עיניים עצומות לרווחה – על חקירות טראמפ ו-"תיאוריות קונספירציה"

המאמר שלפניכם היה אמור להתפרסם באתר "העין השביעית", בתשובה למאמר המייחס לי "הטעיות וכזבים" והפצה של "תיאוריית קונספירציה" בנושא החקירות נגד דונלד טראמפ. עיניכם הרואות שמאמר התשובה שלי לא מתפרסם שם.

משכתי אותו פחות או יותר ברגע האחרון, כשהתברר לי שאנשי "העין השביעית", המתארים את מפעלם כאתר ל-"ביקורת התקשורת", חושבים שהם עצמם פטורים מן האתיקה העיתונאית שאודותיה הם מטיפים לאחרים, וגם מהגינות בסיסית. הדבר לא מפתיע במיוחד לאור העובדה שמדובר באתר שמאל האמון על קידום אג'נדה פוליטית במסווה של ביקורת תקשורת חסרת פניות.

הנה כך השתלשלו הדברים: ב-1 בנובמבר, ד"ר אסף צימרינג פרסם באתר "העין השביעית" מאמר בן כ-4,000 מילה בשם "הלוקש הטיפשי הזה". במאמר צימרינג תוקף בחריפות דברים שכתבתי ואמרתי, בהארץ ובפודקסט שלי, בנושא השימוש של ממשל אובמה ברשויות המדינה כדי להכשיל את מועמדותו, ואחר כך את נשיאותו, של דונלד טראמפ. צימרינג, שהוא כלכלן במקצועו, לא מוצא את ידיו ורגליו בתוך הפרשה המסובכת הזאת, ולכן כתב מאמר מופרך בכל רמה, כפי שאסביר להלן בהרחבה. המאמר מתנוסס מאז בעמוד הבית של "העין השביעית", עם תמונה נאה שלי, וכותרות משנה חריפות.

יאמר מיד, אין לי שום בעיה עם זה. מותר לכל אדם להביע את דעתו גם בעניינים שהוא לא מתמצא בהם, ומותר לאתרי אקטואליה לפרסם גם דברים חובבניים, ואפילו מופרכים. אין לי חלק ונחלה במגמות הצנזוריאליות החדשות שבמסווה של מאבק נגד "שקרים", "פייק ניוז" ו-"דיסאינפורמציה" שואפות בעצם להשתיק יריבים פוליטיים. לא זאת אף זאת, אני סבור שמי שטובל דרך קבע, כמוני, בבריכת הדיון הציבורי, צריך לקבל התקפות ברוח ספורטיבית, ובתנאי שהתנאים הוגנים והמותקף מקבל הזדמנות הוגנת להשיב.

ואכן, על אף שלא מדובר במאמר בעל ערך סגולי כשלעצמו, מצאתי לנכון להשיב לו, משני טעמים: האחד שהתקפה כזאת על היושרה והמקצועיות שלי לא צריכה להישאר תלויה בלא תשובה; והשני, שיש כאן פרשה מסמרת שיער ומרתקת, שקוויה כבר ברורים למדי מבחינה עובדתית, ושהעיתונות השמאלית עדיין מנסה להתעלם ממנה ולהקטין אותה על ידי הצמדת התואר הסובל מאינפלציה "תיאוריית קונספירציה".

לכן, פניתי לעורך האתר, שוקי טאוסיג, וביקשתי להגיב. סיכמנו על דד-ליין, ושלחתי את מאמר התגובה בזמן. תוך יום יומיים הוא עולה, אמר לי טאוסיג.

אבל נקפו הימים והמאמר לא התפרסם, והתחלתי להרגיש שאולי משהו כאן לא לגמרי כשר. אחרי עוד כמה חילופי דברים, כתבתי לטאוסיג שאני מקווה שסיבת העיכוב אינה שצימרינג עובד על תשובה שתתפרסם בו זמנית עם המאמר שלי. מעשה כזה, הבהרתי, ייחשב בעיני לחוסר הגינות מובהק, כיוון שמן הראוי שכל צד יקבל הזדמנות הוגנת להציג את עמדתו, בלי הפרעה.

להפתעתי, טאוסיג כתב לי שסיבת העיכוב אינה שצימרינג עובד על תשובה, מפני שלמעשה תשובתו כבר מוכנה. אבל, הרגיע טאוסיג, הוא לא מתכוון לפרסם אותה בו זמנית עם שלי.

כך התברר לי שצד אחד בוויכוח מקבל את תגובת הצד השני עוד בטרם פרסומה, ויכול להתכונן מבעוד מועד. משחק מכור, בקיצור.

זה לא מצא חן בעיני, בלשון המעטה, אבל למרות זאת, הצעתי לטאוסיג פשרה: שייתן שבוע מרווח בין מאמר התשובה שלי לתגובה של צימרינג. בכל זאת, מאמרו של צימרינג מתנוסס בעמוד הבית של האתר זה שלושה שבועות, ומאחר שמדובר במאמרים ארוכים, צריך לתת איזו אתנחתא לקוראים להספיק לעיין בהם. אבל התברר שטאוסיג התכוון דווקא למהר. התכנית, הסביר לי, היא לפרסם אותי בחמישי בלילה, ואת תשובתו של צימרינג ביום ראשון. שלושה שבועות לצימרינג. יומיים לי.

ואז הבנתי מה המומחים האלה לאתיקה עיתונאית מנסים לעשות. כשאין תשובה טובה לתוכן, מנסים לאגף אותך באמצעות העטיפה: לשים את המאמר שלי כמו בתוך סנדוויץ', בין המילה הראשונה שהיתה של צימרינג, לבין המילה האחרונה שגם היא תהיה של צימרינג.

כך לא מתנהל ויכוח הוגן. העין השביעית סימנו מטרה אידיאולוגית, ואז שינו את חוקי המשחק כדי לצלוף בה. הודעתי שאני מושך את המאמר. לקינוח טאוסיג אמר שהוא אולי יפרסם את התשובה של צימרינג בכל מקרה, מפני ש-"יש בה עניין".

הגינות זה לנאורים, כנראה. ימנים – שיגידו תודה שלא מחרימים אותם כליל. זו האתיקה. לכן אתם בוודאי לא תהיו מופתעים לגלות ש-"העין השביעית" פרסמו בינתיים מאמר של עוזי בנזימן, העורך המייסד שלהם, שתוקף את עמית סגל ותומך בצנזורה בשם מיגור "שקרים" מן השיח הציבורי שלנו. הרי, אתר שעוסק בביקורת התקשורת – למה שיהיה בעד חופש הביטוי?

אז על מה הוויכוח?

את מאמרו הארוך והמפורט של ד"ר אסף צימרינג "הלוקש הטיפשי הזה" אפשר לסכם במשפט אחד: לא היתה קנוניה של רשויות האכיפה והביון של ממשל אובמה כנגד דונלד טראמפ, כי עובדה שהחשודים בה אומרים שהיא לא היתה. בבלי דעת, צימרינג עצמו מגדיר את הבעיה במאמרו כבר בפתיחה: "כל המידע שאציג בנוגע לחקירה", הוא כותב, "מגיע רק ממקורות רשמיים של ממשלת ארצות-הברית".

מובן שלא כל מקור רשמי חשוד במעורבות בעניין. אבל צימרינג הצליח לבחור דווקא את אלה שכן. כפי שמיד נראה, אם אכן היתה קנוניה, אלה בדיוק האנשים שהיו מתגייסים להכחיש אותה. צימרינג משול במובן זה לחוקר טבע חובב שמנהלי הספארי שכנעו אותו שהוא באפריקה – הוא לא יודע דבר על ההקשר, ולכן רואה רק מה שבחרו להראות לו.

התוצאה היא שהוא חוזר – מפי "מקורות רשמיים", ובפירוט רב מן הרגיל – על אותו נרטיב שגם עיתוני השמאל באמריקה נאחזים בו, כדי להציל את כבודם מאז שהתברר שאין שום הוכחה לתיאוריה הקונספירטיבית שהם מכרו לקוראיהם במשך כשלוש שנים: תיאוריה האומרת שטראמפ הוא בעצם "נכס" של המודיעין הרוסי, שבעזרתו הוא קשר יחד עם ולדימיר פוטין קשר לגניבת הבחירות ב-2016. רוב עיתונאי ישראל העוסקים בנושא עדיין לא עמדו על מידת הפוליטיזציה של עיתונות השמאל באמריקה ולכן הם ממחזרים, בלי שום ביקורת, את הטיעונים האלה בעברית. התוצאה היא תיבת תהודה אטומה ומבודדת שמתוכה הגיח עכשיו גם מאמרו של צימרינג.

אבל יש טעם, נדמה לי, לנצל את ההזדמנות ולענות לצימרינג בפירוט מה, מתוך תקווה לחלץ את הדיון משבי תיבת התהודה הזאת, המדביקה מתוך הרגל מכאני של עצלות המחשבה את התווית "תיאוריית קונספירציה" על כל מה שלא מסתדר עם תיאוריית הקונספירציה שהיא עצמה מעדיפה – זו על שיתוף הפעולה המדומה בין טראמפ לפוטין.

אני מודע לזה שיש בעיה חוזרת בכל הדיונים האלה: זו פרשה סבוכה וקשה להתמצא בה. כל ניסיון לכתוב עליה מאיים להפוך למבול פרטים, שכמו חול בעיניים, סופו שהוא מטשטש במקום להבהיר. אנסה להימנע מן המכשלה הזאת, ולשבץ כל עץ בתוך תמונת היער, שצריכה להיות בסופו של דבר ברורה. מפני שלא מדובר רק בשאלה של פרשנות. יש כאן אמת ויש כאן שקרים, וצריך להבחין ביניהם. נתחיל, אם כן, בעובדות היסוד שאי אפשר להכחישן, ואז אנסה להגדיר בבהירות את ליבת המחלוקת.

ליבת המחלוקת

אלה העובדות: האף-בי-איי תחת אובמה החדיר אמצעי ניטור לתוך הקמפיין של דונלד טראמפ, מועמד המפלגה היריבה לנשיאות. זה דבר מאד דרמטי לעשות במשטר דמוקרטי, והוא מצריך סיבה טובה. הסיבה, נאמר לנו, היתה חשד בקנוניה בין קמפיין טראמפ לגורמים בממשל הרוסי לשם גניבת הבחירות. וגם את זה אנחנו יודעים בוודאות: אחרי שנים של חקירות, לא נמצאה הוכחה לקיומה של קנוניה כזאת.

על העובדות הפשוטות האלה כבר אין מחלוקת של ממש. גם צימרינג לא באמת מנסה לערער עליהן. מה שצמרינג דוחה מכל וכל, כמו שאר מכחישי הקנוניה נגד טראמפ, זו המסקנה שרבים, ואני בתוכם, מבקשים לגזור מכל זה: שהתיאוריה על שיתוף הפעולה הזה בין טראמפ לרוסים כנראה לא היתה סיבת החקירה. היא היתה התירוץ לחקירה. הסיבה האמיתית היתה ניסיון מאורגן להכשיל את מועמדותו, ואחר כך את נשיאותו, של דונלד טראמפ. מכאן שאת ליבת הוויכוח בין המחנות אפשר לזקק לכדי שאלה אחת: האם היתה או לא היתה סיבה טובה לחקירה?

מאחר שכל שנות החקירה וכל תקציבי העתק וכל כוח האדם העצום שהושקע בה לא הולידו אקדח מעשן, גם צימרינג נסוג, כצפוי, לקו ההגנה האחד שנותר אחרי שהתיאוריה הגדולה קרסה: אמנם לא נמצאה אשמה אבל היתה סיבה מספיק טובה לחשוד. כי אם היתה סיבה מספיק טובה לחשוד, אז היתה הצדקה לחקירה. ואם כך, אז אפשר יהיה לקבוע ברמת סבירות גבוה שממשל אובמה לא עשה פשעים פוליטיים מהסוג האופייני לדיקטטורות של העולם השלישי ולמדינות טוטליטריות – שימוש ברשויות הביון והמשטרה החשאית כדי להכשיל יריב פוליטי. כל זה כמובן מוריד את רף ההוכחה מאוד – מהוכחה חותכת לחשד סביר. אבל כפי שנראה מיד גם ברף הזה התיאוריה של צימרינג אינה עומדת.

כנהוג בין המבקשים להצדיק את החקירה צימרינג מתחיל בכללי: היתה התערבות רוסית בבחירות, ולפחות חלקה היה לטובת טראמפ. זו אכן עובדה. אבל החקירה שאותה הוא מבקש להצדיק היא לא כנגד פוטין, אלא כנגד טראמפ, ולכן העניין קם או נופל על השאלה מה היתה הסיבה לחשד כנגד טראמפ. ואת השאלה הזאת, אפשר להעתיק מן התיאורטי לקונקרטי, אם נשאל שאלה פשוטה בתכלית: מה היתה העילה הפורמלית לפתיחת החקירה נגד קמפיין טראמפ?

ג'ורג' פאפאדופולוס וג'וזף מיפסוד

החקירה שקיבלה את השם הדרמטי "קרוספייר הוריקן" נפתחה ב-31 ביולי 2016 והעילה הישירה לפתיחתה היא פגישה שהתקיימה בלונדון, שלושה חודשים קודם לכן, בבוקר המעונן והקריר של 26 באפריל. בבוקר ההוא נפגש מתנדב זוטר בן 28 בקמפיין טראמפ, ג'ורג' פאפאדופלוס שמו, עם פרופסור ממלטה בשם ג'וזף מיפסוד לארוחת בוקר ב-Andaz Hotel. מיפסוד אמר באותה שיחה לפאפאדופלוס שלרוסים יש "לכלוכים" על הילרי קלינטון בדמות אלפי " אימיילים של קלינטון".

אם זה נשמע כמו תחילתו של סרט ריגול מבטיח, אז ההמשך קצת מאכזב, מפני שהדבר הבא שקורה הוא בבחינת עוד מאותו דבר. זמן לא רב אחרי אותה פגישה, בתחילת מאי, פגש פאפאדופלוס דיפלומט אוסטרלי בכיר בשם אלכסנדר דאוונר, בבר-מסעדה לונדוני הומה שמתמחה בטעימות יין. דאוונר הוא שר החוץ לשעבר של אוסטרליה, ומקורב של הקלינטונים (הוא סייע להם פעם בגיוס תרומה נאה של 25 מיליון דולר לקרן קלינטון). הפגישה נערכה ביוזמתו של דאוונר. לטענת דאוונר פאפאדופלוס אמר לו באותו ערב שהוא שמע שלרוסים יש לכלוכים על קלינטון.

דאוונר שמר את המידע הזה לעצמו. הוא נזכר בו, לדבריו, כעבור חודשיים, כשוויקיליקס התחילו לשחרר אימיילים שנגנבו בהתקפת סייבר על מטה המפלגה הדמוקרטית. לא בדיוק אי-מיילים "של קלינטון" וגם לא היו בהם "לכלוכים" על קלינטון (הם בעיקר הביכו את דבי ווסרמן שולץ, ראש המטה של המפלגה, מפני שהם חשפו שהמנגנון, שאמור להיות נייטרלי, תמך בקלינטון כנגד ברני סנדרס). אבל זה היה מספיק קרוב בכדי לגרום לדאוונר להעלות השערה מעניינת: אולי זה הדבר שעליו דיבר פאפאדופלוס. ואם כך, הקיש, אולי פאפאדופלוס ידע מראש מה הרוסים מתכננים, ואם ידע, אולי מדובר בכלל בתיאום.

דאוונר מיהר לשגרירות האמריקאית שם פגש עמיתה, סגנית השגריר האמריקאי אליזבט דיבל, וסיפר לה על מחשבותיו אודות השיחה שנזכר בה לאחר חודשיים. על הבסיס הזה נפתחה חקירת אף-בי-איי כנגד מועמד לנשיאות.

כתבתי יותר מפעם אחת שהסיפור כולו לא רק נשמע מופרך אלא גם נגמר בלא כלום. לא נמצאה שום הוכחה לכך שפאפאדופלוס שימש איש קשר בין קמפיין טראמפ לבין הרוסים בתיווכו של מיפסוד. כל מה שהצליחו להאשים בו את פאפאדופלוס הוא, כך כתבתי, טעות בתאריך. ומאחר שהחוקר המיוחד רוברט מולר, שאליו נחזור מיד, היה מאוד להוט להרשיע את פאפאדופלוס ולו יהי מה, הוא הסתפק אפילו בזה.

ג'ורג' פאפאדופולוס

הקביעה שמדובר רק בטעות בתאריך הקפיצה את ד"ר צימרינג. לדעתו זו לא פחות מ-"הטעיה בוטה" של הקוראים, שכן ההבדל בתאריך הוא קריטי. התאריך שמסר פאפאדופלוס ממקם את הפגישה עם הפרופסור ממלטה לפני תחילת עבודתו של פאפאדופלוס בקמפיין טראמפ. אבל לאמיתו של דבר היא התרחשה אחרי שהוא כבר עבד בקמפיין טראמפ. והרי זה כל העניין, כמובן! החקירה נסובה סביב הקשרים בין טראמפ לרוסים באמצעות פאפאדופלוס. אם פאפאדופלוס מוסר תאריך שקדם לגיוסו לקמפיין, אז באמצעות שינוי קריטי של פרט אחד, הוא מוציא מכלל אפשרות את העבירה המרכזית שיוחסה לו: תיווך בין טראמפ לפוטין. לכן, קובע צימרינג "מדובר בשקר מכוון וברור של פאפאדופלוס שנועד לשבש את החקירה".

החיסרון בטענתו של צימרינג היא שבסוף החקירה התברר שאין שום ראיה לעבירה שיוחסה לפאפאדופלוס מלכתחילה, כלומר לטענה שהוא תיווך בין טראמפ לפוטין. ואם לא היה תיווך, אז הטעות – או ההטעיה – נעשית חסרת חשיבות. היא מוציאה מכלל אפשרות את קיומו של פשע שממילא לא בוצע. וזו כנראה הסיבה שעל השקר הנורא וההטעיה המשבשת קיבל פאפאדופלוס רק שבועיים מאסר. לא בדיוק סוג העונש שמשיטים על מי שהסיט מן המסלול בזדון חקירה על אינטריגה בינלאומית לשיבוש בחירות.

ואכן, כשמשחזרים את נסיבות "השיבוש" מתחזק הרושם שמעשה עורמה גדול כנראה לא היה כאן: חוקרים הופיעו בדלת בית אימו בוקר בהיר אחד, לקחו את ג'ורג' הצעיר למשרד האף-בי-איי בשיקגו, חקרו אותו בלי להבהיר במה בדיוק הוא חשוד, ובלי שהיתה לו הזדמנות להיוועץ בעורך דין או ביומניו. בקיצור, מדובר כנראה באדם לחוץ בסיטואציה מבלבלת.

מצד שני, אנחנו לא פטורים מלשאול למה, אם מדובר רק בטעות אודות עניין שאין לו שום משמעות מעשית, בכל זאת קיבל פאפאדופולוס עונש מאסר, ולו קצרצר?

התשובה היא שלצורך זה בדיוק מונה רוברט מולר, החוקר המיוחד שבאופן רשמי עסק בבדיקת התערבות הרוסים בבחירות. מולר הוא החתול שמונה כדי להסתיר את גניבת השמנת והוא שהכתיב את תנאי עסקת הטיעון של פאפאדופלוס. מולר הוא חבר קרוב והבוס לשעבר של ג'יימס קומי, ראש האף-בי-אי שתחתיו נפתחה החקירה נגד טראמפ. והצוות שמולר אסף סביבו, אנשים הבאים מתוך אותה קליקה, ולפעמים מתוך אותה חקירה, ידעו היטב מה מטרתם: לשכנע את הצופה התמים שהיתה הצדקה לפתיחה בחקירה.

לכן, הדו"ח שמולר הגיש בסוף 2019 – דו"ח שלא מצא שום הוכחה לשום שיתוף פעולה בין קמפיין טראמפ לבין הרוסים למרות משאבים אדירים שהושקעו בו – ביקש לעשות לפחות את זה: להפיק מספיק עשן, כדי ליצור את האשליה שקיים בכל זאת חשד לאש. במובן מסוים אפשר לומר שהמטרה של מולר היתה לאפשר מאמרים כמו של צימרינג. מיד נראה למה מדובר בהולכת שולל.

אבל ראוי לזכור, קודם כל, שזיכויו של פאפאדופלוס מאשמה בנושא המרכזי, תיווך עם הרוסים, בכלל לא מפריך את הטענה העקרונית של צימרינג. כי לא בסוף החקירה אנחנו עוסקים, אלא בתחילתה. ולכן כל מה שצימרינג צריך להראות הוא שפגישת פאפאדופלוס-מיפסוד הקימה חשד סביר, ומובהק דיו, כדי לעורר את הרשויות לפעולה. מה שהופרך אחר כך חשוב פחות. ועל זה מניח צימרינג את הז'יטונים שלו ולכן הוא מקפיד להסיר מן הדרך עילות אחרות שלא מצדיקות את החקירה. למשל, אוסף הסיפורים הפיקנטי מכל – זה המכונה "תיק סטיל".

תיק סטיל

נעשה אם כן עיקוף קטן בדרך כדי לומר כמה מילים על ה-"תיק" הזה, שהוא עניין ססגוני הרבה יותר מפגישות של יועצים עם פרופסורים. לא במקרה צימרינג מכביר מילים על כך שתיק סטיל הנודע לשמצה אינו הבסיס האמיתי לחקירה. כי לדעתו של צימרינג, מי שרואים בתיק זה את העיקר, כמו גלעד צוויק וכמוני, בעצם עוסקים בהסחת דעת. תיק סטיל הוא בעיניו דחליל שקל להפילו, איש קש שמסתיר את הוויכוח האמיתי.

מה הוא אם כן אותו תיק? "תיק סטיל" הוא שם לקובץ שמועות וסיפורים על טראמפ, רובם מסמרי שיער וחסרי שחר, שמרגל בריטי בדימוס אסף במימון הקמפיין של הילרי קלינטון לקראת בחירות 2016. בין השאר התיק כולל את הסיפור על "קלטת הפיפי" המפורסמת – שמועה לפיה יש בידי פוטין וידאו של טראמפ מחלל את המיטה שבה ישנו פעם בני הזוג אובמה במלון במוסקבה, על ידי אורגיה של השתנות. אם היה לפוטין אמצעי סחיטה כזה, הוא נהג באצילות רבה כשלא השתמש בו לרסן את הנזקים העצומים שגרמה מדיניות טראמפ לרוסיה (התרסקות מחירי הנפט בעקבות הדה-רגולציה של שוק האנרגיה האמריקאי, הסנקציות על פרויקט נורדסטרים 2, חיסול שכירי חרב רוסיים בסוריה, חסימת הגישה לנפט במערב עיראק, ועוד).

כריסטופר סטיל

קרטר פייג'

השמועה החשובה ביותר בתיק סטיל עוסקת ביועץ זוטר אחר בקמפיין טראמפ, קרטר פייג' שמו, איש שעבד בקמפיין בהתנדבות ולא פגש את טראמפ מעולם. לפי סטיל, פייג' נפגש במוסקבה עם שני בכירים רוסים, ודן איתם בעסקה של הסרת הסנקציות האמריקאיות בתמורה ל-19% ממניות ענקית האנרגיה הרוסית "רוסנפט". דבר מכל זה לא אומת מעולם.

גם צימרינג מסכים שאין ערך רב להבלים שאסף סטיל: "אילו אכן תיק סטיל היה הסיבה לפתיחת החקירה, היתה פה סיבה רצינית לחשוד בנקיון הכפיים של ה-FBI", הוא קובע. הבה נזכור את האמירה הזאת להמשך, כי אכן יש סיבה טובה מאד.

אבל כל הסיפור אודות תיק סטיל וקרטר פייג' הוא רק רעש רקע לדעת צימרינג. לשיטתו – ובזה כפי שאסביר להלן הוא טועה – פגישת פאפאדופלוס-מיפסוד, ולא תיק סטיל, היא היא הסיבה המוצדקת לפתיחת החקירה. וזו טענה מאד מרחיקת לכת אם עוצרים רגע לשקול אותה. כי לפי פרשנות זו אנחנו אמורים להאמין שנפתחה חקירת מודיעין נגד מועמד מרכזי לנשיאות על סמך שמועה מדרגה רביעית.

האומנם זה נראה סביר שחקירה הכוללת החדרת אמצעי ניטור לקמפיין פוליטי נפתחה בגלל השערה שעלתה במוחו של אלכסנדר דאוונר, לגבי דבר מה שאמר לו בחור שעבד בהתנדבות אצל טראמפ, אודות הערה ששמע מפרופסור מלטזי על משהו שהלה טען שהגיע לאזניו ממקור רוסי עלום? שמועה לא צריכה להיות בסיס לשום חקירה. לא כל שכן שמועה אודות שמועה, על שמועה אודות שמועה אחרת.

העניין הוא שאם מוציאים את האף לרגע ממסמכי הטיוח שבתוכם איבד צימרינג את דרכו, ורוכשים מעט אוריינטציה לגבי הקשרם של הדברים, מבינים חיש קל שגם האף-בי-איי לא באמת חשב שהשיחה בין פאפאדופלוס למיפסוד היא הסיבה רצינית לחקירה. אחרת קשה להסביר את העובדה שאיש לא טרח לזמן את פאפאדופלוס לחקירה במשך שישה חודשים תמימים.

כאמור, החקירה נפתחה רשמית ב-31 ביולי 2016, שלושה חודשים לפני הבחירות. אבל פאפאדופלוס נחקר לראשונה בעניין רק ב-27 בינואר 2017. זאת אחרי שחלפו הבחירות, תקופת החפיפה, והשבוע הראשון של נשיאותו של טראמפ.

צו ההאזנה לקרטר פייג' ניתן לראשונה ב 21 באוקטובר, לפני הבחירות. אם פגישת פאפאדופלוס-מיפסוד היתה עילת החקירה הסודית החשובה והדחופה, לבדיקת קשר בינלאומי לגניבת הבחירות, היינו מצפים שהרשויות יזדרזו קצת יותר לדבר עם החשוד, או לפחות שינסו לעשות זאת לפני שגונבים את הבחירות. אבל הם לא עשו זאת. כי לאמיתו של דבר לא זו היתה עילת החקירה. זה היה רק התירוץ בדיעבד. איש לא התפנה להתעסק עם השמועות של מיפסוד עד שהתברר הצורך בכיסתו"ח.

קרטר פייג'

והנה עוד כמה עובדות שתומכות בהשערה שהפרשה שימשה תירוץ ולא סיבה לחקירה. לפאפאדופלוס היה אפס אמון במיפסוד ולכן, למרות שכיועץ נמרץ הוא הרבה להפגיז את קמפיין טראמפ באימיילים עם הצעות שונות ומשונות (למשל להפגיש בין טראמפ לפוטין), הוא לא טרח לומר לממונים עליו בקמפיין דבר אודות השמועה ששמע מפי מיפסוד, שלרוסים יש לכלוכים על קלינטון. אם לרוסים היתה איזו תכנית להגיע לטראמפ דרך פאפאדופלוס, החוליה הזאת בשרשרת הפילה אותה בשלב מוקדם מאד.

כדאי לזכור גם שחוסר האמון של פאפאדופלוס במיפסוד היה לגמרי מוצדק. צימרינג מסביר בטון חמור סבר שהתנהגותו של מיפסוד מתאימה לסוכן ביון רוסי. אבל במציאות מיפסוד לא היה סוכן רוסי ממולח, אלא שרלטן שהסתובב בחוגי המודיעין של אירופה, בממשק שבין האקדמיה למודיעין – בתוכניות ללימודי ביטחון. כתבה של הבי-בי-סי כינתה אותו פעם "מלך הסלפיז של החוג הדיפלומטי", לא בדיוק התנהגות אופיינית לסוכנים חשאיים.

פאפאדופלוס גם הוא חשב שמדובר בשרלטן, ובעיקר אחרי שמיפסוד אירגן לו פגישה עם האחיינית של וולדימיר פוטין, כדי לקדם את רעיון פגישת פוטין-טראמפ. הפגישה, למרבה הצער, לא עלתה יפה משתי סיבות עיקריות: האחת היא שהבחורה לא ידעה מילה באנגלית, ושתקה כל הערב. השנייה היא שלפוטין אין אחיינית.

ג'וזף מיפסוד

האף-בי-איי מוליך שולל את בית הדין לענייני ריגול

הסיבה שגלעד צוויק ואני, בעקבות כמה תחקירנים אמריקאים מעולים וכמה פוליטיקאים אמריקאים אמיצים – לא אני ולא גלעד גילינו משהו חדש בעצמנו, למיטב ידיעתי – מתייחסים לתיק סטיל כליבת החקירה, היא שזה היה הבסיס לבקשות ההאזנה. לא זאת אף זאת: התיק היה גם, מקיץ 2016 ואילך, נשק בידי שכירי הקמפיין של קלינטון, בידי עיתונות השמאל, ובידי רשויות המודיעין ופקידי ממשל אובמה, כדי להפיץ בתקשורת שמועות על שת"פ אפל בין טראמפ לפוטין, ואחר כך גם שמועות נוספות, על חקירת הנושא בידי האף-בי-איי, שהעניקו לסיפור נופך של אמינות. אבל לפחות את המהמורה הזאת אי אפשר לעקוף: המטרה הרשמית של צווי הניטור היתה קרטר פייג', שדרך חשבון האי-מייל שלו, ושאר אמצעי הקשר האלקטרוניים, התאפשרה החדירה לתוככי קמפיין טראמפ.

למה אנחנו כל כך בטוחים שגם זה היה תירוץ ולא סיבה, ושהחקירה המושחתת מתחילתה היתה ווטרגייט על סטרואידים? לא רק כי החשד בקרטר פייג' היה מגוחך, ומבוסס אף הוא על שמועה שלא אומתה. אלא גם משום שברור שהאף-בי-איי עצמו חשב כך. אחרת לא היה האף-בי-איי נזקק למעשה ההונאה שהפך לאקדח המעשן של כל הפרשה. כי זה לב העניין: צווי ההאזנה לפייג' הושגו על בסיס הונאה של בתי הדין לענייני ריגול (FISC – Foreign Intelligence Surveillance Courts). האף-בי-איי, ובזה כבר אין לאיש ספק, רימה את בתי המשפט חד וחלק.

הפרשה נסקרה בהרחבה בדו"ח המבקר הכללי של משרד המשפטים האמריקאי, מייקל הורוביץ, וגם צימרינג מציין שהתמונה העולה מהדו"ח היא "מטרידה מאד". זה האנדרסטייטמנט של העשור. למעשה הדו"ח הזה הוא הראייה המרכזית, שעליה טרם הצליח איש לערער, לכך שהחקירה היתה מושחתת מן היסוד. התערבות הרוסים בבחירות היתה תירוץ שכיסה על הכפפת מנגנוני המדינה לשירות מפלגת השלטון.

הדו"ח של הורוביץ אכן מסמר שיער. אבל האמת היא שהדברים היו ידועים עוד קודם. הם רק טבעו ברעשי התעמולה. מי שרצה לדעת, יכול היה, מאז שחשף את הפרשה לראשונה חבר בית הנבחרים דווין נונס (רפובליקני, קליפורניה) שעמד בראש וועדת המודיעין של בית הנבחרים בשנתיים הראשונות לכהונת טראמפ. הם סוכמו על ידו במסמך קצר ומטלטל שזכה לכינוי "מזכר נונס".

הדמוקרטים עשו כל מאמץ לערער על אמינות המסמך, אבל הדבר נעשה בלתי אפשרי מאז פורסם הדו"ח של הורוביץ, שחוץ מן התיעוד המפורט והגישה הישירה למסמכים מוסיפה לאמינותו גם העובדה שהורוביץ עצמו הוא מינוי של אובמה.

מייקל הורוביץ המבקר הכללי של משרד המשפטים האמריקאי

מדו"ח הורוביץ עולה שהאף-בי-איי יצר בבית המשפט במתכוון מצג שווא כאילו העלילות המופרכות מתיק סטיל הן מידע אמין. בנוסף, כפי שגם צימרינג מציין, האף-בי-איי הונה את בית המשפט לגבי אימות המידע ממקור עצמאי; ואילו הדבר שמן הסתם היה פוסל את בקשת הניטור כולה על הסף – העובדה שמקור האינפורמציה הוא ב-"מחקר" שמומן על ידי הקמפיין של המפלגה היריבה – נקבר באופן מטעה בהערת שוליים מפותלת. אבל מעל לכל זה האף-בי-איי הכניס זיוף לתוך אימייל מהסי-אי-איי, שהפך את משמעותו של האימייל והסתיר מבית המשפט את העובדה שפייג' עבד עם הסי-אי-איי כנגד הרוסים, לא להפך. בדמוקרטיה מתפקדת ראשים היו צריכים לעוף על כל זה. אבל הדמוקרטיה האמריקאית שרויה במשבר עמוק, וזה עדיין לא קרה (החוקר המיוחד ג'ון דורהאם שאמור לבדוק את כל הפרשה מתנהל לפי שעה בעצלתיים, והגיע לעסקת טיעון חלבית אחת עם קווין קליינסמית', הפרקליט של האף-בי-איי שזייף את האימייל).

מייקל הורוביץ עצמו הסתייג ברוב נימוס ואמר שלא מצא עדות ישירה למוטיבציה פוליטית למעשים האלה של האף-בי-איי תחת קומי (עמ' vi בדו"ח). אבל מאחר שקשה לצפות שקושרים ישאירו מאחוריהם אימיילים המסבירים איך בדעתם להפיל באופן לא חוקי מועמד של המפלגה היריבה, אין בכך כל הפתעה. האמת היא שהדברים הגיעו לא רחוק מזה. חלופת הטקסטים בין ראש צוות "קרוספייר הוריקיין", פיטר סטרוק, לבין המאהבת שלו, יועצת משפטית בכירה באף-בי-איי, על אודות "תוכנית ביטוח" נגד ניצחון של טראמפ, אומרת הרבה על מידת האובייקטיביות של החקירה. לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי לשער שגם המוטיבציה מאחורי הונאת בתי המשפט לא היתה סקרנות לגבי תחביביו של קרטר פייג'.

את הקושי להשיג עדות ישירה למוטיבציה הפוליטית של האף-בי-איי בחקירה אפשר לזהות על נקלה בעדותו של ג'יימס קומי בפני וועדת החוק והחוקה של הסנאט. כמי שחתם על בקשות האזנה נגועות החקירה היא כמובן תחת אחריותו. אבל כל מי שצפה בעדות היה יכול לקבל את הרושם שקומי מדבר כמו מי ששמע בעצת הקונסיליירי שלו: הוא פשוט לא זכר שום דבר. כלום. זה היה לא פחות ממדהים לגלות כמה דברים אלמנטאריים, עקרוניים ובולטים, לגבי החקירה החשובה ביותר בקריירה שלו פשוט פרחו כליל מזיכרונו.

העדות כולה נמצאת ברשת, כולל תמלול. הקורא מוזמן לעשות חיפוש על המילה recall ועל המילה remember. ובעצם די לצפות בתשאול הקצר של הסנאטור הצעיר והשנון ג'וש האוולי (רפובליקני, מיזורי) שלא נתן לקומי להתחמק משאלת האחריות. עשר הדקות האלה הן מחזה שמצייר תמונה מבהילה אודות האופן שבו התנהלה הרפובליקה האמריקאית תחת אובמה.

לאור כל זה, מי שעדיין חושב שאפשר לפטור את הר העדויות על כך שממשל אובמה הפך את רשויות המדינה לנשק פוליטי כ-"תיאוריית קונספירציה הזויה", צריך לדעתי לעמוד במינימום הזה: עליו להסביר למה הונה האף-בי-איי את בתי המשפט בתהליך החדרת אמצעי ריגול לתוך קמפיין של מפלגה יריבה. לומר יחד עם צימרינג שכל זה "מטריד מאד" זה לא מספיק. מי שאין לו הסבר להונאת הענק, פשוט עוצם את עיניו לפיל שבחדר. לנסות להסתיר אותו על ידי התמקדות בזכוכית מגדלת בהערת אגב של פרופסור שרלטן באזניו של יועץ שולי שהתנדב לקמפיין של טראמפ זה פשוט לא רציני.

הסנאטור ג'וש האוולי מתשאל את ראש האף-בי-איי לשעבר ג'יימס קומי

נטליה וסלינצקיה

נזכיר בקצרה עוד מקרה שצימרינג מעלה כעדות מסייעת להצדקת החשד לקשר בין טראמפ לבין הרוסים בגלל שיש בו טוויסט מעניין: פגישה שהתקיימה במגדל טראמפ בניו יורק, ב-9 ביוני 2016, בין בנו של טראמפ, דונלד ג'וניור, וחתנו ג'ארד קושנר, לבין עו"ד נטליה וסלניצקיה ועמיתה, רינאט אחמטשין. השניים הבטיחו לאנשי טראמפ, באמצעות איש קשר בריטי, חומר מפליל על הילרי קלינטון. זה שווה איזכור לא בגלל שמישהו טוען שדווקא כאן נמצאת ראיית הזהב לקנוניה שלא היתה בין טראמפ לקרמלין, אלא מפני שזו עוד דוגמא לאנטומיה של הטעיה מכוונת.

בפגישה עצמה התברר שאין לצמד הרוסי כל חומר מפליל על קלינטון. הם רצו לשוחח עם אנשי טראמפ שאולי יקבלו לידיהם את השלטון תוך זמן קצר, על ביטול חוק מגניצקי (חוק אמריקאי המטיל סנקציות על מספר גורמים בממשל הרוסי). צימרינג מוסיף מתוך דו"ח וועדת המודיעין של הסנאט שהקשרים של שני הטיפוסים הללו עם הממשלה הרוסית הם "יותר נרחבים ומדאיגים מכפי שהיה ידוע לציבור". מה אנחנו אמורים ללמוד מההערה הכללית הזאת? וסלניצקיה היתה שליחה של הממשלה הרוסית כלוביסטית למען ביטול חוק מגניצקי. האם מישהו ציפה שלא יהיו לה קשרים עם הממשלה ששלחה אותה? זה לא היה סוד, ואנשי טראמפ לא עשו איתה עסקים משום סוג בסופו של דבר, ולכן למידע הזה יש צליל מאיים אבל אפס חשיבות.

מה שכן מעניין לגבי עורכת הדין הזאת, וצימרינג משום מה אינו מציין זאת, הוא שהחברה שנשכרה לסייע בחלק מן המאמצים לביטול חוק מגניצקי היא פיוז'ן ג'י-פי-אס, אותה חברה שהועסקה על-ידי קמפיין קלינטון כדי לאסוף את תיק הלכלוכים של כריסטופר סטיל.

אפילו מוח קודח פחות מזה שהמציא את עלילת הקנוניה בין טראמפ לקרמלין היה יכול לחבר את העובדות כך שהסיפור יראה כמו קנוניה דווקא בין הילרי קלינטון לבין הרוסים לצורך גניבת הבחירות: הרי הקמפיין של הילרי שכר את פיוז'ן ג'י-פי-אס, שסייעו לעו"ד וסלינצקיה, בעלת הקשרים עם הממשלה הרוסית, כדי שתחדור למטה טראמפ ותנסה להפיל בפח את אנשיו. והרי לכם Russian Collusion. זה לא נראה לי מופרך יותר מהסיפור על פאפאדופלוס ומיפסוד.

נטליה וסלניצקיה

על המקורות של צימרינג

ולסיום, כמה הערות על המקורות העקריים שצימרינג הסתמך עליהם, כי הם הסיבה לכך שכל מאמציו רק הובילו אותו להתחפר עמוק יותר בחול. המקור העיקרי שלו, דו"ח מולר, כמו שכבר אמרתי היה נדבך מרכזי במערך הטיוח שלא מצא אשמה, אבל ייצר בדיוק את הקש שצימרינג נאחז בו: לא היה כלום, אבל אפשר ליצור את הרושם כאילו היתה סיבה לחשוד. בחוצפתו קבע רוברט מולר – אדם שהוא תובע מקצועי – שהוא לא הצליח להפריך את התיאוריה על הקנוניה הרוסית. כאילו שתביעה עוסקת בהפרכות.

נגוע עוד יותר הוא המסמך המכונה "הערכה של קהיליית המודיעין" שצימרינג מצטט ממנו בחרדת קודש, כאילו הוא משקף איזה קונצנזוס אובייקטיבי של אנשי מקצוע. מדובר בדו"ח שהוזמן על ידי הנשיא אובמה לצורך ספציפי מאד.

לפני הבחירות אובמה הכריז בביטחון ש-"אין אדם רציני שם בחוץ שהיה גורס שאפשר להטות (rig) בחירות אמריקאיות, בין השאר מפני שהן כל כך מבוזרות. אין עדות לכך שזה קרה בעבר, או... שזה עשוי לקרות הפעם". אבל אז הילרי קלינטון הפסידה, והיה צורך לשנות את הזמירות בזריזות, פן יתחיל הממשל החדש לחטט בעסקי רשויות הביון והאכיפה ולשאול על מה ולמה נפתחה חקירה נגד מועמד המפלגה היריבה על בסיס ההשערה המופרכת של השת"פ הרוסי.

עד הבחירות אובמה הקפיד להרחיק את עצמו בציבור מכל העסק. אבל אחרי ההפסד, אובמה התגייס לסתום את הפירצה: הוא עשה הצגה גדולה מסילוק דיפלומטים רוסיים, ומהטלת סנקציות סמליות על רוסיה. במקביל, ב-6 בדצמבר, הוא הטיל על "קהיליית המודיעין" בראשות האיש שלו למבצעים מיוחדים, ג'ון ברנן, ראש הסי-אי-איי, להפיק בזריזות דו"ח על התערבות הרוסים בבחירות.

הוועדה הפיקה את הדו"ח הדרוש במהירות שיא – חודש אחד – כדי שיספק מצע של אמינות לשמועות מתיק סטיל. מי שחושב ש-"קהיליית המודיעין" היא רק גורם מקצועי נטול פניות, ראוי שיזכור שג'יימס קלאפר, ראש המודיעין הלאומי של אובמה, הדליף בעצמו חלק מתיק סטיל ל-סי-אן-אן. אחרי שהתחלף הממשל קלאפר קפץ מכיסא המדליף לכיסא הפרשן והיה אחד האנשים שהסבירו לצופי סי-אן-אן בשנים הבאות עד כמה "חמורה" פרשת הקנוניה הרוסית. גם ברנן גוייס לפרשן באותו ערוץ. עולם קטן.

חלקו של ברנן בפרשה ראוי למאמר נפרד. לא בכדי מקדיש העיתונאי החוקר לי סמית, שהיה לי הכבוד לראיין אותו באריכות בפודסקאסט "שומר סף" פרק שלם בספרו "הפוטש המתמיד" לעדויות המצטברות לכך שברנן היה הארכיטקט של חקירות "השת"פ הרוסי" המומצא.

לי סמית מתארח בפודקאסט "שומר סף"

ואחרון אחרון חביב, הדו"ח הענק של וועדת המודיעין של הסנאט. מבין כל המקורות שצימרינג נסמך עליהם הדו"ח הזה עושה רושם שהוא היחיד שאפשר לומר עליו שלא החתולים חקרו בו את גניבת השמנת. מדובר לא בבירוקרטים אלא בנבחרי ציבור משתי המפלגות, בוועדה שבראשות הרפובליקנים. הדו"ח גם טרי יחסית – הכרך החמישי ראה אור באוגוסט השנה.

על סמך הדו"ח הזה מזכיר צימרינג עוד קשר אפשרי לרוסים שגם ממנו לא יצא דבר. הפעם אלה הקשרים בין פול מנפורט מנהל הקמפיין של טראמפ, לקונסטנטין קילימניק שהיה בעל קשרים ל-GRU, סוכנות המודיעין הצבאי של רוסיה. כדי לא לייגע אומר רק שאפשר לצטט מתוך הדו"ח הזה כמעט כל מה שרוצים. הנה מה שנוח לי לצטט, מתוך הסיכום של הרפובליקנים בוועדה: "אחרי יותר משלוש שנים של חקירות על ידי וועדה זו, אנחנו יכולים לומר בלי ספק, כי לא היה שיתוף פעולה (collusion) [בין קמפיין טראמפ לבין ממשלת רוסיה]" (עמ' 942). הסיכום השני, של הדמוקרטים, אומר שאף על פי כן נותרו סמני שאלה, וכו' וכו', כמו שאר מסמכי הכיסתו"ח.

אבל הבעיה היא לא מה נבחר לצטט. העניין הוא שהתחושה שהדו"ח הזה אינו נגוע, גם היא מוטעית. הוועדה עצמה היתה אחד האמצעים להפצת נרטיב השת"פ הרוסי. ראש הוועדה הוא רפובליקני המתנגד מאד לטראמפ, מארקו רוביו (סנאטור מפלורידה). רוביו הוא המועמד לשעבר לנשיאות שטראמפ נהג לקרוא לו Little Marco. החבר הדמוקרטי הבכיר בוועדה (מאז עזיבתה של דיאן פיינסטיין, שהיטיבה לראות למרחוק וביקשה להרחיק עצמה מהשערורייה הקרבה), מארק וורנר (סנאטור מווירגי'ניה), היה בקשר עם החברה שהעסיקה את כריסטופר סטיל, פיוז'ן ג'י-פי-אס (קשר שוורנר הקפיד להסתיר), ושימש בעצמו צינור לתיאום עמדות.

הדברים הגיעו עד כדי כך שהוועדה, או חלק מחבריה, השתמשו בסמכותם המיוחדת כמפקחים על התנהלות רשויות המודיעין והצליחו לקבל לידם לעיון את בקשת ההאזנה לקרטר פייג' כפי שנמסרה לבתי הדין למודיעין. החומר הזה הוא כל כך רגיש וכל כך סודי, שאסור לצלמו, לשכפלו או להשאירו ללא השגחה, כך שגם וועדה של הסנאט יכולה לקבל אותו לידיה לעיון לזמן מוגבל בלבד, ואז להחזירו לבית הדין.

הוועדה קיבלה את בקשת ההאזנה ב-17 למרץ 2017. הרישומים מראים שמארק וורנר, נכנס לאולם המרתף שם שהה המסמך. אחר כך בקשת ההאזנה דלפה בצורת צילומים מהטלפון הנייד של קצין הביטחון של הוועדה, ג'יימס וולף, לכתבת של באזפיד. הדלפה כזאת אינה עניין של מה בכך – זו וועדת המודיעין של הסנאט, אחרי הכל, ויש לה גישה לסודות הכמוסים ביותר של ארצות הברית. אבל משנפתחה חקירה בעניין מישהו החליט כנראה להפיל את כל האשמה על הש"ג. כתב אישום בנושא הוגש כנגד ג'יימס וולף. אבל אז קרה דבר מוזר: עורכי דינו של וולף ביקשו לזמן את חברי הוועדה המכובדת לאולם בית המשפט לצורך מתן "עדות אופי". כולם הבינו את הרמז: הש"ג לא הסכים להתנדב ליפול לבד. ואז, בנסיבות עלומות, שונמך כתב האישום נגד וולף בידי רוד רוזנשטיין, מי שמינה את את וועדת מולר, לסעיף אחד של – כן, ניחשתם נכון – שקר לחוקריו.

בגידת העיתונות והמדיה החברתית

בין השאר אפשר ללמוד מכל זה גם משהו על כמה העיתונות שינתה את פניה. במשך כארבע שנים היא מכרה לציבור תיאוריה מופרכת שבמרכזה הרעיון שדולנד טראמפ, אותו טראמפ המוכר לאמריקה זה ארבעה עשורים כאיל נדל"ן צבעוני וכוכב ריאליטי מחוספס, הוא בעצם סוכן רוסי. ועכשיו, אותם עיתונאים לא מוכנים אפילו לשאול על הקשרים של משפחת ביידן עם סין. הם התעלמו ממידע זמין זה זמן רב על העסקים של האנטר ביידן עם ממשלת סין. עכשיו, גם הקשרים של משפחת ביידן עם חברה בשם CEFC שהיתה פרונט של הביון הסיני וששימשה לקניית השפעה פוליטית באמצעות שוחד ברחבי העולם, לא מעוררים עניין תקשורתי, למרות חקירה פעילה של האף-בי-איי בעניין.

האנטר ביידן

כשהנושא עלה לפני הבחירות, באמצעות תחקיר של הניו יורק פוסט, שטען לראיות הקושרות את ביידן לעסקי בנו, טוויטר חסמו כל גישה לסיפור, ואף סגרו את החשבון של הניו יורק פוסט. פייסבוק עשו זאת קצת יותר בעדינות. חבריהם בעיתונות המיינסטרים הקימו חומת שתיקה. אבל הסיפור נודע למרות זאת.

סקר של מכון רסמוסן הראה שלמרות חסימת התחקיר ולמרות שאמרו עליו שהוא פייק ניוז, וזיוף רוסי, ותעמולת בחירות, 54% מהמצביעים האמריקאים האמינו לטענה המרכזית: שג'ו ביידן קשור בעסקי בנו בסין.

אנשים פשוט מניחים כמובן מאליו שהתקשורת משקרת להם באופן שיטתי. והם צודקים. זו אחת התוצאות של ארבע שנות תעמולה אנטי-טראמפית עם דם בעיניים. הקהל שהתקשורת חושבת שהיא מהנדסת את תודעתו, או לפחות חלקו הגדול, מתייחס אליה כמו שהרוסים פעם היו מתייחסים לעיתוני המפלגה הקומוניסטית, פרבדה (האמת) ואיזבסטיה (החדשות): באמת אין חדשות, ובחדשות אין אמת.

כשכלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו לכלבי השמירה של הדמוקרטים, הם הפסיקו למלא את תפקידם ואיבדו את אמון הציבור. התוצאה היא שהאזרחים אינם יכולים להגיע להחלטות מושכלות, מפני שאין מי שיתווך להם את המציאות בצורה שהם יכולים לסמוך עליה, ואין בסיס עובדות מוסכם שעל פרשנותו אפשר להתווכח. הדבר חותר תחת יכולתה של הדמוקרטיה להתקיים, וספק אם היא תעמוד בכך לאורך זמן.

ואם מישהו חושב שאצלנו המצב כל כך שונה, נדמה לי שהוא טועה. הנה כבר כאן נשמעות הקריאות לנקות את המדיה מ-"שקרים" ו-"פייק ניוז", לקטוע שידורים של פוליטיקאים, וכמובן, קריאות כמו זו של רביב דרוקר "לטפל" בישראל היום.

אנחנו חיים בעידן שבו העיתונות מטיפה לצנזורה – בכיוון אחד כמובן. וראו גם – אם נחזור לתחילת המאמר – את מאמרי התמיכה בצנזורה באותו אתר המתקשט בתואר "ביקורת התקשורת" – העין השביעית.

גדי טאוב הוא ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית באוניברסיטה העברית, סופר ותסריטאי