יארצייט – קתרינה דה מדיצ'י

בתמונה "טבח ליל ברתולומאוס הקדוש" של פרנסואה דובואה

את קתרינה מאריה רומולה די לורנזו די מדיצ'י נהגו הכותבים ההוגנוטים – ובעקבותיהם גם אלכסנדר דיומא האב – להציג בתור השטן בהתגלמותו, מה שגרם להיסטוריונים הרוויזיוניסטיים המודרניים לחפש בנרות צדדים חיוביים באופייה ובפועלה. מבחינתי, קתרינה דה מדיצ'י הייתה אדם חסר כישורים אשר בכוח הנסיבות הונחתה בצמרת הפוליטית ורצתה לעשות רק טוב – ופעם אחר פעם, הרצון הטוב שלה הביא לתוצאות איומות.

מבחינה אישית, מדובר בדמות טראגית – ילדה אומללה שהוריה הצעירים מתו ימים ספורים אחרי לידתה (קתרינה הייתה בתו של לורנזו השני, לו הקדיש מקיאוולי את "הנסיך"). אחרי מותם של הוריה, גדלה קתרינה בפירנצה תחת איום מתמיד של רחשי השנאה לשושלת שלה. אמנם, בזכות שני אפיפיורים מהמשפחה, המדיצ'י הצליחו רוב הזמן להחזיק במושכות השלטון בפירנצה, אבל האחיזה הזאת הייתה רופפת למדי. הילדה המסכנה הייתה כלי משחק בידי קרובי משפחתה וגם סמל לכל מה שתומכי הרפובליקה שנאו. בזמנים הטובים, הניחו לה לגדול במנזר בסיינה, ובזמנים הטובים פחות, ההמונים איימו לתלות אותה בשערי העיר או למסור לבית זונות, סתם כדי להעביר מסר למשפחתה.

בשנת 1531, כשהייתה בת 14, דודה, האפיפיור קלמנס השביעי, חיפש לה שידוך פוליטי מתאים, ולאחר התלבטות בין הקיסרות הרומית הקדושה לבין ממלכת צרפת, בחר להשיא אותה לאנרי, הדוכס מאורליאן, בנו השני של מלך צרפת פרנסואה הראשון. הנער היה בן גילה של קתרינה ונראה כחתן פוטנציאלי מצוין.

בנישואין אלו הצרפתים היו אמורים להפוך לבני ברית של האפיפיור, ולקבל בתמורה נדוניה רצינית ביותר שכללה 130 אלף דוקטים ונחלות כגון פארמה, פיזה וליבורנו. חגיגות החתונה שנערכו במרסיי, נמשכו 34 ימים רצופים כשקתרינה מדהימה את הצרפתים בשני חידושים איטלקיים מרשימים – נעלי עקב וגלידה – אבל הצרות הגיעו חיש מהר.

"חתונתם של קתרינה דה מדיצ'י עם אנרי דוכס אורליאן" של פרנצ'סקו ביאנצ'י בונוויטה

ראשית, קתרינה גילתה שבעלה הצעיר כבר, איך לומר זאת, "תפוס".

העניין הוא שבחצר המלוכה הצרפתית רווח מנהג מלכותי מסוים – נסיכי הכתר חונכו ברזי אמנות האהבה בעזרתן האדיבה של גבירות חצר נבחרות, וזאת בגיל צעיר להחריד.

במקרה של אנרי הייתה זו דיאן דה פואטייה, אלמנה מבוגרת ממנו בעשרים שנים ואחת הנשים היפות ביותר של זמנה, שגאלה אותו מבתוליו כשהיה בן 11 (יש היסטוריונים הטוענים כי למרות שהיו קרובים מאוד, הרומן בין דיאן לאנרי החל רק לאחר נישואיו לקתרינה, כשהיה בן 15, ואחרים טוענים כי הרומן התחיל כשהיה בגיל 19). קתרינה שלא יכלה להתחרות עם דיאן בשום מישור שהוא, גילתה שבעלה מעריץ את המאהבת שלו, מבלה בחברתה את כל זמנו החופשי, ומתעלם כמעט לחלוטין מקיומה שלה. אגב, מצב זה ימשיך עד למותו של אנרי, כשהוא בן 40 ודיאן בת 60 – הוא לא חדל לאהוב אותה באורח מופגן ופומבי אף לא לרגע.

שנית, התברר שבחצר הצרפתית היהירה לא היו מוכנים לשכוח את מוצאם הפלבאי של אבותיה. אמנם, מצד אמה הייתה קתרינה בת לשושלת צרפתית עתיקת יומין, אולם אביה היה נצר למשפחה של בנקאים. "חנוונית" היה הכינוי השגור של קתרינה בחצר הצרפתית. הם צחקו על חזותה, על המבטא שלה ועל העדר הקרבה בין אנרי לבינה.

שלישית, שנה לאחר הנישואין מת דודה האפיפיור, ויורשו, פאולוס השלישי, בחר לבוא בברית עם קיסר הקיסרות הרומית הקדושה. פאולוס סירב למסור לצרפתים את הנדוניה המובטחת של קתרינה, ובכך ביטל לחלוטין את ערכה בעיניהם. "הילדה באה אלי ערומה לגמרי" התלונן המלך פרנסואה הראשון, ושקל במלוא הרצינות לבטל את הנישואין של הנערה האיטלקייה לבנו.

רביעית, מותו הפתאומי של יורש העצר הצעיר והבריא מהתקררות קטלנית שתקפה אותו אחרי ששתה כוס מים קרים במהלך משחק בכדור, הפכה אמנם את קתרין (שבינתיים צירפתה את שמה האיטלקי) לרעיית הדופאן החדש, אבל בגלל שמגיש הכוס היה רוזן איטלקי (שהוצא חיש מהר להורג) התחילה חרושת שמועות ותווית ה-"מרעילה" דבקה בה.

אז מה קיבלנו בינתיים? ילדה אומללה הדרה בחצר מלוכה מנוכרת ועוינת, נטושה בידי בעלה, וחיה תחת איום של גירוש מביש חזרה לארצה.

העובדה שהתקשתה להיכנס להריון גם היא לא הוסיפה לה נחת לקתרין. לאנרי נולדה ב-1538 ילדה ממאהבת בשם פיליפה דוצ'י, כך שהוא כבר הוכיח את כישוריו בתחום הבאת יורשים. קתרין ניסתה את כל התרופות האיומות, הכואבות והמשפילות שרווחו באותה תקופה לריפוי עקרות, החל בשתיית שתן פרדות וכלה במריחת צואת פרות על הבטן. באופן מפתיע, תרופות אלו לא הועילו כלל, אבל לאחר עשור של נישואין, קתרין נכנסה סוף להריון, ובמשך 12 שנה ילדה עשרה ילדים. בהריונה האחרון נשאה קתרין תאומות, והלידה כמעט הרגה אותה. כדי להציל את האם, הרופאים הרגו אחת מהתינוקות ברחם אבל התינוקת השנייה שרדה רק שבועות ספורים אחרי הלידה. לאחר מותן של התאומות, הפסיק אנרי לבקר בחדר השינה של קתרין.

קתרין לא הייתה אמורה לשלוט. חינוכה לא הכשיר אותה לשלטון ולא היו לה הכישורים המתאימים לכך. אנרי לא שיתף אותה כלל בהחלטות ממלכתיות – זאת הוא השאיר לדיאן – ורק מותו הפתאומי של בעלה בתאונה בטורניר אבירים שערך, ועלייתו של בנה בן ה-15, פרנסואה השני, לכס המלוכה, דחקו אותה לקדמת הבמה.

"המלכה השחורה" – כך נקראה על שום מלבושי האבל השחורים שעטתה על אף שעד אז היה מקובל שמלכות אלמנות עטו מלבושי אבל לבנים – התבררה כאסון מדיני מוחלט.

בימי מלכותו של פרנסואה השני, קתרין טעמה רק מעט מהשררה – מרבית הכוח הייתה מרוכזת בידי קרובי משפחתה של רעיית המלך הצעיר, אנשי משפחת דה גיז העשירה, המקושרת והתקיפה. אבל פרנסואה מת מזיהום באוזנו בתוך שנה וחצי, וירש אותו בנה השני, שארל בן העשר.

עתה הגיעה שעתה של קתרין למלוך באמת ובתמים. אמנם, הצרפתים היהירים סירבו להעניק לה את התואר "עוצרת", אבל קתרין קיוותה להוכיח לכולם את יכולתה.

אולם, כבר בפעולתה המשמעותית הראשונה התגלה דפוס שיחזור על עצמו – קתרין לא הבינה מצבים מורכבים ותמיד חיפשה פתרונות פשוטים. האינטלקטואל הצרפתי אנטואן קומפניון טוען בספרו "קיץ עם מונטיין" כי גישתו של מקיאוולי, אותה הוא מגדיר כהתאמה פשוטה של אמצעים למטרה, משלה אז בסדר היום המדיני וקתרין הייתה התגלמותה של גישה זאת. אישית, אני נוטה להטיל ספק בהשוואה של קומפניון, וזאת מכיוון שמקיאוולי, על כל המשגים שלו, הבין והעריך את המורכבות האנושית ואילו קתרין – לא.

היוזמה הראשונה שלה, לפייס בין הקתולים לבין ההוגנוטים (פרוטסטנטים צרפתים) באמצעות ועידה משותפת בפואסי ב-1561 הייתה כישלון חרוץ. הוועידה פיזרה את עצמה בזעם, מבלי לקבל את אישורה של המלכה האם, ובעקבות כישלון ניסיון הפיוס פרצה מלחמת דת איומה בין שתי הסיעות. קתרין הניחה שעם קצת רצון טוב אפשר להתגבר על המחלקות הדתיות, אולם היא המעיטה יתר על המידה בערכו של הרגש הדתי.

גם ניסיונה לכרות בריתות עם ממלכות אחרות באמצעות השאת ילדיה לא הביא לתוצאות הרצויות. כל הזיווגים התבררו כאסון ולא הביאו לשום התקרבות בין צרפת לבין הממלכות האחרות. ניסיונה לשדך את צעיר בניה, ארקול פרנסואה, לאליזבת מלכת אנגליה, זכה לגיחוך מופגן מצד המלכה הבתולה. זו פלירטטה מעט עם החתן המיועד ואז שלחה אותו בבושת פנים הביתה אל אימא.

כאשר ראתה שניסיונותיה לפייס את ההוגנוטים מעוררים זעם בקרב הקתולים, שנישואי בתה מרגריט למנהיג הפרוטסטנטי הצעיר, אנרי מלך נווארה, לא הביאו למיתון הסכסוך הדתי, ושהמנהיג ההוגנוטי, האדמירל קוליניי, שזכה להשפעה אדירה על המלך, מוביל את צרפת להתנגשות חזיתית עם ספרד, המעצמה החזקה ביותר באותו הזמן, קתרין בחרה בפתרון פשוט נוסף, ואישרה את טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. רחובות צרפת נשטפו בדם, אבל זה לא הביא לסיומה של מלחמת האזרחים אלא רק להסלמתה. כל מה שקתרין קיבלה כתוצאה מההחלטה האיומה הזאת היה התחזקותם של מתחרים קתוליים לשלטון ושנאת עולם מצד הפרוטסטנטים השורדים, ובראשם – החתן הצעיר אנרי.

אי אפשר להאשים את קתרין בחוסר אכפתיות או בעצלנות. היא עבדה ללא לאות ונסעה ללא הרף בכל רחבי המדינה בניסיון לפשר, לשאת ולתת. קתרין הקדישה את כל כולה לשימור שושלת ולואה ולהשכנת השלום בממלכתה וכמו שהראה ליל ברתולומאוס הקדוש (ואולי גם ההרעלות המיוחסות לה), היא הייתה מוכנה לעשות כל צעד שיידרש כדי להשיג את מטרותיה אלו. אבל כל מה שקתרין השיגה היה ליבוי מלחמת האזרחים וגם גורלה של שושלת ולואה נחרץ למרות כל מאמציה. כל ילדיה, זולת אנרי שאהבה ומרגריט ששנאה, מתו עוד בחייה, בטרם הגיעם לגיל 30. ב-5 בינואר 1589 הלכה קתרין לעולמה. שבעה חודשים לאחר מכן, בנה, המלך אנרי השלישי, נדקר למוות בידי קנאי קתולי, וכך תמה שושלת ולואה. אנרי בעלה של מרגריט הפך להיות המלך אנרי הרביעי, מייסד שושלת בורבון. ב-1598, המלך אנרי הרביעי, הפרוטסטנט שהפך קתולי ("פריז שווה מיסה"), השיג את מה שקתרין לא הצליחה להשיג למרות כל מאמציה – משום שהבין את ערכם של צעדים מורכבים ולא מובנים מאליהם.

קתרין דה מדיצ'י

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים