מבט נוסף על עזה

ישראל וחמאס הגיעו לאחרונה לעוד הסכם "הבנות" של הפסקת אש זמנית, ושוב בסיוע קטר. מזוודות הדולרים שנשא השליח הקטרי, מוחמד אל-עמדי, עזרו לסגור את העסקה עם חמאס. פעם נוספת הבטיחה ישראל שאם יישמר השקט, היא תתיר לעזתים לבנות מספר מצומצם של פרויקטים של תשתית, ובהם קו חשמל של מתח גבוה מישראל לעזה. משאיות של דלק קטרי ייכנסו לעזה ויאפשרו לתחנת הכוח החבוטה שלה להאריך את משך הזרמת החשמל לרצועה בעוד כמה שעות ביום. אזור הדיג יורחב שוב אחרי שצומצם.

הדבר החשוב שכתוב כאן הוא ״הפסקת אש זמנית״. רגיעה למשך זמן ארוך אינה יכולה להיקנות בתשלום של 17 מיליון דולר. עזה ממשיכה להיות מקום שבו חייהם של יותר משני מיליון אנשים הם חיים ללא תקווה, ודבר זה מסביר מדוע בכל הסכם המושג בין ישראל לחמאס תמיד מדובר בהפסקת אש זמנית בלבד. לישראל אין אסטרטגיה לטווח הארוך בנוגע לעזה ובה בעת האסטרטגיה קצרת הטווח שלה תומכת למעשה בברית האחים המוסלמים המאוד מסוכנת לישראל.

כנראה מאוחר מדי לחשוב על החלפת משטר חמאס במשטר "סימפטי" יותר. שליטת חמאס בעזה נמשכת כבר יותר מדי שנים, וכוחו של חמאס רק הולך ומתעצם. המשטר בעזה נוהג בברוטליות רבה כלפי כל אופוזיציה פנימית. אין לצפות שהפגנות של צעירים עזתים נוסח בלפור יאלצו את חמאס לוותר על השלטון. אולי יש תקווה כי ביום שלאחר עידן מחמוד עבאס תינתן הזדמנות לעם הפלסטיני לבחור את נציגיו בבחירות דמוקרטיות חופשיות, אך כעת קשה לדמיין שחמאס יסכים שעזה תשתתף בבחירות אלו. רוב הפלסטינים רוצים לשקם את מוסדות אש"פ ולשלב את חמאס במסגרת הלאומית בדרך שתייצג את כל בני העם הפלסטיני – גם בפנים וגם בפזורה. אולם חמאס דורש ייצוג של חמישים אחוז משלו במוסדות הללו ופת"ח דוחה זאת מכל וכל, לכן סביר להניח ששילוב כזה לא יקרה.

האם המציאות הנוכחית המתמשכת של הפסקות אש זמניות בין סבבי אלימות היא המצב הטוב ביותר שאנחנו יכולים להגיע אליו? למעשה, ישראל וחמאס מנהלים ביניהם משא ומתן על הפסקות אש כבר זמן רב, אף שהם לא יודו בזאת. בכל מקרה, ישראל וחמאס בוחרים לנהוג בפרגמטיות ולא על פי אידאולוגיה. גם ישראל וגם חמאס אינם רוצים בעוד מלחמה. ישראל אינה רוצה לכבוש את עזה מחדש כי היא אינה רוצה לשלוט בה שוב. חמאס אינו יכול לנצח את ישראל אבל הוא יכול להסב לה יותר נזק ממה שהוא מסב עתה, אך אינו עושה כן הואיל והוא מודע למחיר שתגבה ממנו ישראל.

מתווכים של גורמים שלישיים כמצרים, קטר והאו"ם מתגייסים בכל סבב להשבת השקט. חזרתיות זו הפכה למעין תיאטרון אבסורד. לא רק שאין לראות בהישנותם של סבבים אלו פתרון, אלא שמעבר לצורך המיידי ברגיעה, יש בהתחזקות מעמדה של קטר באזור משום סכנה של ממש בשל הברית שבינה לטורקיה ולאחים המוסלמים. ולכן, אסטרטגיה זו נוגדת את האינטרסים של ישראל ושל בעלות בריתה באזור – מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות.

ברור כי משא ומתן ישיר עם חמאס אינו קל לעיכול, אך כאחד שניהל בעבר משא ומתן ישיר מול נציגי התנועה המלצתי היא לשבור את הטאבו הזה שהטלנו על עצמנו ובכל זאת לנסות להידבר עם מנהיגיו באופן ישיר. יחיא סינוואר, המנהיג בפועל של חמאס בעזה, כבר הוכיח פעמים מספר שהוא פרגמטי ביחסו כלפי ישראל. אני סמוך ובטוח שגורמי המודיעין בישראל יודעים להשיג את מספר הטלפון שלו.

אין לי ספק כי אישיות ישראלית בכירה, נאמר שר הביטחון, יכולה לצלצל ליחיא סינוואר, אף שייתכן כי סינוואר לא יענה ויסרב לדבר עם מר גנץ. נוכחתי בהתנהגות כזאת בשנות שביו של גלעד שליט כאשר צלצלתי לח'אלד משעל בסוריה. אך אילו הייתי אישיות ישראלית בכירה המעוניינת להגיע לפתרון בהידברות ישירה, הייתי מחייג אליו שוב ושוב עד שהיה מתרצה ומרים את השפופרת.

אולי כדאי שגנץ יקדים ויצהיר כמה הצהרות חיוביות על התועלת שעזה יכולה להשיג מדיבור ישיר עם ישראל ומשיתוף פעולה איתה, במקום להשמיע את האיומים הישנים והמוכרים ששרי הביטחון לדורותיהם נוהגים להשמיע. אפשר לקרוא להידברות כזאת צעדים חד צדדיים של נורמליזציה מול עזה, הרי אנחנו כבר מתאהבים במושג הזה. אף אם מנהיגי חמאס לא ישעו לקריאות של ישראל לנורמליזציה, יש לזכור כי זו אינה מיועדת לטובת חמאס אלא לטובת למעלה משני מיליון האנשים החיים בעזה וגם כמובן לטובת אזרחי ישראל.

חידוש הקשר הכלכלי של רצועת עזה עם ישראל, הגדה המערבית, אירופה, ירדן והמפרץ הערבי הוא אינטרס של חמאס וגם של ישראל. הרווח הכספי העשוי להתקבל בעזה מפעילות כלכלית נורמלית הוא רב לאין שיעור מכל הכסף שבמזוודות הקטריות. לעזתים ייתכנו אפשרויות רבות לעבודה בישראל – בקיבוצים ובמושבים בעוטף עזה, הסובלים כל כך הרבה מבלוני הנפץ וההצתות כל כך הרבה זמן. יש אפילו אפשרות לבנות מחדש את אזור התעשייה במעבר ארז או במקום אחר לאורך הגבול המשותף ולהביא השקעות מקומיות ואפילו ממדינות המפרץ, שיאפשרו לישראלים ולעזתים לעבוד שוב כתף אל כתף כמו בעבר.

בידי ישראל היכולת להשפיע על הדרך בה העזתים רואים אותה. על ישראל לפתח אסטרטגיה לטווח הארוך לשם בניית עתיד משותף להם ולנו. הדור הצעיר של עזה אינו מכיר את ישראל. בני הדור הזה מעולם לא חצו את הגבול לתוך מדינת ישראל. הם גדלו לתוך המציאות של שלטון חמאס, והם שומעים רק את הרטוריקה החמאסית נגד ישראל. חבר עזתי, פרופסור באוניברסיטת אל אזהר, סיפר לי שהסטודנטים שלו אינם מאמינים שישראל היא מדינה אמיתית. הם מאמינים שקרוב היום שבו ישראל פשוט תיעלם והם "יחזרו" לבתיהם, שאינם קיימים עוד. זאת המציאות שלהם.

אמנם מאז 2005 הכיבוש הישראלי בתוך עזה אינו קיים, אך לישראל שליטה כמעט מוחלטת על מה שנכנס לעזה ועל מה שיוצא ממנה (שזה כמעט כלום). ישראל ומצרים שולטות על הגבולות החיצוניים של רצועת עזה. לישראל יש גם שליטה מלאה על הים ועל השמיים של עזה. עם זאת, יש אינטרסים משותפים רבים לרצועת עזה ולישראל. כאשר החשמל אינו זורם בעזה, מערכת הביוב מושבתת. הביוב הגולמי זורם לשטח ישראל ולים התיכון ומגיע היישר לתוך מכון התפלת המים של אשקלון. התפרצות הקורונה או מחלות אחרות בעזה יגיעו לישראל גם אם יהיו על גבולה הגדרות החזקות והגבוהות בעולם. מעבר לכך לרצועת עזה ולישראל יש גם אינטרסים חיוביים משותפים בתחום החקלאות, התעשייה וכיוצא באלו.

הדבר העיקרי שעלינו להפנים הוא שעזה לא תיעלם, וגם למעלה משני מיליון תושביה לא הולכים לשום מקום. לכן חשוב שנתחיל לפתח מדיניות שיש בה מבט לעתיד הרחוק יותר ושנפסיק להתבוסס בסבבים של אלימות ושל הפסקות אש קצרות טווח. אולי בדרך נצליח להחזיר סוף סוף את אברה מנגיסטו ואת הישאם שעבאן אל-סייד ואת גופותיהם של
של הדר גולדין ושל אורן שאול זכרונם לברכה. הלוואי.

גרשון בסקין הוא יזם חברתי ופוליטי. ספרו האחרון In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת ונדרבילט שבארצות הברית ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון