"יותר מדי שנים מירב מיכאלי ומפלגת העבודה ישבו באופוז[י]ציה. שמח שהם איתנו בקואליציה" צייץ חבר הכנסת ניר אורבך מימינה בחשבון הטוויטר שלו לפני כשלושה חודשים. באופן טבעי, עורר הציוץ הזה זעם בימין. אפשר לטעון שכדי לעצור את סבבי הבחירות הלא נגמרים היה הכרח לא יגונה להקים קואליציה עם מפלגות השמאל, אבל ניר אורבך, כאיש ימין, לא אמור לשמוח על כך. מה משמח בכך שהשמאל מגיע לעמדות שלטון ומנסה לקדם דרכן את תפיסותיו המנוגדות לתפיסות הימין?
כאיש ימין, אני מסכים במידת מה עם הביקורת שנמתחה על דבריו של אורבך ולבטח אין בי שמחה גדולה שהשמאל נוטל חלק בשלטון. בעיניי, האג'נדות של העבודה ומרצ הן הרסניות למדינה: הסוציאליזם שמביא איתו עוני ומחסור; המלחמה ב-"אקלים" שעלולה להוריד את רמת החיים תוך כדי בזבוז מיליארדים ללא שום תועלת; התמיכה במסתננים; טיפוח בג"ץ והמערכת המשפטית כ-"מבוגר האחראי" שצריך למשול במדינה; ומעל הכל הרס יישובים ועקירת אלפי ישראלים מביתם לשם הקמת מדינה פלסטינית שתהיה אסון בטחוני. לאור הנזקים האלו, לו הדבר היה תלוי בי, לא הייתי מניח למפלגות השמאל להתקרב לשולחן הממשלה או אפילו לסביבתו.
אבל יש היבט נוסף לסוגיה זו. גם אם מנקודת מבט ימנית, ישיבה של השמאל בממשלה היא בעייתית מאוד ואפילו אסונית בפוטנציה, הרי מזווית פוליטית-כללית מדובר במהלך חיובי.
באופן טבעי, בכל כנסת, חלק מהסיעות מגיעות לקואליציה וחלקן מוצאות את דרכן לאופוזיציה. אולם, לישיבה באופוזיציה יש חיסרון גדול. לחיסרון הזה ניתן לקרוא חוסר אחריות. היושבים באופוזיציה משוחררים מאילוצי תקציב, מכבלים מדיניים, מהסכמים קואליציוניים, מההכרח להתחשב במפלגות בעלות אידאולוגיה שונה. פועל יוצא, האופוזיציה נוטה להתנהג כאילו אנחנו חיים בעולם מושלם, עולם שבו יש פתרון פשוט לכל בעיה סבוכה, והדבר הנכון לעשות הוא ברור כשמש והבחירה בו מתבקשת מאליה. בהתאם לזה, האופוזיציה תמתח ביקורת נוקבת על כל טעות או טעות לכאורה של הממשלה המנסה לתמרן בתוך סבך המציאות המשתנה.
כל זה נסבל ואף מקובל בפוליטיקה והיות שהעולם הפוליטי מעלה ומוריד מפלגות ואנשים, הרי מי שישב אתמול באופוזיציה ימצא עצמו מחר בממשלה ומפלגות הקואליציה תמצאנה עצמן באופוזיציה כחלק ממשחק כסאות מחזורי. אבל יש מפלגות שלא רואות את עצמן בשלטון בשום עתיד הנראה לעין, והתהליך הבעייתי שציינתי יהפוך אקוטי יותר ביחס אליהן משום שמדובר בתהליך המזין את עצמו – מכיוון שהמפלגה לא רואה שלטון באופק, היא מקצינה את הגישה שלה, ומכיוון שהגישה שלה מוקצנת, היא מתרחקת עוד יותר מהצטרפות לכל קואליציה אפשרית, וחוזר חלילה. בגלל התחושה שאין דרך לחזור לשלטון ולהשפיע, המפלגה הולכת ומתנתקת מהמציאות, והופכת יותר ויותר טהרנית וצדקנית. מבחינת אותה מפלגה, אפילו סטיות קטנות מהאידיאולוגיה שלה יכולות להפוך עילה להחרמה של אישים או של מפלגות אחרות. גם חשיבה קונספירטיבית עלולה להופיע במפלגות כגון אלו.
כל התופעות הנזכרות לעיל התקיימו, במינון כזה או אחר, במפלגות העבודה ומרצ. אמנם, העבודה הייתה חברה ברוב ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, כולל בממשלה הקודמת, אבל אורבך ציין ספציפית את מרב מיכאלי ששהתה באופוזיציה במשך כשש שנים וחמש כנסות. וגם כאשר חבריה לסיעה הצטרפו לממשלת נתניהו, מיכאלי בחרה להישאר בחוץ. ובאשר למרצ, 21 שנים עברו מאז הייתה חברה בממשלה. יש מעט מאוד מפלגות שבילו יותר שנים ברצף באופוזיציה ממנה, ומובן אפוא מדוע מרצ עברה תהליך הקצנה עמוק יותר מזה שעבר על מיכאלי וחבריה במפלגת העבודה. אפשר להזכיר, למשל, את אמירתו של ניצן הורוביץ כי "היה מקום להחלטה של בית הדין בהאג לחקור" ביחס להחלטה לחקור את ישראל בחשד לפשעי מלחמה או את דבריו של מוסי רז כי "מרצ איננה מפלגה ציונית ומעולם לא הוגדרה כמפלגה ציונית" (מה שאינו נכון מבחינה עובדתית).
עכשיו, לאחר ההצטרפות לממשלה, שאפילו עצם הקמתה היה מהלך של התמתנות ושל התפשרות משמעותית, אפשר לראות את תחילת קטיעתו של תהליך ההקצנה. בהקשר זה אפשר להבחין בחלוקה בין החברים הזוטרים במפלגה לבין השרים. בעוד מוסי רז ויאיר גולן מתנהגים לעתים כחברי אופוזיציה ומפריחים אמירות קיצוניות לכל עבר (כגון השימוש של האחרון במושג "תתי אדם" ביחס לתושבי חומש) שרי מרצ מפגינים ממלכתיות יחסית, נזהרים יותר בדבריהם ובעיקר מתפשרים מול המציאות. כך, למשל, למרות שהמפלגה תומכת בעמדה הבינלאומית ביחס למעמדם של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שרי מרצ (מלבד השר עיסאווי פריג') הצטלמו על רקע הכנרת בישיבה חגיגית של הממשלה שהכריזה על חיזוק ההתיישבות בגולן. דוגמא מובהקת אף יותר עולה מהתנהלותו של הורוביץ שהסכים להפעלת איכוני שב"כ כשר הבריאות בעוד שבזמן שהותו באופוזיציה, התנגד להם בחריפות.
אז לא, אני לא שמח על הישיבה של מרב מיכאלי ושל מרצ בממשלה, אבל אני בהחלט חושב שהמהלך הזה – כמו גם הישיבה של הליכוד באופוזיציה אחרי שנים ארוכות בשלטון – טוב ובריא לפוליטיקה הישראלית.
Report