סת' רוגן, הקומיקאי הקנדי-אמריקאי היהודי בן ה-38, חולל סערה בימים האחרונים בעקבות ראיון שהעניק בתוכנית WTF של מארק מארון המשודרת כפודקאסט וכתוכנית רדיו. השיח המשועשע והפרובוקטיבי שניהלו המראיין והמרואיין עסק בזהותם היהודית ובעט בלא מעט מוסכמות ונושאים רגישים בקהילות היהודיות של צפון אמריקה, לרבות היחס לישראל.
באחת מהפרובוקציות ששחרר לאוויר האולפן, טען רוגן שאין הגיון בקיומה של ישראל כריכוז גדול של קהילה יהודית באזור מסוכן כמזרח התיכון. אם לא די היה בכך, דבריו נשמעו כמערערים גם על עצם זכותה הדתית וההיסטורית של ישראל להתקיים בטענה ש-"דת היא טיפשית" ושבמוסדות היהודיים בהם שהה במהלך ילדותו הולעט "בכמות עצומה של שקרים לגבי ישראל... אף אחד לא סיפר לנו שהיו שם אנשים קודם".
רוגן ומרון גם הביעו דחיה מוחלטת מהרעיון שיתגוררו בישראל. הריאיון זכה לתגובות נרחבות בעולם, הן מצד חוגים אנטי-ציוניים שמיהרו לשבח את רוגן ולהדהד את דבריו והן מצד חוגים ציוניים שגינו אותו. שבוע לאחר הריאיון חזר בו רוגן מדבריו והתנצל.
בסרטו החדש מגלם רוגן תפקיד כפול של יהודי משנות ה-20 ויהודי בן ימינו
בשנתיים האחרונות שימשתי כחבר פקולטה אורח בישיבה יוניברסיטי (מטעם קרן Israel Institute) ובאוניברסיטת ניו-יורק וכמרצה מטעם ארגונים יהודיים שונים ששלחו אותי להרצות בפני קהילות ברחבי ארצות הברית. מתחילת שהותי באמריקה סקרן אותי במיוחד היחס של הדור היהודי הצעיר לזהותם היהודית בכלל ולישראל בפרט. לא ערערתי על עצם ההתרחקות בין הדור הצעיר מישראל אבל גם לא מיהרתי לקדש הסברים (הנפוצים בעיקר בישראל), שהצביעו על הכיבוש, על דמותה הפוליטית של ישראל כיום ועל היחס לתנועה הרפורמית כסיבות להתרחקות. הנחתי שלמרות גרעיני האמת הקיימים בהסברים הללו, הם שיקפו בעיקר את נקודת המבט של מבטאיהם ולאו דווקא את המקורות העיקריים להתרחקות.
"אתה יודע, כשלא רוצים לסייע מתוך מניעים אישיים 'לא-פוטוגניים', תמיד אפשר למצוא סיבות שישמעו רציניות יותר" אמר לי אושיית וול סטריט לשעבר שכותב מעת לעת בניו יורק טיימס לאחר שהצגתי לו את ההסברים האלה. לכן, כדי להבין טוב יותר את הסיבות להתרחקות, ניהלתי שיחות רבות עם יהודים אמריקאים נוספים שפגשתי בצורה מתוכננת או אקראית וששמחו לשתף אותי בדעותיהם. שוחחתי גם עם הסטודנטים הרבים שהשתתפו בכיתותיי ועם המאזינים להרצאותיי בקהילות היהודיות.
דבריו של רוגן חריגים מאוד ביחס לדעות האנשים שפגשתי, לרבות הביקורתיים שבהם. אך אפילו באמירותיו מצאתי ביטוי לשלושה תהליכים הקשורים זה בזה שזיהיתי, תהליכים שרובם לא קשור לישראל עצמה אלא לשינויים העוברים על היהודים באמריקה בפרט ועל צעירים בכלל בעולם כולו.
התהליך הראשון הוא צמצום תחושת החרדה האישית והקולקטיבית שאפיינה את הדורות המבוגרים יותר בקהילה היהודית האמריקאית. המבוגרים ביותר צולקו, קולקטיבית ולעתים גם אישית, בטראומת השואה ומבחינתם ישראל הייתה התשובה האולטימטיבית למניעת אסון נוסף. מבוגרים מעט פחות חוו לעתים אפליה ממסדית באמריקה וגם אנטישמיות עממית יותר שחידדה את זהותם היהודית.
רבים ביהדות אמריקה מצאו נחמה בקיומה של ישראל וסייעו לה, בין היתר, משום חרדה לגורלה
בריאיון תיאר רוגן עד כמה דומיננטית הייתה החרדה של הוריו מאנטישמיות ועל הנחמה שמצאה אימו בקיומה של ישראל. לצד חוויות אישיות כאלו, חוו רבים גם חרדה קולקטיבית יותר לגורל ישראל. שמעתי יהודים מבוגרים מדברים על האופוריה של ששת הימים ועל ההתפכחות של מלחמת יום הכיפורים שהשאירה אותם בחשש, מי יותר מי פחות, שישראל אינה עובדה מוגמרת בהכרח.
אלא שהחוויה בקרב בני הארבעים ומטה – בני גילו של רוגן וצעירים ממנו – שונה לחלוטין. ישראל היא מדינה שאיום השמדתה בידי שכנותיה הוסר עוד לפני שהללו יכולים לזכור את עצמם. ישראל דהיום היא מעצמה צבאית וטכנולוגית שהוציאה מתוכה 12 זוכי פרס נובל וסטארטאפים לרוב. בעיני אותם צעירים אמריקאים קיומה של ישראל מובטח ואין יותר הצדקה לדעתם לחרדה המסורתית שדרשה מיהודי אמריקה לתת לישראל תמיכה פוליטית נחרצת וסיוע כלכלי מסיבי. מבחינה זו ביטא רוגן גישה יוצאת דופן שדווקא הדגישה את חוסר התוחלת, כביכול, של ישראל באזור מסוכן כמזרח התיכון.
התהליך השני שמשפיע הן על הזהות היהודית והן על היחס לישראל הוא היחלשות רשת הארגונים והמוסדות הקהילתיים היהודיים הענפה. ארגונים אלו הוקמו כמענה לצרכי הקהילה, בין היתר לנוכח הגבלת הגישה שיהודים סבלו ממנה בעבר לאוניברסיטאות, חברות עסקיות, מועדוני ספורט ומוסדות אחרים. כך הוקמו אלטרנטיבות מפוארות בדמות אוניברסיטאות כישיבה יוניברסיטי וברנדייס; ארגוני רווחה, חינוך ופנאי כרשת מוסדות ה-Jewish Community Center, תנועות נוער, מחנות קיץ ועוד.
מחנה גשר", מחנה קיץ יהודי של תנועת "הבונים-דרור" בקנדה. רוגן שהה במחנה קיץ דומה בשם "מחנה מרים"
ברמה היומיומית המוסדות הקהילתיים החשובים ביותר היו בתי הכנסת שרישתו את הקהילות זו לזו ושמרו על הערבות והמחויבות הקולקטיבית של חבריהן כלפי פנים וחוץ. המוסדות הללו מילאו תפקיד מרכזי בהקניית זהות יהודית, ולעתים קרובות גם ציונית, כפי שהעיד רוגן על חוויות ילדותו בתנועת הנוער ובמחנות הקיץ בהם הולעט לטענתו ב"שקרים על מהותה של ישראל".
בשינויים הרבים שהתחוללו באמריקה של סוף שנות ה-60, השתפרה גם נגישותם של היהודים לעמדות ושירותים. הדבר נתן דחיפה חזקה לאמריקניזציה שלהם מחד גיסא ולתלות חומרית וזהותית פוחתת שלהם במוסדות הקהילה, מאידך גיסא.
אבל לא רק התפתחויות בחוויה הספציפית של יהודי אמריקה הביאו להרחקת צעירים ממוסדות הקהילה ובסופו של דבר גם מישראל. שכן לא מדובר רק בעניין פרטיקולרי אלא בנושא הקשור בטבורו לתופעה גלובלית נרחבת יותר. התחזקות האינדיבידואליזם שניכר כיום בחברות מערביות ולא-מערביות גם יחד, לצד חילוניות גוברת בעולם המערבי, העלו תרומה חשובה.
"אני חושב שדת היא דבר מטופש" אמר רוגן וביטא גישה שמותירה כיום יותר ויותר כנסיות ובתי כנסת שוממים. ביקור בערב יום הכיפורים בבית הכנסת המרכזי בפריז המכיל אלפי מקומות ישיבה, יבהיר למבקר בו את עוצמת תהליך החילוניות בקרב יהודי צרפת. תהליך זה פוקד בעוצמה דומה יהודים באמריקה ובישראל. אולם בישראל הזהות היהודית והזהות הציונית מובנות מאליהן לחברת הרוב היהודית. ואילו באמריקה ובמקומות אחרים המשבר הזהותי עלול להיות חמור יותר נוכח אתגר ההשתייכות לקבוצת מיעוט ותהליכים אחרים, ובראשם נישואים בין-דתיים השכיחים ביהדות אמריקה.
הנשיא אובמה מדליק נרות חנוכה. צעירי יהדות ארצות הברית מרגישים בטוחים יותר במעמדם בארצות הברית מהוריהם
את רוב שינויי העומק הללו לא ניתן לעצור או לעכב, אך עדיין ניתן לעשות לא מעט. הארגונים היהודיים בעלי המסורת המפוארת הם המפתח לכך. ארגונים אלו צריכים לשמר את החיוניות שלהם ואת התועלת שהם מגישים לקהילה, אך מעל הכול עליהם להישאר רלוונטיים עבור הדור הצעיר. ישנן מספר דרכים לעשות זאת. חלקן מיושמות במידה כזו או אחרת כבר כיום.
על הארגונים הללו לעדכן ולשכלל באופן תמידי את הרשתות, באמצעותן הם קושרים אליהם את חברי הקהילות. על הארגונים ליצור ערוצים מתאימים לשיח שוטף עם הצעירים, וזאת גם בשלבים מאוחרים מגיל הילדות (רוגן זוכר את השפעת הארגונים היהודיים בילדותו). השיח הזה חשוב במיוחד בזמנים מאתגרים של עיצוב מחשבתי ובפרט בתקופת הקולג' הדורשת השקעה בתכנים מורכבים יותר מאלה שספג רוגן בילדותו, כולל בנושא ישראל. על הארגונים להקדיש תשומת לב גם לחיזוק הזהות היהודית-אמריקאית ולעמוד על משמעותה בזמנים המשתנים. חשובה במיוחד ההשקעה בהכשרת דור המשך חזק של מנהיגים ומנהיגות יהודיים צעירים שיובילו את השינויים הנדרשים ויתווכו אותם לבני דורם.
ד"ר הראל חורב-חליווה הוא ראש הדסק לחקר רשתות במרכז דיין של אוניברסיטת תל אביב המסיים בימים אלה שבתון כפול באוניברסיטת ניו יורק ובישיבה יוניברסיטי
Report