הכשל הגלוי של השב"ס והכשל הסמוי של השב"כ בפרשת הסרסור בסוהרות

פרשת הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע שבה ועולה לכותרות מדי פעם בפעם. ובכל פעם שהפרשייה מוזכרת, אנו למדים על בכירים נוספים בשב"ס שידעו על המתרחש ושלא עשו דבר. ברם, לא מדובר בבעיה המתמצה רק בבכיר כזה או אחר אלא בכשל רב-מערכתי שמשתרע מעבר לכלא גלבוע ולשב"ס.

הפרשה הזו מציבה סימני שאלה לא רק על תפקוד שב"ס אלא גם על תפקודם של שב"כ (הפועל מול האסירים הביטחוניים), של המשטרה והפרקליטות, שכשלו בטיפול האכיפתי בפרשה, ושל צה"ל, שלא פיקח כראוי על הסוהרות שגויסו במסגרתו. היקף המחדלים והאשמים נובע מהתרבות הארגונית הלקויה בגופים המדוברים, אולם, במאמר זה בחרתי להתמקד רק בכשל הגלוי לעין שהתגלה בשב"ס ובכשל הסמוי יותר שטרם התברר בשב"כ. השאלה שאנסה לברר להלן, היא מי ידע ומי אמור היה לדעת על הסרסור בסוהרות בשני הארגונים.

שב"ס

כשמדובר בשב"ס, אין צל של ספק שהסרסור בסוהרות היה ידוע לרבים מבין המשרתים בכלא גלבוע אם לא לכולם. כך, למשל, מפקדי האגף הביטחוני, שעל פי רוב הינם קצינים, לבטח ידעו על ההטרדות שחוו הסוהרות. גם מפקדי המשמרת והסגנים שלהם, קצינים כולם, לבטח היו מודעים להטרדות שהתרחשו במהלך משמרתם. מובן מאליו ששדרת הפיקוד של הכלא – מפקד בית הסוהר, סגנו, קצין אג"ם, קציני המודיעין, הקב"ט ועוזריו, ואפילו קצין משאבי אנוש – הייתה צריכה לדעת על הנעשה מתוקף התפקיד והאחריות שבידי כל אחד מאנשיה. כמעט מיותר לציין, שאחרי שסוהרות התלוננו על הטרדות מיניות, ידעה שדרת הפיקוד בוודאות על הסרסור בהן ועל מעורבות קצין המודיעין בכך – ועדיין לא עשתה דבר.

סביר להניח שגם בכירי השב"ס מחוץ לכלא גלבוע ידעו על הפרשה. מדובר בעיקר במפקד המחוז הצפוני, בקצין המודיעין הראשי של השב"ס, ובסגן הנציבה דאז וממלא מקומה, שטיפל בהצלחה בהפסקתה של שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים ב-2017 ושהיה מעורה היטב בנעשה בבתי הסוהר הביטחוניים.

אבל מלבד הקצינים בכלא גלבוע והבכירים בשב"ס, חשוב להבין שגם הסוהרים והסוהרות ששירתו לצד הסוהרות שהוטרדו, ידעו מה מתרחש. סוהרי ביטחון ששירתו בכלא גלבוע היו עדים להטרדות או לכל הפחות שמעו עליהן מפי סוהרים אחרים. אבל כל הסוהרים והסוהרות שידעו על הסוהרות המוטרדות בחרו לשתוק.

הסוהרים שידעו ושתקו, עשו זאת בשל הסיבה שהסוהרות המוטרדות עצמן לא חשפו את הפרשה במשך שנים – משטר הדיכוי בשב"ס. עבור מי שאינם מכירים את הארגון המדובר, צריך להקדים ולהסביר שהשב"ס מפעיל משטר דיכוי לא על האסירים אלא על הסוהרים, מבעלי מקצוע ותיקים ועד חיילות טירוניות. המפקדים בשב"ס מעדיפים להקריב את טובת הסוהרים על מזבח "השקט התעשייתי", קרי הבטחת שביעות רצונם של האסירים הביטחוניים והפליליים (ראו חגי אולשניצקי, "בין 'האסירים האמיתיים' ל-'שקט תעשייתי' – על הבעיות העיקריות בשב"ס"). אין מדובר רק בתנאים נוחים לאסורים אלא גם בהפקרת הסוהרים להתעמרות האסירים בהם. המפקדים בשב"ס נוהגים להתעלם באופן תדיר מתלונות של סוהרים על התנהגות אסורה ואפילו לא חוקית של אסירים, הן ביטחוניים והן פליליים (ראו חגי אולשניצקי, "האסיר סירב להיכנס לתאו. אותי העבירו אגף"). היוצא דופן בפרשת הסרסור בסוהרות איננו התעלמות הקצינים בכלא גלבוע ובשב"ס מתלונותיהן, אלא שתלונותיהן של הסוהרות בכלל זכו לפרסום (אגב, ניסיונות ההסתרה והטיוח של השב"ס בנוגע לפרשה נמשכים מאז הפרסום הראשון ועד עתה).

פרשת הסרסור בסוהרות היא תעודת עניות לשב"ס ולקציניו לדורותיהם, ושבה ומלמדת מדוע חובה לערוך שידוד מערכות מוחלט בארגון. עריפת ראשו של קצין זה או אחר רק תביא לקידומו של קצין אחר שהפנים את התרבות הארגונית של שב"ס, ושאולי אף ידע על הסרסור בסוהרות ושתק, ולא תתקן את הנדרש לתיקון.

שב"כ

הפרשה חשפה לציבור את הכשלים בשב"ס ואת התרבות הארגונית החולה הקיימת בו. אבל יש ארגון נוסף שהיה צריך להיות מודע לסרסור בסוהרות – השב"כ. אם השב"כ לא ידע על כך, הרי מדובר בכישלון מודיעיני וארגוני מהמעלה הראשונה, ואם ידע על כך, אי התערבותו בנושא היא בגדר שיתוף פעולה עם המעשה הפסול.

יש לדעת כי השב"כ פועל בבתי הסוהר הביטחוניים באופן שוטף. אנשי שב"כ מבקרים תכופות באגפים הביטחוניים, מתחקרים שם אסירים וכנראה אף מפקחים ומנתרים את המתרחש במתקן הכליאה. השב"כ גם אמור להאזין לשיחות האסירים בטלפונים באגפים הביטחוניים. כלומר, שירות הביטחון הכללי מודע היטב לגישת "השקט התעשייתי" שהשב"ס נוקט. סביר אפוא להניח שהשב"כ מעודד גישה זו ולו משיקולים של שיתוף פעולה עם האסירים הביטחוניים והשגת מידע מודיעיני מהם.

קיימת אפשרות לא מבוטלת שאנשי שב"כ ידעו על ההטרדות שחוו הסוהרות בכלא גלבוע ועל סרסורן על ידי קצין המודיעין. אם אנשי שב"כ אכן ידעו על כך ולא עשו דבר, יש לראות בהם שותפים למעשה, ואם לא ידעו, הרי הם נכשלו בכיסוי המודיעיני של האסירים הביטחוניים בכלא גלבוע. אגב, גם פרשת בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע הייתה לכל הפחות כישלון מודיעיני של השב"כ. יהא אשר יהא היקף הידיעה של השב"כ לגבי הטרדות שהסוהרות חוו, ניכר שגם ארגון זה זקוק לבדיקה ציבורית ולטיפול בכשלים הארגוניים שפרשה זו מלמדת עליהם.

בדיקה ציבורית

לאור הכשלים שנתגלו בפרשת הסרסור בסוהרות, ועוד יותר מכך לאור הכשלים שטרם נתגלו, ראוי ואף חיוני להקים ועדת חקירה ציבורית בנושא. הוועדה הציבורית הזו לא יכולה להסתפק בחקירת הסרסור בסוהרות, אלא צריכה לקבל כתב האמנה שיאפשר לה לבחון בצורה מעמיקה את התרבות הארגונית בשב"ס ובשב"כ, שאפשרה את הסרסור בסוהרות. כמו כן, צריכים להיבדק במסגרתה גם הכשלים של המשטרה, הפרקליטות וצה"ל, באופן טיפולם בפרשה. נכון לעכשיו, נראה כי הבעיות בכל הארגונים האלה אינן מקומיות ונקודתיות אלא כלליות ורחבות היקף.

מכאן, הדחה ופיטורים של בכיר זה או אחר בכלא גלבוע לא יספקו שינוי משמעותי לטווח ארוך, אלא ישיגו רק סיפוק רגעי של "עריפת ראשים". עלינו לראות בכתב האמנה נרחב לוועדה ציבורית כגון זו, לא רק ביטוי לכורח השעה, אלא מתן הזדמנות לשידוד מערכות יסודי, שעשוי לכלול החלפת שכבות פיקוד רחבות ומקיפות בכל הדרגים בשב"ס, ואולי גם בארגונים אחרים. המחליפים צריכים להיות אנשים שאינם "נגועים" בתרבות הארגונית הפסולה, ובוודאי לא מי שנטלו חלק בפרשת הסרסור בסוהרות או שמרו על שתיקה בנושא.

הכותב גויס לשב"ס במסגרת תוכנית הקצונה הישירה "סנונית", בפועל שירת כסוהר ביטחון בין השנים 2016 ל-2018, וממשיך לעקוב אחר המתרחש בארגון

ד"ר חגי אולשניצקי הוא היסטוריון של העת העתיקה המתמקד בין השאר בהיסטוריה הצבאית של היהודים. כמו כן חקר בעבר את מערכי הכליאה בתקופת המנדט ובמדינת ישראל, וכיום הוא חוקר בתר-דוקטורט באוניברסיטת באזל בשווייץ