אריך מריה רמרק, 1961   מקור: ויקיפדיה (ווילם ון דה פול)

היום חל יארצייט 51 לאריך מריה רמרק, סופר, עורך, מבקר תיאטרון, מחזאי ואליל נעוריי. רמרק שנולד שנה וחצי לפני תום המאה ה-19, החל לכתוב כבר בגיל 16 אך אז הגיעה מלחמת העולם הראשונה. בגיל 18 גויס לצבא הגרמני ואחרי מספר חודשי אימון נשלח להילחם בחזית המערבית. חודש וחצי לאחר מכן נפצע רמרק מרסיסי פגז ונשלח להחלמה בבית חולים בגרמניה, שם נותר עד תום המלחמה.

רמרק קנה תהילת עולם עם צאת ספרו הרביעי, "במערב אין כל חדש" – רומן אנטי מלחמתי בו הגיבור, חייל צעיר בשם פאול בוימר שנשלח להילחם בחזית המערבית, מספר בגוף ראשון על חוויותיו במלחמה. אולם, בניגוד לנוער המערבי שהעדיף את "במערב אין כל חדש", הנערים בברית המועצות – ובדיעבד, גם אני כנער "פוסט-סובייטי" – העריצו בראש ובראשונה את "שלושה חברים" ועשו זאת, מן הסתם, בשל הסיבות הלא נכונות.

הנערים הסובייטים קראו את רמרק (ואת ארנסט המינגווי, באותה הנשימה) בדרכם של דרי המערה מהמשל של אפלטון – הם צפו בצלליות של נשים יפות, של מכוניות מהירות, של משקאות חריפים איכותיים ושל רעות לוחמים גברית, וסברו שהם מתחברים דרך מראות אלה לשמש הבוהקת של המערב.

במערב תפשו את המגנום אופוס של רמרק – "במערב אין כל חדש" – בתור אחד מהספרים האנטי מלחמתיים הגדולים של התקופה ואילו את "שלושה חברים" כעוד אחד מהתיעודים המלנכוליים של "הדור האבוד" האירופאי.

לעומת זאת, האליטה האינטלקטואלית בברית המועצות תפסה את "במערב אין כל חדש" שפורסם ב-1929, כמס שפתיים לאידיאולוגיה המרקסיסטית שהוקיעה את מלחמת העולם הראשונה בתור שיגעון אימפריאליסטי. ברם, לאזרח הסובייטי הפשוט לא היה הרבה עניין במלחמת העולם הראשונה שזכרה התערפל מאחורי אסונות קרובים וכבדים הרבה יותר. אמנם, הקוראים הסובייטים הסכימו על איכותו של הספר ועל חשיבותו הספרותית, אבל אהבה לא הייתה שם.

"שלושה חברים" שפורסם ב-1936, זכה לתגובה אחרת לגמרי. בעיני רוחו של נער סובייטי, "שלושה חברים" תיאר עולם שהוא קצת דומה לשלו – מחוספס, עגום, מאיים באופן מעומעם, עולם שיש בו איום מוחשי של מחסור ואובדן – אבל עולם שהוא גם מאוד שונה משלו מבחינת האפשרויות הגלומות בו.

ראשית, הייתה בעולם הזה אפשרות לבזבז כסף בנעימים על משקאות איכותיים, על חליפות תפורות היטב, על מלונות נוחים ועל מכוניות יפות ומהירות. שנית, היה בו מקום לבחירה מודעת ולחברות נאצלת. אפשר היה להיכנע לזמזום הנאצי התת-קרקעי אבל אפשר היה גם ללכת מכות רצח עם נאצים, כשהחברים הטובים שלך יבוא לעזרתך בלי לחשוב לרגע האם בעקבות הפעולה הזאת יקישו למחרת בדלת ביתם (זה יקרה בגרמניה כמה שנים מאוחר יותר). שלישית, הייתה האפשרות לנהל רומן כמו שצריך. לא שעה תלושה ומביכה בדירת חברים (או בחדר של חברים בדירה שיתופית), לא מסעדה סובייטית עלובה שבה צריך להתחנף למלצרים חמורי הסבר, לא וודקה כוסברה שקשה להימצא בקרבה – לא כל שכן לשתות – ולא "עולם הרכב הסובייטי" שבלאו הכי לא היה נגיש במיוחד לאזרח מן השורה. בגרמניה הוויימארית של "שלושה חברים" אפשר היה ליהנות מרומנטיקה. אם בנשגב חפץ ליבך, חזר אחר פטרישיה, אבל אם אתה רוצה סקס אחר, יש זונות ואפילו את "קיקי הפדרסט".

לכן, אין זה פלא ש-"שלושה חברים" הוערך בברית המועצות הרבה יותר מאשר הפיהוקון האנטי-מלחמתי כבד הראש. רק בחלוף שנים רבות הגעתי למסקנה שבמערב צדקו יותר – גם אם לא לגמרי – ויש לראות את שתי היצירות כבעלות קשר פנימי עמוק ביניהן.

קודם כל, מעבר לחשיבותו ולהשפעתו, חייבים להודות ש-"במערב אין כל חדש" הוא רומן חזק – חזק כמו שרק רומן של אדם שלא ראה הרבה לחי מה מסוגל לכתוב. אילו בילה רמרק בחפירות יותר מחודש וחצי, האימה הייתה מתעמעמת והייאוש היה הופך יותר נוח. לא ממש זכורים לי ספרי מלחמה מטלטלים שנכתבו בידי אנשים שנלחמו תקופה ממושכת (להוציא "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר ועוד כמה יוצאים מן הכלל שמלמדים על הכלל). בסופו של דבר, האדם מתרגל לכול.

אשר לסיבות שהפכו את "במערב אין כל חדש" לרומן חשוב, נראה לי שאלה מסתכמות בסיבה מרכזית אחת, והיא לאו דווקא היותו "אנטי-מלחמתי", אלא יכולתו להצביע על הנקודה המדויקת בהיסטוריה שבה הסתיים עידן האינדיבידואליות והחל עידן ההמונים.

פרידריך ניטשה, הטרובדור האחרון של עידן האינדיבידואליות, סבר שהשלב הבא בהתפתחות הוא העל-אדם. רמרק המחיש את שגיאתו של ניטשה בהפגנה של גאונות ספרותית. השורות המסכמות של הרומן המונולוגי מתרוממות מעל המספר בגוף ראשון ומספרות לנו על גורלו של העל-אדם הניטשיאני: "הוא נהרג באוקטובר 1918, באחד מאותם הימים שהיו כל כך שקטים ושלווים שהחדשות הורכבו ממשפט בודד: 'בחזית המערב אין כל חדש'". הטרגדיה האולטימטיבית של האינדיבידואל הפכה לבעיה הפרטית שלו ואין בינה לבין מה שטורד את תודעת ההמונים דבר וחצי דבר.

ספרות המלחמה מתחלקת לשלל תת-סוגות: הסוגה הפציפיסטית – זו שמציגה אך ורק את הרוע במלחמה; הסוגה החונכת – זו שמצליחה למצוא גם סגולות חיוביות במלחמה; הסוגה האקזיסטנציאליסטית – כמו זו של המינגווי ושל ג'יי. די. סלינג'ר; הסוגה הסאטירית – כמו זו של האשק ושל הלר. אך רמרק, למרות האנטי מלחמתיות המובהקת של "במערב אין כל חדש", בעצם המציא מעין תת-סוגה חדשה, והיכולת שלו להצביע באופן מדויק על הנקודה המפרידה בין עידן האינדיבידואליות לבין עידן ההמונים, היא שהעלתה אותו לליגה של סופרי המלחמה הגדולים.

אבל גם "שלושה חברים" עוסק במשהו אחר לגמרי ממה שנדמה היה לנערים הסובייטיים. "שלושה חברים" אינו אלא רקע ריאליסטי (גם אם מפתה בעיני נערים בברית המועצות) להמשך הטרגדיה עליה הצביע רמרק ב-"במערב אין כל חדש". "שלושה חברים" עוסק בשורדים שלא מוצאים את עצמם יותר, או יותר נכון שלא רוצים להתקשר עם עולם חדש ומופלא – עולם ההמונים. השורדים האלו מעדיפים להרוג את עצמם באלכוהוליזם או באלימות מפלגתית, לנבור בנבכי המכונות והמכוניות ולהתחבר אך ורק עם השכבה החברתית הנמוכה ביותר (זונות משני המינים). ואם כבר לנהל רומן, אז רק עם בחורה חולת שחפת שעומדת למות ללא כל ספק.

אני מבין שזו לא פרסומת מפתה מדי לספריו של רמרק בשביל הקוראים בעברית אבל הרשו לי להבטיח לכם שעל אף הטרגיות והייאוש בכתיבתו, הרומנים עצמם כתובים בשפה פשוטה, לוחצים על כל הנקודות הנכונות בלב של הקורא והם ראויים מאוד לקריאה, אז כהיום.

מה גם שרמרק היה איש יפה ונפלא אבל אצל סופרים – זה רק בונוס.

Erich Maria Remarque 1929

אריך מריה רמרק, 1929

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים

users: יגאל ליברנט

אולי יעניין אתכם