לאה גולדברג בגיל 16   מקור: ויקיפדיה

היום מלאו 51 שנים ללכתה של לאה גולדברג, מי שנחשבת לאחת המשוררות העבריות האהודות ביותר. שיריה המולחנים הפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. דומה כי הכסות המלודית לה זכו רבים משיריה, פרי עטם של טובי המלחינים, תרמה לא מעט למעמדם הקאנוני. אולם האם המטען האסוציאטיבי והרגשי שמעוררים שיריה המוכרים של גולדברג בקרבו של המאזין הישראלי הממוצע עולה בקנה אחד עם כוונותיה הנסתרות של המשוררת?

בשורות הבאות אני מתכוון לעבור על מצוות "לא תעשה" בשדה הספרות ולעסוק בשאלה הקלישאתית "למה התכוונה המשוררת?" מתוך מדגם מייצג של חמישה מבין שיריה המולחנים והיותר ידועים של גולדברג. בעיני, שירים אלה מבטאים באופן המאלף ביותר את המתח בין שתי מגמות עיקריות ביצירתה הלירית – ייאוש ממכאובי האהבה, עד כדי רצון למוות, ותשוקת חיים טהורה, הנובעת מההנאה החושית.

 

משירי ארץ אהבתי

השיר הלקוח ממחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" והפותח בשורה "מכורה שלי ארץ נוי אביונה" (ללחנה של דפנה אילת) הוא מבין המפורסמים בשיריה המולחנים של גולדברג. מרביתם של חובבי הזמר העברי יראו בו שיר ארץ ישראלי מובהק.

ייתכן שהקישור האינטואיטיבי בין "ארץ אהבתי" לארץ ישראל נובע מהביטוי הנזכר בשורה הראשונה של השיר: "ארץ נוי אביונה", שאולי רומז לארצנו היפה אך הענייה במשאביה הטבעיים. איזכור החגים, הנרות הברוכים והשולחנות הערוכים מחזק רושם זה. הביצוע של חווה אלברשטיין המזוהה עם שירי ארץ ישראל והשמעת השיר דרך קבע בשבתות ובחגים, הביאו לכך שיתויג כאחד משירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

אולם אם נשים את ליבנו למילות השיר, ברור כי הארץ המתוארת בשיר אינה ארץ ישראל, שבה, כידוע, יש יותר משבעה ימים של אביב בשנה – ולבטח סגריר וגשמים אינם כל היתר. גם לוח השנה היהודי, המשופע בימים טובים, כולל הרבה יותר מאשר "שבעה ימים חגים בשנה".

Leah Goldberg Gnazim Beit Ariela

"משירי ארץ אהבתי" בכתב ידה של לאה גולדברג

חוקרי ספרות מציעים שני פירושים עיקריים לארץ אהבתה של לאה גולדברג – ארץ מוצאה של המשוררת – ליטא, או ארץ דמיונית שאינה אלא משל להלך רוח. לטעמי אין ספק כי הכוונה לאפשרות השנייה. ואכן, חלק גדול משיריה של לאה גולדברג עוסק בכמיהה לאהבה ובייאוש הגדול הנובע מחוסר היכולת לממש אותה. בשיר זה מתארת גולדברג את ארץ אהבתה, בה יש רק שבוע אחד של חסד בשנה, ובו היא חווה אהבה. אלא שהאביב הזה הוא כה קצר, בעוד יתר ימות השנה שבנפשה אינם אלא גשמים וסגריר. החג בן השבוע כולל שולחנות ערוכים ונרות ברוכים ולבבות פתוחים, אך לאחריו רעב ועמל בכל יתר ימות השנה. כל שנותר לה, כפי שהיא מתארת בבית האחרון, הוא לקחת למזכרת אבן קטנה מחורבן חומות האהבה שלה, ואז לצאת ולשיר בשבחה של האהבה קצרת המועד הזו, לתנות דלותה הזוהרת, מעיר לעיר וממדינה למדינה.

 

 

חמסין של ניסן

"חמסין של ניסן" (בלחנו של שייקה פייקוב), מוליך אותנו כמטוטלת אל הקוטב הנגדי בציר שבין ייאוש לחיים.

שיר זה מעלה על נס את עצם החיים היומיומיים וכולו התפעמות מהחסד הגדול של החוויה החושית. התפעמות מהיכולת לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולמשש את כל מה שיש לעולם להציע: שמש, אבן, ערב, אילן. חסד המונח לפתחנו מדי יום ביומו ("יום ללא תמורה").

החוויה החושית טוטאלית, משכרת ומבלבלת: את השמש היא מריחה כיסמין, את האבן היא שומעת כקול של לב פועם, את הערב היא כמו טועמת כתפוז.

 

"מחלוני וגם מחלונך" (אהבתה של תרזה די-מון)

בהקשר הדו-קוטבי הזה שבין ייאוש מאהבה ("משירי ארץ אהבתי"), לבין נחמה שבהנאה החושית ("חמסין של ניסן"), ניתן להבין גם את הסונטה התשיעית מתוך מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה די-מון", המשלב את שתי החוויות האלה גם יחד.

בסונטה זו (בלחנה של נורית הירש) מתארת לאה גולדברג אהבה מושגת כביכול, אך נטולת כל מימד פיזי. הקשר בין האוהבים מתקיים בכך שדי לה לאוהבת שהיא יודעת שאותו נוף בו היא צופה, הוא גם הנוף בו צופה אהובה ושאותה שירת זמיר לה היא מאזינה, היא אותה השירה ששומע אהובה. למעשה, שניהם בודדים, אבל באמצעות החוויות החושיות הנחלקות ביניהם – "דברים רבים מאוד אהבנו יחד" – נוצר מגע בין השניים, עת הבדידות שלה נוגעת בבדידותו שלו. ואולי תיאור זה אינו אלא סרקזם, בחינת תיאור האהבה היחידה היכולה להתממש בין שניים שאינם יחדיו, והרי אין זו אהבה מספקת.

 

ימים לבנים

השיר שמבטא באופן המושלם ביותר את המתח בין ייאוש לנחמה הוא "ימים לבנים". זהו אולי הידוע והאהוב ביותר מבין שיריה המולחנים של לאה גולדברג, בלחנו של שלמה יידוב. מתח זה ניכר בבית האחרון של השיר, שאינו אלא מדרש ל-"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" – חלק מפסוק מ-"שיר השירים" אותו אהבה גולדברג במיוחד.

לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. 
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע,
כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, 
עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה.

"האם הלאה" (תרתי משמע) מבקשת לחדול מזמרת החיים ולשקוע בשינה. לעומת זאת, התינוק – הלא הוא הלב התמים – עדיין ער, מפויס, ומזמר.

 

ביום זה

על אף הייאוש המתמשך, הרי המחשבה על המוות, על הפרידה מחוויות החושים שיש לעולם הזה להציע – הטרידה את מנוחתה של המשוררת.

בנפלא מבין שיריה – "ביום זה" – היא מתארת באופן מבהיל את יומה האחרון.

המוות יבוא ב-"יום ככל הימים", יום בו פורסים את הלחם, אוספים את הפרי אל הטנא, עננים בשמים הולכים לבשר מטר של ברכה, במבואי השווקים עולים ריחות של חמאה ושמן, קשקשי הדגים מבריקים ושוצף היין. עולם כמנהגו נוהג, וכמה טוב שכך. ובאמצע חגיגת החושים הזו תפקוד נפשה את הלילה הנצחי. ההכרה האקזיסטנציאליסטית כי החיים החד פעמיים האלה עתידים להיגדע באחת הינה טרגית במיוחד וקשה לכולנו, לא כל שכן למשוררת רגישה כמו גולדברג.

שיר זה זכה ללחן ועיבוד מופלאים של מוני אמריליו ולהגשה מושלמת של יוסי בנאי. כאתאיסט מושבע, בנאי אף אינו מנסה להסתיר את נימת הייאוש בקולו. השילוב של שלושה מגדולי היוצרים הישראלים – כל אחד בתחומו – הוא בחינת פלא של ממש.


גולדברג בכרה את החיים אך לא לגמרי בחרה בחיים. היא נעה כל חייה בקוטביות בין חידלון לבין תשוקה לחיים. שנים של סבל ובדידות נתנו בה אותותיהן בדמות שברון לב, וגולדברג, מעשנת כבדה, נפטרה ממחלת הסרטן בטרם עת. כדרכם של אמנים גדולים, ההערכה והאהדה ליצירתה של גולדברג רק הלכו וגברו לאחר מותה. בכך ניתן לראות צדק פואטי, וביותר ממובן אחד.

users: אמיר מזור

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם