בלי פתקי החלפה

האננס בברלין ממש זול, וגם השכירות.

אז הם עוברים לשם.

הם הרי לא אזרחים של ישראל, הם לקוחות שלה. לקוחות לא מרוצים, יש לציין.

איך זה שרק חזרנו לארץ, הפרחנו את השממה, עברנו צנע, מלחמות, עלייה, והופ – קפצנו לתור לשירות לקוחות. עם מרמור, עם תלונות, ועם פזילה למתחרים עם דילים שווים יותר.

אני לא רוצה לחיות פה בתודעת לקוח. מדינת ישראל היא הבית שלי, לא ספקית שירותי לייף סטייל. יש מה ללמוד ממדינות אחרות, אבל אני לא עושה השוואת מחירים. אם כבר, אז אני משווה לתקופות שבהן לא הייתה מדינה, לא יוקר ולא מחיה, ונזכר שהמדינה הדפוקה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לנו – בפער.

אז אני פה, יעלה כמה שיעלה. אני אתעצבן, אעביר ביקורת, ואעשה הכל כדי לתקן. כשמדובר על זהות, אני לא חושב במושגים של צרכנות נבונה.

זו הארץ שלי, אם היא זבת חלב ודבש וגם אם לא.
גם אם תאכל את יושביה, גם אם יהיו מלחמות, יתושים ואינפלציה.
גם אם יהיה פה הכי גרוע בעולם, וממשלות שיסוי וריפוי יתחלפו כל שעתיים.
גם אם אשאר פה לבד.
גם אם אצטרך לקחת מברגה ואזיקונים ולחבר אותה מחדש.

אז לכו לאיזה ברלין שאתם רוצים, לקוחות יקרים. תאכלו מלא פירות טרופיים, וגם מילקי וקוטג'. שלחו את המתוקים שלכם לפעוטון גרמני, צאו בערב לתיאטרון גרמני, שתו אספרסו גרמני דה לוקס, ותהיו מבסוטים בגרמנית על החיים הגרמניים המאוד יעילים שלכם. רק אל תשכחו לעשות סקר שוק מדי פעם, שלא תצאו פראיירים ותפספסו בטעות מקום נוח עוד יותר.

אני ישראלי, וזה הבית שלי. בלי תנאים, בלי חישובים ובלי פתקי החלפה.

מי שחוזר הביתה אחרי כל כך הרבה שנים, לא עוזב כי אין אננס במקרר.

אסף פרי הוא איש חינוך, ראש מכינת אדרת לשעבר, מייסד מֵעֵבֶר – שיח ערכי ישראלי