ויסוצקי ושומסקי – בדיון כהיסטוריה

אמש פרסמתי במדור "יארצייט" טור לזכרו של ולדימיר ויסוצקי. אולם, עלי להודות שניגשתי לציון היארצייט 40 של היוצר האהוב במידה מסוימת של חוסר נחת. הסיבה לכך היא מאמר שפורסם ביום חמישי בעיתון לאנשים חושבים, פלטפורמה שגם עבדכם הנאמן כתב בה פעם בקביעות וממשיך להבליח בה לפרקים בהזמנה מיוחדת. גם המאמר המדובר הוקדש לדמותו של ויסוצקי ולתאריך העגול של היארצייט ("הארץ", 23.07). זה מה שפיתה אותי להתחיל ולקרוא, חרף העובדה שהוא נכתב בידי הפרופסור דמיטרי שומסקי, כותב שאיני חסיד, בלשון המעטה, של דעותיו ושל דרך הגשתן.

הייתי צריך להישמע לאזהרותיו של הקול הפנימי שלי. כצפוי, מדובר באוסף הבלים שנדרש כדי לגייס את ויסוצקי, האיש והאמן, למען הפסקה האחרונה במאמר המקבילה בין הדיקטטורה הסובייטית לבין – נכון שכבר ניחשתם? – "משטר הכיבוש והאפרטהייד הישראלי בשטחי 67' (שבמובנים רבים הוא דכאני ואכזרי כלפי הפלסטינים יותר משהיתה המדינה הסובייטית המאוחרת כלפי אזרחיה מן השורה)". שומסקי מוסיף וקורא לראשי המערכת הביטחונית בישראל לחתור "תחת אושיות המערכת הרעה והרקובה" כפי שעשו ראשי המערכת הביטחונית הסובייטית בזמנם.

שומסקי בונה את טיעונו באופן הבא: בתוך הדממה הטוטליטרית של ברית המועצות, תפקד ויסוצקי בתור מצפון האומה. ויסוצקי שר על תלאותיה ההיסטוריות והמודרניות, שרבות מהן היו מנת חלקה של כל אומה באשר היא, אבל רבות עוד יותר היו קשורות להווי הטוטליטרי שלה. ייחודיותו של ויסוצקי הייתה בכך שהודות לכישרונו העצום, כ-ו-ל-ם האזינו לשיריו וכ-ו-ל-ם מצאו בתוכם נקודות להזדהות עמם.

ולדימיר ויסוצקי. "כ-ו-ל-ם האזינו לשיריו"

שומסקי ממשיך: "ויסוצקי, מתברר, היה מודע לתפקידו זה, וכן להשפעת שיריו והופעותיו על ראשי המשטר. אחד משיריו מספר על איש שררה אלמוני, שהאזין בסתר להקלטה ביתית של 'צֵיד הזאבים' – משיריו המפורסמים והנוקבים של ויסוצקי. מעשה בלהקת זאבים המוקפת מכל עבר בדגלים אדומים, וניצודה על ידי חבורת ציידים משועשעים בלא מאמץ של ממש מצדם. שהרי כמנהג הזאבים, הם נרתעים מהדגלים כמפני אש, וכך נגזר עליהם ליפול אחד אחד קורבן לציידים. ואולם אחד הזאבים – שהוא המספר בשיר – מקלקל לציידים את החגיגה: הוא מתגבר על הפחד הקמאי, ולהפתעתם הגמורה של הציידים, שנותרים שמוטי לסתות, הוא פורץ, מלא חדוות חירות וחיים, את מחסום הדגלים".

"ההקלטה הביתית שלה האזין איש השררה היתה באיכות ירודה ביותר, והשיר נקטע לקראת סופו. נחוש לגלות מה עלה בגורלו של הזאב הסורר בסוף השיר, זימן איש השררה את ויסוצקי למשרדו כדי שישיר לו את "ציד הזאבים" מראשיתו ועד סופו. איש השררה הקשיב קשב רב, ולבסוף פלט בהתרגשות ובכאב: "הרי זה [שיר] עלי, על כולנו! איזה זאבים, לעזאזל!".

עד כאן, הכול בסדר. שומסקי מוסר תיאור נאמן למדי של ויסוצקי ושל מעמדו הייחודי. מתקבלת על הדעת גם דרך הצגת סיפורם של שני השירים, "ציד הזאבים" והשיר השני ששומסקי אינו נוקב בשמו – זהו "חלף זמנן של הקדמות ומבואות..." משנת 1971 – שמתאר, לכאורה, את השפעת הלהיט הגדול משנת 1968 על המשך חייו של הזמר.

"צֵיד הזאבים"

אז על מה יצא קצפך, יגאל? – תשאלו.

ובכן, בין כל זה לבין הפסקה השערורייתית המסכמת את המאמר יש רק פסקת קישור אחת, המספרת מתוך זיכרונותיו של מיכאיל גורבצ'וב, אנקדוטה על פטרונו המפלגתי יורי אנדרופוב, שגם הוא היה ממעריציו של ויסוצקי. למען אותם הקוראים שלא יודעים מי היה אנדרופוב, שומסקי מסביר: "ראש הקג"ב הכל־יכול בשנים 1967–1982, ובסוף שנות ה–70 ותחילת שנות ה–80 היה למעשה השליט בפועל של בריה"מ. בין השאר, הוא רדף עד חורמה את תנועת הדיסידנטים, תוך שהוא מורה לכלוא כמה מהם בבתי חולים פסיכיאטריים, וכן הכריע ב–1979 בעד הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן".

הפרדוקס שעליו מתענג שומסקי הוא שאנדרופוב היה התגלמות הדכאנות הסובייטית ובה בעת "קירב אליו את גורבצ'וב וקבוצת תומכי הרפורמות, וכן עמד מאחורי קידומם בסולם ההייררכיה המפלגתית. זאת, לפי עדותו של גורבצ'וב, מתוך שכנוע פנימי עמוק בצורך להנהיג שינויי יסוד במערכת הסובייטית" (ולפיכך, לא מפתיע שאנדרופוב נהג האזין בסתר לוויסוצקי).

בנקודה זו, עובר שומסקי לראשי השב"כ לדורותיהם שמתנגדים לכיבוש אבל לא מוצאים בעצמם את הכוח לשבור את כלים ולפרוץ, כמו הזאב של ויסוצקי, מעבר לדגלים הסמליים. ואז מגיעה פסקת הסיום המדהימה. בפתיחתה של פסקת הסיום, שלמענה, בעצם, גויסו ויסוצקי ושיריו, שומסקי מצטנע: "לא ידוע אם איש השררה המסתורי מהשיר הנ"ל, שהזמין את ויסוצקי אליו כדי לשמוע את 'צֵיד הזאבים' במלואו, ייצג בשיר את אנדרופוב. סביר להניח שלא".

• "שיר האנטישמי" מאת ולדימיר ויסוצקי
• יארצייט – ולדימיר ויסוצקי

עבדכם הנאמן יכול להרגיע אתכם כאן ועכשיו - בטוח שלא. חרף הערפול המכוון שבו עוטף פרופ' שומסקי את ההבדל בין הנאמר בשיר לבין המציאות ההיסטורית, מפגשים של ויסוצקי עצמו עם נציגי השררה היו ספורים. זאת בשל סיבה פשוטה – ויסוצקי לא סבל אותם. במיוחד הוא לא סבל דרישות מצידם לשיר להם את שיריו.

בדיוק על זה – משל על איש שררה שחושב שהוא יכול לזמן את ויסוצקי למשרדו לשם הופעה פרטית, ואז לעודד את הזמר בפמיליאריות דוחה ולחלוק עמו את מחשבותיו האוויליות לגבי המשמעות של המטאפורה הזאבית בשיר ההוא – בדיוק בזה עוסק השיר ששומסקי משתדל להציג כמציאות.

במציאות – ויש לכך עדויות רבות – ויסוצקי דחה בבוטות ובגסות הזמנות כאלה.

אשר למעריצו הסודי אנדרופוב – גם שם מבצע שומסקי הונאה היסטורית שנועד לסמא את עיני הקורא העברי שלא מכיר את הנפשות הפועלות. "הרפורמות" עליהן חלם אנדרופוב לא נגעו לאיזושהי ליברליזציה בחברה או בכלכלה הסובייטית. ההפך הוא הנכון.

יורי אנדרופוב. רפורמטור?

אנדרופוב שאף לרפורמות שיהדקו ברגים שהתרופפו מאז המהפכה ויטהרו את המפלגה מחברים שנהנו מיותר מדי חופש לעשות לביתם בעידנו הרגוע והסלחני (רק כלפי הבכירים המושחתים, כמובן) של ליאוניד ברז'נייב. גורבצ'וב, בעיני אנדרופוב באותה העת, חלק עימו את החזון הזה. ואמת תיאמר – זה היה, פחות או יותר, הלך הרוח של גורבצ'וב עצמו בפתח ה-"פרסטרויקה". הנסיבות הכניסו תיקונים בחזונו של גורבצ'וב אבל זה כבר סיפור אחר.

רוצה שומסקי לבקר את ישראל? אדרבא ואדרבא. אבל בשביל מה ליצור בדיון היסטורי של ויסוצקי ושל ברית המועצות כדי להרכיב עליהן באופן מלאכותי ביקורת אקטואלית? לשומסקי הפתרונים. אבל אין רע בלי טוב – לפחות התוודעתי דרך המאמר לתרגום היפה של סיוון בסקין לשיר "ציד הזאבים".

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים