמן ההתנגשויות החמושות. ממשלת הפדרציה הרוסית מבטיחה את המעבר החופשי של חברי קבוצות חמושות לא חוקיות, שהניחו את נשקם מרצונם החופשי, למקומות מגוריהם הקבועים". ספק אם הצהרה זו הייתה מכוונת כלפי הבדלנים וסביר להניח שהייתה רק מאמץ תעמולתי המופנה לאוכלוסייה הרוסית. רוסיה ניסתה להציג את המצב בגרוזני כאילו הוא נוטה לטובתה ואת הפסקת האש היא הציגה כמחווה מצידה. כהכללה, הרוסים דבקו בנרטיב הראשוני לפיו כל שהתחולל בגרוזני היה התנגשות עם "קבוצות חמושות בלתי חוקיות", כאילו רק פה ושם הבדלנים ירו ירי הטרדה על החיילים הרוסים, וכאילו לא הייתה הגנה צ'צ'נית עזה ומאורגנת בחלקה הגדול.

הפסקת האש החזיקה מעמד שעתיים. לאחריהן, החלו הרוסים להפגיז את ארמון הנשיאות. כל אחד מן הצדדים האשים את השני בהפרתה של הסכמת האש, וקרוב לוודאי ששני הצדדים צדקו. למרות זאת, במשך היומיים המתוכננים של הפסקת האש הוחלפו שבויים רוסים מן הקרב הראשון בשבויים צ'צ'נים, והייתה ירידה בעוצמת הקרבות. באותם ימים, בתוכנית תעודה בערוץ אוסטנאקינו הרוסי, הביע המפיק את דעתו לפני גנרל-לוטננט לב רוחלין, מפקד קבוצת "צפון", כי הצ'צ'נים הם צבא "ולא רק קבוצות בנדיטים". רוחלין הסכים והוסיף "זה צבא שכירי חרב".

ב-10 בחודש הכחיש אולוג לובוב, מזכיר מועצת הביטחון הרוסית, כי רוסיה "ספגה תבוסה" בצ'צ'ניה, וכי הסכסוך הוא "מלחמה רוסית-צ'צ'נית". אחרים היו יותר פסימיים. ב-12 בינואר, בריאיון לעיתון הצבא הרוסי קראסניה זבזדה [הכוכב האדום], הזהיר שר ההגנה פאבל גראצ'וב כי הסכסוך בצ'צ'ניה יימשך שנים. הוא הכחיש את כל השמועות על החיפזון בו הוכנה המערכה בצ'צ'ניה. "האם דיברתי איתכם על בליצקריג?" שאל במסיבת עיתונאים, "את זה בהחלט מעולם לא עשיתי".

באותו היום, הלחימה התחדשה בכל עוזה. הרוסים פתחו במטח רקטות לכיכר שלפני ארמון הנשיאות. כוחות משמעותיים של הרוסים כבר הגיעו למבואות הרחובות הסמוכים לכיכר, וטנקים רוסיים הפגיזו את הארמון בכינון ישיר. מסחאדוב והמטה שלו נותרו בארמון והמשיכו לנהל משם את הלחימה. רבים אחרים כבר עזבו את המקום. הסיכון שבשהיית המטכ"ל סמוך למוקד הלחימה העיקרי התקזז עם מספר יתרונות. ארמון הנשיאות היווה מרכז קשר גדול, משוריין ומוגן היטב בפני רוב סוגי הנשק וההרעשות הארטילריות שהרוסים יכלו להפעיל כנגדו; ציוד הקשר שבארמון אפשר תיאום יעיל יותר של הלחימה הצ'צ'נית והקרבה למוקד הלחימה אפשרה למטכ"ל זמן תגובה כמעט מידי. לא פחות חשוב, ארמון הנשיאות היווה סמל. כאחד המבנים הבולטים בגרוזני ומשכנו של נשיא צ'צ'ניה בטרם המלחמה, לשליטה בארמון הנשיאות היה ערך תעמולתי רב, בייחוד לאחר שתמונות של הניצחון הצ'צ'ני בקרב הראשון ושל הלחימה בסמוך למבנה הנשיאותי שודרו בטלוויזיה בכל רחבי העולם.

הניסיון לפרוץ לתוך הכיכר הפתוחה שלפני ארמון הנשיאות ולהגיע למבנה גבה מחיר יקר מהחיילים הרוסים. יש שאמרו, בהגזמת מה, כי בקרבות סביב ארמון הנשיאות רוחלין "'השכיב' את הרג'ימנטים 255 ו-33 של קורפוס וולגוגראד", שעליו פיקד. הצ'צ'נים, שהיו מבוצרים היטב בארמון ובעמדות סמוכות, ניהלו קרבות עיקשים כמעט על כל בניין ובניין.

ב-13 בינואר הצליחו הרוסים להשתלט על בניין מועצת השרים הצ'צ'נית, המצוי בסמוך לארמון. באותו יום ניסו הצ'צ'נים לפוצץ גשר על נהר הסונז'ה, אך נכשלו. נטען כי ב-14 בחודש יחידה רוסית הצליחה לפרוץ לארמון אך נהדפה. בכל אופן, באותו יום הצ'צ'נים הצליחו לפגוע קשה בכוח ספצנאז מהמ.וו.ד. של מחוז מוסקבה. אנשי הכוח, שהגיעו זה מקרוב ולא הספיקו להשתתף בקרבות, מיקמו עצמם למשך הלילה בבניין שנעזב זמן קצר קודם לכן בידי המורדים. בסריקת הבניין, הסיירים לא הצליחו לגלות מוקש נשלט רדיו קטלני, שהופעל בדיוק כשכל היחידה שכבה לנוח ו-35 חיילים נהרגו.

בזמן שהתנהלה לחימה עזה במרכז העיר וסמוך לארמון הנשיאות, החלק הדרומי של גרוזני עדיין היה שליו יחסית. בשכונת צ'רנורצ'יה התנהל שוק כמעט כסדרו, והמוכרים בו – תושבים רוסים וצ'צ'נים של גרוזני – ניהלו את עסקיהם בשקט וללא חיכוכים. הנורמליות של השוק הגיעה לקיצה בפברואר, כאשר הלחימה הגיעה לדרום העיר.

ב-15 בינואר נתן נשיא צ'צ'ניה ג'והאר דודאייב ריאיון בטלפון לווייני לעיתון די וולט אם זונטאג הגרמני, והוכיח שוב כי אין כמוהו בהפרחת בדותות מוזרות. לטענתו, 47 גנרלים רוסיים (!) ערקו אל הצ'צ'נים.

באותו היום, הרוסים הצליחו לחסום לראשונה את ציר התנועה הצ'צ'ני העיקרי מדרום לעיר, גם אם רק בצורה חלקית. לפני חסימת הציר הראשי, אפילו עיתונאים נכנסו ויצאו מהעיר ברכב בצורה חופשית, ו-"השאירו את נהגיהם ורכבם בבטחה בכיכר מינוטקה... שם עוד היה שקט. לוחמים היו באים לכיכר מינוטקה להפסקה [בלחימה], ואומרים לעיתונאים היכן הייתה הלחימה הכבדה ביותר. אז כמה מהעיתונאים, בעיקר צלמים, היו מתגנבים הלאה ברגל". אולם גם חסימת ציר התנועה העיקרי לא הצליחה למנוע מהצ'צ'נים להעביר לעיר תגבורות רגליות, ובלילה לא היה לה ערך כמעט בכלל. לא מעט כלי רכב נושאי אספקה הצליחו להיכנס אל העיר או לצאת ממנה בלילות, וכמוהם גם זלימחאן יאנדרבייב, סגן נשיא צ'צ'ניה, שיצא מהעיר ב-19 בינואר לביקור בביתו שבכפר סטארה אטגי, מדרום לגרוזני, ולא התקשה לחזור. הכיתור החלקי בכל זאת הקשה על הכוחות הצ'צ'נים, שמעתה נאלצו להעביר אספקה בלילה או בצירים קשים יותר.

כיתור גרוזני היה צריך להיעשות על ידי הרוסים עוד טרם פתיחת הקרבות, אולם רק לאחר חצי חודש של לחימה אכזרית הצליח הצבא הרוסי לבצעו – באופן חלקי. גנרל המ.וו.ד. אנטולי קוליקוב העיד כי "בשל התנגדות משוריינת משמעותית, לא היינו מסוגלים [לבודד את העיר לגמרי] עד 23 בפברואר".

הלחימה סביב הארמון נמשכה בעוז. ב-16 בינואר טען רוחלין כי הצבא הרוסי אינו כובש את הארמון מחשש לפגיעה בשבויים רוסיים בתוכו, וכי ללוחמים הצ'צ'נים מסופקים סמים בהוראת ההנהגה הבדלנית. בפועל המשיכו הרוסים להפגיז ולהפציץ את ארמון הנשיאות למרות השבויים. הצהרתו של רוחלין הייתה, ככל הנראה, רק ניסיון לתרץ את העובדה שהרוסים לא הצליחו עדיין לכבוש את הבניין. הארמון נכבש סופית רק ב-19 לחודש לאחר שיום קודם הצליחו הרוסים לפגוע בבניין בשתי פצצות חודרות בונקרים. הפצצות, אף שלא פגעו באנשים רבים, הפכו את הבניין לבלתי ראוי לשימוש. המקלט הגרעיני בו מוקם בית החולים שדה של הצ'צ'נים, ובו היו גם השבויים הרוסים, ספג פגיעה ישירה. "למרבה המזל", ציין מסחאדוב, "יום לפני כן פונו הנשים והרופאים". ממסר הקשר הצ'צ'ני הושמד. בלעדיו כבר לא היה ניתן לפקד מן הבונקר שבארמון. הרוסים התקרבו לבניין, והגנתו הפכה לעסק "מסוכן מדי", לדברי חוסיין איסחאנוב "עוד התקפה כזו, וכולנו היינו נהרגים".

ארמון הנשיאות בגרוזני, ינואר 1995

בליל ה-19 בינואר, ובבוקרו של יום המחרת, הצ'צ'נים התחמקו מן הארמון בקבוצות קטנות. הצ'צ'נים הצליחו לקחת עמם בנסיגה גם את הפצועים וההרוגים שלהם, גם את החיילים רוסים ששבו ואפילו חלק ניכר מציודם. דודאייב, שכמנהיג הפוליטי שהה על פי רוב במקום מבטחים מחוץ לאזור הקרבות, הגיע ב-17 בינואר לבקר בארמון. זמן קצר לפני הנסיגה דודאייב עזב את הארמון בלא שהרוסים יצליחו למנוע זאת.

בצילום של דיוויד בראוצ'לי מסוכנות AP, מבוקר ה-19 בחודש, נראו שני זוגות של לוחמים צ'צ'נים, במרחק מה זה מזה, רצים לאורך הכיכר שלפני ארמון הנשיאות. המצולמים השתייכו כנראה לקבוצה של 23 הלוחמים האחרונים שעזבו את הארמון באותו בוקר. אפשר שלרוסים עדיין לא הייתה שליטה על מבואות הכיכר, או, כפי שמתארים קרלוטה גאל ותומס דה-וואאל בספרם על המלחמה, "נראה שהצלפים הרוסים נתנו להם להסתלק, אולי לא התלהבו להיכנס לקרב. 'גם הם היו עייפים', אמר אחמד [מפקד במשמר הנשיאותי]".

לאחר הסתלקות הצ'צ'נים נכנסו לארמון שלושה כוחות רוסיים: חיילים מגדוד צנחנים 68, נחתים מגדוד הסער 876 של השייטת הצפונית ואנשי רג'ימנט ממוכן 276. הנחתים הניפו את דגל הצי מעל הארמון, גבוה יותר מעל לדגל הרוסי שהונף שם. הדבר היה הולם בהחלט שכן הנחתים היו מהיחידות הרוסיות הטובות ביותר והדבר בא לביטוי ברוח הלחימה שהפגינו וגם באבדות המשמעותיות של גדוד הנחתים שלחם בקרבות סביב הארמון. לאחר הכיבוש נשלחו 250 נחתים לצ'צ'ניה כדי למלא מחדש את שורות הלוחמים בגדוד. בחישוב זהיר, אפשר להניח שהגדוד סבל לפחות 50 אחוז נפגעים. לפי נתונים רשמיים (מוטים כלפי מטה ככל הנראה), בלחימה בצ'צ'ניה נהרגו 110 נחתים עד סוף מרץ 1995. כ-1,000 נחתים, קרוב לשליש מאלה שנשלחו לצ'צ'ניה, זכו בעיטורים – יחס עיטורים ללא תקדים המעיד על הצטיינותם הרבה של הנחתים בלחימה.

כיבוש ארמון הנשיאות היה הישג מוראלי חשוב לרוסיה. אנדריי לוגינוב, דוברו של נשיא רוסיה בוריס ילצין, טען כי הכיבוש "בהחלט יכול להיחשב כמערכה האחרונה של הטרגדיה הצ'צ'נית". אולם, המלחמה בצ'צ'ניה הייתה רחוקה מסיומה, כמו גם הלחימה בגרוזני עצמה. למרות שהתנועה הפכה קשה ובעייתית יותר, הצ'צ'נים עדיין יכלו להיכנס לעיר ולצאת ממנה. דודאייב עצמו הופיע בחסאביורט שבדאגסטן באמצע ינואר, קיים מסיבת עיתונאים, וחזר לגרוזני בלא שהכוחות הרוסיים הצליחו לעלות על עקבותיו. בסוף ינואר, בעיירה סאמאשקי, כוחות צ'צ'נים לא סדירים הדפו טור משוריין רוסי שניסה לנוע לכיוון גרוזני. גם יישובים אחרים בצ'צ'ניה היו רחוקים מלאפשר לרוסים להתקדם התקדמות שקטה לכיוון גרוזני.

ב-26 בינואר הפיקוד על הכוחות הרוסיים בצ'צ'ניה הועבר באופן רשמי לידי גנרל המ.וו.ד. קוליקוב. הרוסים טענו כי הדבר מסמן את סוף השלב הצבאי ואת המעבר לפעולות שיטור, אולם הלחימה נמשכה. הצ'צ'נים, מצידם, הפגינו "ביטחון עצמי מספיק" כדי לאפשר לקבוצה של שבויים רוסים לקבל ביקור של אימהותיהם, וניסו להמעיט בחשיבות כיבוש הארמון. "זה רק שלד", טען אחד מהם.

נפילת העיר גרוזני לידי הרוסים

לאחר כיבוש הארמון נסוגו הצ'צ'נים דרומה לכיוון נהר הסונז'ה – החוצה את גרוזני לחלק דרומי וחלק צפוני – ואף דרומה מהנהר. לדברי מסחאדוב, מחסור בחומר נפץ לא אפשר לכוחות הצ'צ'נים לפוצץ את כל הגשרים, הגם שנעשו ניסיונות מיקוש.

מסחאדוב ומטהו התמקמו בדרום העיר, בבית החולים מספר 2 שהיה בו מרתף גדול ומוגן דיו כדי לשמש כחדר מלחמה עבור המטכ"ל הצ'צ'ני. כדי לחסום את המעבר של הנהר, המטכ"ל הצ'צ'ני הציב כוחות בסמוך לגשרים וחלקם אף התבצרו בגדה הצפונית של הסונז'ה.

הרוסים תגברו את כוחותיהם בגרוזני בכוחות חדשים. חלק מכוחות התגבור הגיעו מאזורים אחרים בצ'צ'ניה וחלק היו כוחות רעננים, שכללו, בין היתר, יחידות מיוחדות, צלפי משטרה ואת רג'ימנט הנחתים 165 של השייטת הפסיפית.

בתחילת פברואר 1995 הרוסים הגיעו עד לשפת נהר הסונז'ה, מעט דרומה מארמון הנשיאות. ב-2 או ב-3 בפברואר הרוסים כבר ניהלו לחימה על הגשרים. ההתקדמות מהארמון לגשרים – מרחק קצר למדי – לקחה לרוסים כשבועיים ימים. מצפון נבלמו הרוסים לפני הגשר הראשי על הסונז'ה. הגשר שאורכו כ-200 מטרים, היה חשוף לאש והמעבר בו היה מסוכן. בנוסף, הרוסים חששו כי הגשר ממולכד.

בצעד טקטי נבון, הרוסים לא תקפו ישירות דרך הגשר, כי אם עברו את הנהר בצליחה אמפיבית ממערב, מאזור גשר הרכבת ההרוס למחצה – כיוון ממנו לא ציפו הצ'צ'נים להתקפה. יחידת תצפית צ'צ'נית שהייתה מוצבת באזור הצליחה הסתלקה מעמדתה ללא דיווח, והצ'צ'נים מצאו עצמם מופתעים וכמעט מכותרים, הגם שהצליחו לפגוע בכמה מכלי הרכב המשוריינים הצולחים.

נהר הסונז'ה בשנת 2011

בין נקודת הצליחה לבין הבניינים שבהם התבצרו הצ'צ'נים בגדה הדרומית של הנהר השתרע אזור פתוח באופן יחסי. כדי לפגוע בטנקים הרוסיים שצלחו את הנהר היה על הצ'צ'נים להתקרב שכן ל-RPG טווח אפקטיבי קצר אפילו בידי מפעילים מיומנים – כ-300 מטרים לכל היותר נגד מטרות נעות. באותה העת, לצ'צ'נים נותרו רק טנקים מועטים וצוותיהם פחדו להתקרב לחזית שמא יירו בידי לוחמים צ'צ'נים לא סדירים ולא ממושמעים שיחשבו שמדובר בטנקים רוסיים.

וכך מתאר הרמטכ"ל הצ'צ'ני מסחאדוב את מה שקרה לאחר מכן: "החלטנו, בניגוד לכל היגיון צבאי, לתקוף [התקפת] נגד... ואילצנו את יחידות הטנקים לסגת. איך זה נעשה? החיילים שלנו לא ידעו איך לחפור שוחות, הם חשבו שזה משפיל, אבל לא הייתה ברירה – הבתים [באזור] היו קטנים וחלשים מדי, הם לא יכלו לעמוד בהתקפת טנק. אז יצרנו קו בין [נהר] הסונז'ה ו[כיכר] מינוטקה, ועם בערך 50-40 אנשים מול הטנקים התקדמנו מטר אחרי מטר, חופרים עוד חפירות ככל שזחלנו קדימה עד שהגענו לטנקים ושרפנו אותם. לחצנו קדימה עד שהטנקים נסוגו. אז בנינו עוד חפירות והתקדמנו עוד קדימה. הייתה זו לוחמת חפירות מאוד לא קונבנציונלית!".

הקרב השתולל יום ולילה. בגזרת החפירות היה המצב של הכוחות הצ'צ'נים טוב יחסית, אולם במקביל, כמו בשידור חוזר של המחדל באזור הסונז'ה, יחידת שירות הבטחון הצ'צ'ני שהייתה אחראית על הגנת גשר החשמלית באזור ווֹיקוֹב, קצת מדרום לתחנת הרכבת, נטשה את משמרתה, וחיל רגלים רוסי עבר עליו ותקף את הצ'צ'נים מן האגף. מסחאדוב מספר "[הטלתי] את כל הכוחות הזמינים שלי נגדם אך לא הצלחתי לעצור את ההתקפה". באותו לילה המצב היה כה נואש עד שמסחאדוב עצמו יצא לכיכר מינוטקה לחפש מתנדבים לסיוע.

חלק מהכוחות שמסחאדוב הטיל לקרב נגד הרוסים תעו בדרכם. במשך לילה שלם לא הצליח המטכ"ל ליצור קשר עם המשמר הנשיאותי שאיבד את דרכו, ורק בבוקר הוא אותר, לא לפני שהרוסים דיווחו מידע כוזב על כיתורו. גם שומרי הראש של המטכ"ל הוטלו לקרב, וגם הם תעו בדרכם. ההיכרות המצוינת של הצ'צ'נים עם השטח של גרוזני לא תמיד עמדה להם להימנע מטעויות.

הקרבות התנהלו בטווחים קצרים ביותר. סגנו של מסחאדוב נהרג במהלך הלחימה מרימון רוסי. בניינים עברו מיד ליד. בית ספר ברחוב סאיחאנובה, אחד הרחובות הראשיים המובילים לכיכר מינוטקה, נכבש בידי הרוסים, ואלה גורשו בסיוע טנקים צ'צ'ניים. במקרה אחד נטשה יחידה צ'צ'נית בית חולים אף שהיו בו פצועים צ'צ'נים, והרוסים פרצו פנימה. יחידה צ'צ'נית אחרת תקפה התקפת נגד וחילצה את הפצועים ואת אנשי הצוות הרפואי.

לקראת ליל הקרב השני כבר היה ברור שהכף נוטה לרעת הצ'צ'נים. הרוסים הצליחו להעביר טנקים על פני גשר החשמליות והתקדמו עד כיכר מינוטקה. ממזרח, הרוסים התקדמו לכיוון מִיקְרוֹרַאיוֹן, פרבר בדרום-מזרח גרוזני. על העמדה הצ'צ'נית סמוך לסונז'ה כבר לא ניתן היה להגן.

המצב של הכוחות הצ'צ'נים הפך חמור אף יותר לאחר שהעיירה גוייטי, המצויה מדרום לגרוזני, נכשה ב-3 בפברואר בידי הרוסים. כיבוש גוייטי איים על דרך הנסיגה הצ'צ'נית. הצ'צ'נים החליטו, לדברי איסחאנוב, "להסיג את הכוחות שלנו, בערך 400 איש". מסחאדוב אמר כי הנסיגה "אורגנה באותה צורה כמו [שאורגנה] הנסיגה מהארמון הנשיאותי – כל יחידה ידעה מתי [מגיע מועד הנסיגה שלה] ובאיזה סדר היא צריכה לסגת".

הצ'צ'נים נסוגו לקו הגנה שלישי סמוך לגבעות שבפרבריה הדרומיים של גרוזני. אולם, כעבור יומיים הצ'צ'נים החליטו כי המקום אינו מתאים להגנה. ב-8-7 בפברואר 1995 נסוג המטה הכללי הצ'צ'ני מגרוזני, וקבע את משכנו באזור שאלי, מדרום-מזרח לגרוזני. עמדות הגנה הוקמו לאורך הנהר אַרְגוּן.

שאמיל בסאייב נשאר בראש כוח מאורגן בגרוזני והמשיך להילחם ברוסים עוד כשבועיים לאחר מכן. הארטילריה הצ'צ'נית תרמה אף היא את תרומתה, בעיקר במטחי רקטות ובמרגמות שהופעלו על ידי המשמר העורפי ועל ידי קבוצות לוחמים שנותרו בגרוזני.

עוצמת הלחימה ירדה. עתה, מדובר היה בעיקר בהטרדות צ'צ'ניות – צליפות ספוראדיות ולעיתים אף התקפות נגד מקומיות – אך לא בלחימה רצופה מבית לבית. בגרוזני נותרו לוחמים הצ'צ'נים מועטים, והרוסים לא נלהבו ביותר לקרב. לדברי אנטול ליבן, "בכל השבוע שביליתי בגרוזני [באמצע פברואר 1995], רק פעם אחת ראיתי חיילים רוסים בפטרול רגלי. השאר נדבקו לרכבים המשוריינים שלהם... בלילה, הם הצטופפו מאחורי בריקדות".

במקרה אחד לפחות, הוציאו הצ'צ'נים טור ממונע לילי לכיוון גרוזני. אלכס (שם בדוי), צלף ביחידה מיוחדת של משרד הפנים הרוסי, סיפר כי באותו הלילה היה במארב ללוחמים צ'צ'נים רגליים בפאתי גרוזני. אולם, באמצע הלילה, "יצאו שתי שיירות [משוריינות] משני כיוונים... ואנחנו בלי נשק נ"ט. ראינו הרבה אורות, שמענו הרבה רעש. דיווחנו בקשר לבסיס שיש בעיה, אבל הקשר לא היה טוב. לא עזרו לנו בכלל. היה פחד גדול. היה שם מחסום [רוסי] לא יודע של מי [איזו יחידה]... היה שם קרב קטן, אולי רבע שעה, [אחר כך] אני לא חושב שמהסיבה הזו, כל השיירה, לא יודע למה, הסתובבו וחזרו הביתה".

העיתונאי הרוסי סרגיי למביק וגנרל המ.וו.ד. אנטולי קוליקוב מדווחים כנראה על אותו המקרה עליו מספר אלכס. לדבריהם, באמצע פברואר טור צ'צ'ני משוריין בן כ-20 כלים נע מכיוון העיירה ארגון, ממזרח לגרוזני. הטור הגיע לטווח של כ-500 מטר מעמדותיו של הרג'ימנט הממוכן 245, ואז "ביקש מפקד הרג'ימנט אישור לפתוח באש", אך נתקל בסירוב בשל חוסר רצון של הפיקוד הרוסי להילחם כאשר הפסקת אש מתקרבת. "טור המורדים, שגילה את המארב, הסתובב בחופזה וחזר בבטחה לארגון בדרך אחרת".

ב-13 בפברואר, נערך דיון באינגושטיה בין גנרל קוליקוב וגנרל אנטולי קבאשנין לבין הרמטכ"ל הצ'צ'ני מסחאדוב והצדדים הסכימו על הפסקת אש. במהלך הפסקת האש הוחלפו שבויי מלחמה והפעם גם פונו גופות. ביוזמת פעיל הסיוע האמריקאי פרד קוּנִי, מסחאדוב והמפקדים הרוסים הסכימו גם על הפסקת אש במהלכה יפונו תושבי רובע צ'רנורצ'יה כדי שלא ייפגעו בקרבות. ברם, שר ההגנה גראצ'וב התנגד לכל מגע עם הבדלנים, וב-21 בפברואר, זמן קצר בטרם היה הפינוי אמור להתחיל, התחדשה הלחימה בהפגזה מסיבית על צ'רנורצ'יה. ההפגזה גבתה חיים רבים מהאוכלוסייה האזרחית. הלחימה שבה וניטשה בעוז – אך לתקופה קצרה.

ב-23 בפברואר, הכוח הצ'צ'ני המאורגן האחרון, שהיה תחת פיקודו של בסאייב, נטש את גרוזני. הנסיגה של בסאייב הייתה בדיוק בזמן שכן באותו היום השלימו הרוסים את כיתורה של גרוזני וסביבותיה. צלפים צ'צ'נים המשיכו להטריד את הרוסים עוד זמן מה. רק ב-7 במרץ השתלטו הרוסים סופית על גרוזני.

לאחר הלחימה גרוזני הזכירה ערים ממלחמת העולם השנייה. "בהשוואה אליה", ציין עיתונאי מערבי, "סראייבו [שהופגזה במלחמת האזרחים ביוגוסלביה בתחילת שנות התשעים] נראתה כמו מלון ארבעה כוכבים".

עם זאת, היכולת של הכוח הצ'צ'ני לבלום את ההתקפות של הצבא הרוסי הכביר במשך זמן ניכר הסבה גאווה רבה לבדלנים הצ'צ'נים. אחד מאנשי מסחאדוב אמר בגאווה כי "אנחנו הצלחנו להחזיק מעמד 37 ימים [עד נסיגת המטכ"ל הצ'צ'ני]. ברלין החזיקה מעמד רק שבועיים".

קורבנות בנפש בקרב על גרוזני

בחודשיים של לחימה הושמדו, בעיקר בגרוזני, 225 כלי שריון רוסיים. 404 שופצו בבסיסי חימוש, ואחרים נותרו בשטח. מתוך 2,221 כלים משוריינים שהופעלו בצ'צ'ניה, 846 (38 אחוזים) הושמדו או יצאו מכלל פעולה לתקופת מה.

אולם, בעוד התיעוד של הנשק הרוסי שאבד הוא מדויק למדי, הרי המספרים המדויקים של ההרוגים בקרב על צ'צ'ני אינם ידועים לא ביחס לצבא הרוסי, לא ביחס לכוח המגן הצ'צ'ני ולא ביחס לאזרחים הלא מעורבים.

הרוסים דיווחו על 1,146 הרוגים ו-374 נעדרים עד אמצע פברואר, אולם הערכה זו כנראה מוטה בצורה חריפה כלפי מטה. בהתחשב באבדותיהם במתקפה הראשונית, הערכה זו פירושה שאף חייל לא נהרג מאז ועד כיבוש גרוזני. במקרה אחד מגיע העניין לכדי אבסורד, כאשר ההערכה של מקור רוסי מסוים לגבי מספר ההרוגים בקרב "ערב השנה החדשה" גדולה יותר מההערכה של אותו מקור בדיוק לגבי מספר ההרוגים מהפלישה ועד אפריל 1995 – כולל, כמובן, הקרב ב-"ערב השנה החדשה".

גנרל ייבגני פודקולזין, מפקד הכוחות המוטסים של רוסיה, טען כי אנשיו סבלו עד אמצע פברואר 244 הרוגים, 909 פצועים, 29 נעדרים ושני שבויים, מתוך כוח של כ-8,000 איש. כלומר, כ-15 אחוזי אבדות. אולם, לפי יומן של גדוד צנחנים שפעל בצ'צ'ניה בין דצמבר לפברואר, נותרו לו ב-2 בפברואר 68 איש בלבד; השאר נפצעו, חלו, ערקו, נעדרו או נהרגו. גם אם עסקינן בגדוד מוקטן מאוד, מדובר בלמעלה מ-50 אחוז נפגעים. עם אחוז אבדות כזה – ובפרט כיוון שמספר ההרוגים בקרבות לכיבוש גרוזני הוערך בקירוב בשלושה הרוגים על כל פצוע, בהיפוך מן הסטטיסטיקה הרגילה – ספק אם דברי פודקולזין מייצגים את היחס עבור כלל הכוחות הרוסיים שלחמו בגרוזני.

מקורות רוסים לא רשמיים טענו טענות מרחיקות לכת ביחס למספר האבדות. מקור אנונימי משירות הביון טען כי במוזדוק לבדה עברו בערך כ-4,000 גופות בדרכן לרוסיה. העיתונאי והחוקר רוברט סילי ערך חישוב מקיף בהסתמך על הדלפות רוסיות ועל עדויות, והגיע למסקנה כי בזמן הקרבות על גרוזני נהרגו בין 2,000 ל-4,000 חיילים רוסים וקרוב לוודאי שהמספר קרוב יותר לערך העליון.

חלק מהקושי להעריך את מספר הנפגעים בכוחות הרוסים נובע מרשלנות ביורוקרטית מחד גיסא ומניסיון טיוח מאידך גיסא. הצבא הרוסי נהג לספור נעדרים כאילו הם עריקים, כאשר חלקם למעשה נהרגו בקרב או נשבו. בתחילת יולי 1995 כבר היו לצבא הרוסי 726 נעדרים – חלקם שבויים, חלקם הרוגים – וכולם לא נכנסו באותו זמן לסטטיסטיקה של הרוגים בקרב. עם חלוף הזמן אותרו חלק מההרוגים שנספרו כנעדרים, חלקם זוהו אך חלק מהגופות זוהו רק לאחר שנים – ורק אז נכללו ברשימת ההרוגים. באוגוסט 1999, עדיין היו במעבדה לזיהוי פלילי ברוסטוב 277 גופות בלתי מזוהות מן המלחמה.

הערכת מספר הנפגעים הופכת סבוכה אף יותר משום שאינטרסים רבים היו מעורבים בקביעת האבדות. יחידות דיווחו לעיתים על אבדות נמוכות מדי אך גם על אבדות גבוהות מדי. הקצין ויקטור באראנטס תיאר כיצד נתקשה להכין דו"ח אבדות רשמי עבור ראש המטות המשולבים: "יחידה אחת מזיזה את המספרים 'למעלה' כתוצאת קרב, יחידה שנייה כ-'תאונות' (והשורה 'נפגעי קרב' כבר מצטמצמת), שלישית (שלא מצליחה למצוא את חייליה) רושמת אותם בקטגוריה 'נעדרים' [בקרב], וכן הלאה". בכל שלב בדרכן, לדברי באראנטס, עברו ההערכות שינויים ושיפוצים, וכשהגיעו למסמך רשמי קשה היה לייחס להן אמינות כלשהי.

מספר ההרוגים מבין הלוחמים הצ'צ'נים קשה להערכה אף יותר. השתתפותם של מתנדבים בלתי סדירים בהגנה על גרוזני הופכת את הבירור בנושא לקשה במיוחד הואיל ואלו לא היו רשומים בשום מקום. לדברי מנהל הארכיון הלאומי הצ'צ'ני, דאלחאן חוז'אייב, "עשינו סקר לאחר המלחמה – בין 11 בדצמבר לסוף פברואר איבדנו 800 לוחמים". הערכה צ'צ'נית אחרת, מאפריל 1995, טענה כי הצ'צ'נים ספגו עד אפריל 2,230 הרוגים, וכ-5,000 פצועים; לפי הערכה זו, סביר להניח שקרוב ל-1,500 צ'צ'נים נהרגו בגרוזני. איליאס אחמאדוב, שלישו של בסאייב, טען כי "רוב האבדות שלנו בקרבות [בגרוזני] ב-1995 היו של כאלה שלא היה להם נשק וניסו להשיג אחד". כלומר, אחמאדוב מדבר על מתנדבים לא סדירים, שאת מספרם כמעט לא ניתן להעריך.

הרוסים נקבו, כמובן, במניין שונה לגמרי. הרוסים טענו כי עד 11 בפברואר 6,690 לוחמים צ'צ'נים נהרגו בלחימה. הערכות רוסיות אחרות הציגו מספרים שונים, אולם כולם נעו סביב כמה אלפי הרוגים צ'צ'נים. בעיה קבועה בדיווחים רוסיים היא נטייתם לנפק מספרים בלתי תואמים לחלוטין. כך, למשל, למביק וקוליקוב מדווחים על קרב שבסופו "הותירו הצ'צ'נים בשדה הקרב למעלה מ-300 הרוגים ופצועים, וחמישה נלקחו בשבי". נשאלת השאלה, לאן בדיוק נעלמו כל הפצועים בדיווח של השניים? סילי אומר כי "הערכה גסה תוכל לקבוע שדודאייב איבד בין 1,000 ל-4,000 לוחמים", משפט שפירושו שאיש אינו ממש יודע כמו לוחמים צ'צ'נים, סדירים ולא סדירים, נהרגו בלחימה.

מספר אבדות האזרחים הלא-לוחמים בגרוזני נתון גם הוא בספק. עקב השמדת רוב העיר במלחמת צ'צניה הראשונה ובמלחמת צ'צ'ניה השנייה – ועימה כנראה גם כל רישומי הדיירים – מספר ההרוגים האזרחים כנראה לא ייוודע לעולם. ארגון זכויות האדם "ממוריאל" העריך שבעיר נהרגו בערך כ-24,850 אזרחים. ארגון ממוריאל התבסס על תשאול של 400 אזרחים מאזור אחד בגרוזני לגבי ההרוגים בסביבתם ועל סמך מספרים אלו ערך אקסטרפולציה לגבי שאר העיר. לפי האקסטרפולציה, נהרגו בערך 18,700 אזרחים כתוצאה מהפצצות וארטילריה, 1,900 כתוצאה מאש (ישירה) לא מדויקת, 1,900 מאש צלפים (משני הצדדים, כנראה), 1,900 כתוצאה של הוצאות להורג או מעשי שוד אלימים, ו-450 מתו ממחלות. ברם, קשה להתייחס באמון להערכה זו, המנסה להשליך את מה שקרה באזור מסוים בגרוזני על העיר כולה, בלי לבדוק האם אותו אזור היה יוצא דופן. עם זאת, מהערכה זו ניתן לקבל רושם, ולו כללי, על הפרופורציות של הנפגעים האזרחים ממקורות הפגיעה השונים.

רוב המחקרים נוטים להתבסס על ההערכה של לוחם זכויות האדם הרוסי, סרגיי קובאלב, אשר שהה בגרוזני בינואר 1995. קובאלב טען כי עד סוף ינואר נהרגו 25 אלף אזרחים. החוקרים קרלוטה גאל ותומס דה-וואאל נוקבים במניין של 27 אלף הרוגים אזרחים, וחוקרים אחרים מעריכים את המספר אף ביותר מכך. הגנרל הרוסי אלכסנדר לֶבֶּד טען כי מלחמת צ'צ'ניה הראשונה כולה עלתה בחייהם של כ-80 אלף אזרחים – רבים מהם בקרב הראשון על גרוזני.

לעומת זאת, העיתונאי אנטול ליבן, ששהה בגרוזני במשך כמעט כל הקרב על העיר, ערך מניין של המאושפזים בבתי החולים העיקריים בצ'צ'ניה באותה תקופה וספירה של מספר קברי אחים, והגיע למסקנה כי מדובר ב-5,000 הרוגים אזרחיים לכל היותר. לטענתו של ליבן, אם יובאו בחשבון תושבים שנקברו חיים במרתפים, וגופותיהם לא חולצו, ייתכן שמספר האבדות יהיה גבוה יותר, אך לא בהרבה. ההיסטוריון ג'ון דונלופ טוען כי ההערכה של ליבן נמוכה מדי. דונלופ מעריך שהמניין של קובאלב ושל ארגון ממוריאל קרובים יותר למציאות, ושיותר מ-20 אלף אזרחים נהרגו בקרבות סביב גרוזני. האמת, כאמור, כנראה לא תיוודע לעולם.

גופות של צ'צ'נים מובלות על גבי משאית, ינואר 1995

אחרית דבר

הרוסים הצליחו לכבוש את גרוזני מידי הבדלנים הצ'צ'נים אולם הניצחון בקרב לא היה ניצחון במלחמה. המלחמה נמשכה עוד חודשים ארוכים, ובאוגוסט 1996 היו אלו הכוחות הצ'צ'נים שהתקיפו את גרוזני ואת הכוחות הרוסים המצויים בה. "או שננצח, או שנעלם" אמר מסחאדוב למטהו כאשר הורה על ההתקפה. ההתקפה הצ'צ'נית הפתיעה את הכוחות הרוסים בגרוזני והכוחות הצ'צ'נים אף הצליחו לכתרם.

בסוף אוגוסט חתמו גנרל לֶבֶּד מטעם הממשלה הרוסית והרמטכ"ל מסחאדוב מטעם הבדלנים הצ'צ'נים על הסכם בעיר חסאביורט שבדאגסטן. בהסכם נקבע, בין היתר, שפעולות האיבה תופסקנה ושהכוחות הרוסים ייסוגו מצ'צ'ניה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה הסתיימה – ובניצחון צ'צ'ני גדול.

כאשר העיתונאי סבסטיאן סמית' שאל את הרטמכ"ל הצ'צ'ני "האם אתה מרגיש שניצחת?" ענה מסחאדוב שעתיד היה להיבחר בינואר 1997 להיות נשיאה השלישי של "הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה" את התשובה הבאה: "המטרה שלנו לא הייתה להביס את הצבא הרוסי... [נלחמנו] כדי שלא יהיה חייל רוסי אחד על אדמתנו ושאזרחינו לא ייהרגו. אני חושב שהישגנו זאת".

וכך היה...

...עד אוגוסט 1999, אז פרצה מלחמת צ'צ'ניה השנייה.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על הספר ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1996-1994 שיצא בהוצאת מערכות