פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "בליבה של עזה" מאת תומר צבן

חטיפת חייל

14 בדצמבר 1987, תנועת החמאס מוקמת ומתחילה ליצור רשתות טרור שתפקידן איתור משת"פים וחיסולם. באמצע 1991 הופכת רשת הטרור של החמאס לגוף אחד בשם "גדודי עז א-דין אל-קסאם", המוכרים לנו היום כזרוע הצבאית של חמאס. בזמן האינתיפאדה הראשונה עמדו בראשה השייח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא.

ההנחיה של מנהיגי החמאס הייתה לחטוף חיילים ישראלים ולרצוח אותם, כדי שגופותיהם ישמשו כקלף מיקוח מאוחר יותר במשא ומתן לשחרור אסירים. סלאח שחאדה, באותה העת מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בצפון הרצועה, הורה על ביצוע חטיפות חיילים והנחה את המבצעים ממקום מושבו בכלא הישראלי.
על אנשי "חוליית 101" ("الوحدة 101") של חמאס הוטלה המשימה. בראש החוליה עמד מוחמד שראתחה. יתר חברי החולייה היו עבד-רבו אבו חוסה, ממקימי הזרוע הצבאית של החמאס ומקורב לשחאדה, מוחמד נאזימי נאסר ומחמוד אל-מבחוח.

שנתיים מאוחר יותר, ב-1989, החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון נחטפו ונרצחו.

החיפושים אחר גופות החיילים התמקדו בין אזור צומת אחים לגדר הגבול של רצועת עזה. במהלך החיפושים התגלתה ב-7 במאי גופתו של אבי סספורטס ליד צומת גבעתי. החיפושים אחר אילן סעדון הופסקו קצת יותר מחודש לאחר תחילתם מכיוון שלא העלו כל ממצאים או כיוונים חדשים לגבי מקום הימצאו. רק באוגוסט 1996, כמעט שש שנים לאחר הירצחו, הגיע מידע מהרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו, שהוביל למציאת הגופה.

כחודש לאחר החטיפה, נערך מבצע מעצרים גדול ברצועת עזה. בין 650 אנשי החמאס שנעצרו היה גם מפקד חוליית 101, מוחמד שראתחה. בחקירתם טענו שראתחה ואחמד יאסין, שנעצר זמן קצר לאחר החטיפה, כי הם אינם יודעים היכן נמצאת גופתו של סעדון. חברי החוליה האחרים, נאסר ואל-מבחוח, הצליחו לחמוק ממעצר ולברוח מהארץ כשהם נושאים עמם חפצים השייכים לחייל החטוף. השלושה עברו דרך רפיח למצרים, משם המשיכו לאלג'יריה וממנה הגיעו האחד לסודאן והשני לסוריה.

שיטת הפעולה של חוליות החטיפה, התעוזה, המקצועיות והעברית המצוחצחת הפתיעו את כוחות הביטחון שלנו. החמאס, שכביכול היה תנועה דתית בלבד ללא זרוע צבאית ונחשב בטעות לאלטרנטיבה לפת"ח, התגלה כאויב אכזר שאת נחת זרועו אנחנו מרגישים עד היום.

במקביל להתמקצעות יחידות שמשון ודובדבן באומנות הסיערוב, הצד השני התמקצע בהתייהדות, או אפשר לומר בהתחרדות, והחל לאיים על העורף הישראלי. חיילי צה"ל המצוידים ברובה סער ארוך בלבד היו מחוסרי הגנה לחלוטין בתוך רכב פרטי צפוף.

אני זוכר שבאותה תקופה חיילים שנסעו בטרמפים הסתירו בכיס מעילם רימון יד. אני מאמין שבראשם הדהד אולי המשפט המפורסם של שמשון הגיבור לפני מותו, ״תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״, והוא התווה את דרך החשיבה של אותם חיילים במקרה נוסף של חטיפה.

הפת"ח, שהנהיג את האינתיפאדה הראשונה ומרבית האסירים בבתי הכלא בישראל היו משורותיו, רצה גם הוא בשחרור אסיריו. חטיפת חיילים והחזקתם בעזה נחשבו עכשיו בעיניו לפעולה שיש לקדמה בדחיפות.

משפחות אסירי הפת"ח הסתכלו על ניסיונות החמאס לשחרור אסיריו בהערצה גדולה. ההנהגה בתוניס ובראשה אבו ג'יהאד רצתה גם היא להראות לפעיליה שהיא עושה הכול כדי לשחרר את האסירים שלה מבתי הכלא בישראל. הפקודה מתוניס ירדה אל דרגי השטח ברצועת עזה, להתחיל להתכונן לחטיפת חייל במהירות האפשרית.

כדי להחזיק חטוף חי ברצועת עזה או באזור יהודה ושומרון, החוטפים זקוקים לשלושה תנאים:

הראשון, מקום או אזור שלא יעורר חשד ושניתן יהיה להסתיר את החטוף לפרק זמן ארוך.

השני, המקום צריך להיות גדול מספיק שיאפשר החזקת מזון ואספקה יבשה לחטוף ולמחבלים ששומרים עליו, וכמובן מקומות לינה לכולם.

השלישי, החוטפים זקוקים לרופא או פרמדיק עם ציוד רפואי מתאים לטיפול בחטוף וכמובן לסמי הרדמה בכמות גדולה. סמי ההרדמה משמשים אותם גם לחטיפה עצמה וגם להרדמתו של החטוף לפי הצורך. החטוף חייב להיות מורדם בעיקר כשרוצים להעביר אותו ממקום אחד למשנהו או כאשר יש סיכון שיחשוף את החוטפים בזמן הניסיון לאתר ולחלץ אותו.

***

יום שני בשבוע, חודש ינואר, האוויר קר וצלול. מבעד לדיונות הזהובות המקיפות את היחידה ניתן לראות את השמיים המשתקפים בים בצבעים של כחול ותכלת, כמו מתוך ציור תקרה של מיכלאנג'לו.

רק עשן עצי ההסקה ממחנה הפליטים של חאן יונס הצמוד ליחידה מזכיר לכולנו שאנחנו עדיין נמצאים ברצועת עזה ולא בחוף אקזוטי בדרום אמריקה או במזרח הרחוק. צביקה נכנס אל החדרים של הצוות וקורא לכולם לעלות לקומה השנייה, לחדר התדריכים של היחידה.

אני מרכיב את האקדח שזה עתה סיימתי לנקות, מכניס אותו לתוך הנרתיק ועושה כדבריו. בימין החדר, בצמוד ללוח התדריכים, עומד רכז השב"כ המוכר לנו היטב מפעולות קודמות שעשינו בגזרת בית חאנון שבצפון רצועת עזה.

שבו בבקשה, מבקש רכז השב"כ מהצוות, מנתק מגנט בצבע כחול ומניח אותו על תמונתו של בחור בשנות העשרים לחייו הלבוש במדי הסהר האדום.

המודיעין שלנו, אומר הרכז, מצביע על תכנון בשלבים מתקדמים לחטיפת חייל ומצביע גם על כך שהחוליה החוטפת רוצה להשאיר את החייל בחיים כדי שהם יוכלו לנהל משא ומתן לשחרור אסירים כשבאמתחתם קלף מיקוח חזק במיוחד.

אבל רגע, לפני שאמשיך, כדאי שאספר איך הצליח השב"כ לחשוף את התארגנות החוליה בשלבים יחסית מוקדמים.

בית החולים שיפא (בערבית: شفاء) הוא בית החולים המרכזי של רצועת עזה. בית החולים שוכן במערב העיר עזה, ועל פי גורמים ישראליים ובינלאומיים מפקדת החמאס נמצאת היום בקומת המרתף שלו.

בשנות ה-80 שיפצה ישראל והרחיבה את מתחם בית החולים בבניית קומה תת-קרקעית מבטון. במרוצת ימי השלטון הישראלי רושת המקום במצלמות נסתרות וגלויות. הרופאים ואנשי הצוות שעבדו בבית החולים נבחרו בקפידה על ידי רשויות הבריאות בישראל. בצורה זאת מודיעין רב עבר דרך מצלמות המעקב והצוות הרפואי של בית החולים אל השב"כ. בעיקר מודיעין על מבוקשים ואנשים חשובים שנזקקו לטיפול רפואי.
בנובמבר 1989 הגיע מידע חשוב מהרופא המרדים הראשי של בית החולים שיפא. אותו רופא דיווח לשב"כ על חוסרים גדולים של חומרי הרדמה שנעלמו בסוף השבוע מהכספת הראשית של בית החולים.

המידע החשוב הזה הדאיג את השב"כ. כמות כל כך גדולה של חומרי הרדמה לא נלקחת לצריכה עצמית, אלא למטרת חטיפה ואחזקה של חטוף.

מצלמות המעקב בבית החולים קלטו את הפרמדיק של הסהר האדום נכנס לחדר הכספות בקומה השלישית של בית החולים. הפרמדיק, שנהנה מגישה לחדר השמור, מילא את שקית הבד הלבנה שהייתה באמתחתו בכמות גדולה של חומרי הרדמה ויצא מהחדר לאחר מספר דקות.

בבדיקה של השב"כ התברר שאחיו של הפרמדיק מרצה עונש מאסר עולם על רצח בכלא הישראלי. מעקב צמוד אחר תנועותיו של הפרמדיק הצביע על כך שהוא מבקר פעמיים בשבוע, בעיקר בשעות הלילה, במסגד הראשי בבית חאנון.

באינתיפאדה הראשונה, עם רדת החשכה הוטל עוצר גורף על כל רצועת עזה. היחידים שנעו בלילה היו ועדות ההלם (רעולי הפנים), בדרך כלל כדי לסגור חשבונות עם משתפי הפעולה, כוחות הצבא שלנו, שניצלו את העוצר הלילי לביצוע מעצרים שקטים ללא התפרעויות, ורכבי הצלה למטרות הומניטריות.

האמבולנס של הסהר האדום נבדק רק לעיתים רחוקות ואִפשר לפרמדיק לנוע ולהעביר אנשים וציוד בכל שעות היממה. השב"כ העביר ליחידה את המודיעין שאסף על אותו פרמדיק ועל תנועותיו בשטח בשבוע האחרון. המשימה שלנו הייתה להמשיך ולאסוף מודיעין על ההתארגנות שהולכת ומתגבשת בחצר המסגד של בית חאנון.

***

באותה התקופה, הגדר ההיקפית שהפרידה בין רצועת עזה לבין ישראל הייתה פרוצה למעבר של אנשים וכלי רכב. שבילי העפר שחצו את שדות קיבוץ ארז הנמצא מצפון לבית חאנון, הגיעו עד לגדר המערכת ואפשרו מעקף של נקודת הביקורת הצה"לית בכניסה לרצועה, בקלות יחסית.

השעה 23:00, יום רביעי. הצוות מתלבש לפעילות הלילה בבגדים שחורים זהים שנתפרו במיוחד לפעילות קודמת בג'באליה. הנעליים למשימת הלילה הזו הן נעלי ספורט — אותן נעליים שמשמשות אותנו לאימוני הכושר היומיים שלנו. נעלי ספורט משופשפות משאירות עקבות של עוברי אורח תמימים, בעוד נעל צבאית או נעל מיוחדת אחרת ישאירו עקבות מחשידות על האדמה החולית של הרצועה. בתקופה הגשומה, כשהקרקע רטובה ובוצית, גרבו חברי הצוות גרביים שחורים עבים על הנעליים הצבאיות כדי לטשטש עקבות.

הצוות מתכנס אל שני רכבי הטרנזיט הכחולים שחנו ברחבה הגדולה בחזית היחידה בדרכם לסיור לילה בבית חאנון. הנסיעה לבית חאנון תיקח עשרים וחמש דקות לערך. הרכבים גולשים מבעד לשער היחידה ועולים על הכביש שמוביל מנווה דקלים אל העיר עזה.

שקט ברכב. מבעד לשמשה הצידית נחשפות עכשיו הדיונות החוליות העוטפות את גוש קטיף. הירח נראה גדול וברור ולובן אורו המרצד על גלי הים הולך ומתפוגג ככל שאנחנו מתרחקים מהיחידה.

יש משהו דומה ביציאה לפעילות שלנו הלילה לתחושת הלא נודע בכניסה לים סוער בלילה, אני מהרהר. בשני המקרים אתה יודע לאן אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך אתה יוצא.

הרכבים פונים שמאלה לשביל עפר בכניסה לבית חאנון ונעצרים צמוד לחממה שהניילון הלבן שעוטף אותה קרוע כמעט לכל אורכו. הנהגים מדוממים את המנוע והצוות פורק מהרכבים ונכנס אל החממה החשוכה.

שבעה לוחמים שנסעו ברכב הראשון יעלו לכיוון מסגד א-נאצר דרך הציר הראשי וינועו במקביל לכביש. הלוחמים מהרכב השני יעלו לכיוון המסגד מצפון, דרך הסמטאות של בית חאנון, אומר מפקד הצוות.

הוראות הפתיחה באש לפעילות היו ברורות וחדות. אין לפתוח באש בשום מקרה אלא אם נפתחת אש מדויקת והכוח נמצא בסכנת חיים. אם יפגוש הכוח ועדת רעולים מקומית יש לנתק מגע במהירות ולחזור אל הרכבים.

האיום הגדול ביותר על כוחותינו בפעילות הזאת, הוא טעות בזיהוי וירי של כוחותינו על כוחותינו. סיסמת הזיהוי בפגישת כוחותינו היא "תרבוש" והכוח שממול עונה "טורקי טורקי".

הלוחמים חובשים את הרעלות השחורות, מעין כובעי גרב המשאירים רק חרך צר לעיניים, והכוח מתפצל ומתחיל לנוע אל המסגד מכיוונים מנוגדים. אני נמצא עם הכוח השני.

הרחובות שוממים לגמרי. אנחנו עוברים משמאל למגרש הכדורגל של בית חאנון וצביקה שהולך לפניי מצביע על המגרש ואומר שזו נקודה מצוינת להנחית מסוק בזמן הצורך. הכביש מתפתל שמאלה ונכנס בין בתיה הצפופים של בית חאנון. פנסי הרחוב מאירים באור לבן חלוש את הכביש הצר ואנחנו צועדים בצד הרחוב, בצמוד לבתי השכונה ומתמזגים עם החשכה.

דיווח נשמע באוזנייה מהכוח שיצא הראשון על כך שהם התמקמו ברחבה המלבנית הגדולה שנמצאת מול המסגד. השטח המלבני נראה כמו פיסת טבע פראית שהושארה במרכז העיר, מכוסה בעצי שיטה ושיחי רותם מדבריים. משקפות לראיית לילה ומצלמות מוּצָאות מהתיקים השחורים של הלוחמים, מתעדות ואוספות מידע על הפעילות במקום.

אנחנו בינתיים עוברים בזריזות את צומת הרחובות ליד בית הספר העממי של בית חאנון ופונים ימינה אל תוך סמטה צרה המובילה את הכוח עד לחומת אבן גדולה המקיפה את מסגד א-נאצר.

הלוחמים נצמדים לקירות הסמטה הסמוכה לחומה. צביקה מתקדם מעט ונשען על חומת המסגד, מכופף מעט את ברכיו ומסמן לחצי מנה לעשות כמותו. חצי מנה מותח את ידיו, משלב את אצבעותיו, ומסמן לי להניח את רגלי על גומחת האצבעות המאולתרת.

צעד נוסף מעלה אותי על כתפיים ואני מזדקף ומציץ בזהירות אל מעבר לחומת המסגד.

מבט מהיר מגלה חצר חולית גדולה המובילה אל דלתות עץ גבוהות ורחבות של המסגד. הדלתות הגדולות משמשות לכניסה ויציאה של המתפללים אל החצר. להפתעתי, למרות השעה המאוחרת, הדלתות פתוחות לרווחה ואור צהוב חמים בוקע מהן.

אני מסמן לצביקה וחצי מנה להתיישר כדי שאוכל להביט אל מעבר לחומה ונמתח כמיטב יכולתי. בצמוד לחומה אני מבחין בשני רכבי סובארו בעלי לוחיות רישוי ישראליות.

דלתות תא המטען שלהן פתוחות ואני מבחין שהרכבים מלאים למחצה. לרכב שקרוב אליי הוכנסו שני תיקים ומזוודה למושב האחורי, משאירים מקום לנוסע אחד בלבד.

שיח קולני הנשמע מפנים המסגד גורם לי להתכווץ. אני מבחין עכשיו בשמונה חובשי כיפה לבושים בחולצות לבנות ומכנסי ג'ינס שציציות נמשכות מתוכן.

אלו לא מתנחלים מכפר דרום או נווה דקלים שהחליטו להגיע לתפילה במסגד, אני מתבונן כרגע בחוליית מחבלים מחופשת שכנראה סיימה את ההכנות שלה לחטיפת חייל. אני מסמן לחצי מנה שאני מוכן לירידה מהכתף ומנתר בזהירות חזרה אל אדמת החול הרכה.

מה קורה? שואל אותי צביקה בלחש. אני לא עונה. רק מסמן לכולם לנוע אחריי לכיוון בית הספר היסודי שמעבר לרחוב.

שער בית הספר פתוח ואנחנו נכנסים אל החצר שבמרכז כיתות הלימוד.

מה קורה? שואל ג'ילבר. מה ראית שם?

חוליית מחבלים מוכנה לחטיפת חייל, אני עונה.

אתה בטוח? שואל גבי.

כן, אני בטוח גבי, והם מוכנים ליציאה ממש בזמן הקרוב. חייבים לדווח על החוליה למפקד היחידה ולשב"כ. אנחנו חייבים לחסל אותם עוד הלילה, לפני שיעזבו את המסגד.

הדיווח שלי מועבר למפקד היחידה שמנסה עכשיו לאמת את הפרטים עם הכוח שמתצפת על חזית המסגד. אנחנו ממתינים בבית הספר להוראות נוספות וניכר שרמת המתח גבוהה אצל כל הלוחמים. רכז השב"כ של בית חאנון עולה מולי בקשר ומבקש עוד מידע על מה שראיתי בחצר המסגד ושואל אותי האם ראיתי נשקים אצל אנשי החוליה.

לא, אני עונה, אבל זה לא אומר שאין להם.

אני חש את ההתלבטות אצל הרכז לאישור פעולת סיכול ומבין שהופתע מכך שהחוליה במסגד כבר מוכנה לפעולה.

המתינו עד לקבלת הוראות נוספות ממני, הוא אומר לבסוף.

לפתע מתוך החשכה כמו משום מקום מופיע רעול פנים בודד מולנו עוטה רעלה בצבעי דגל פלסטין. מה זה, לעזאזל? מהיכן הוא נפל עלינו עכשיו?

חברי הצוות לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על האורח הלא מוזמן. אהלן אהלן, אומר רעול הפנים כמי שמחפש חברה, ובידו השמאלית מנער פחית ספריי לצביעה בצבע אדום.

ברצועת עזה, בדומה לשכונת מאה שערים בירושלים, הפת"ח והחמאס מעבירים מסרים לציבור שלהם בהדבקת מודעות או בריסוס מסרים על קירות מרכזיים בעיר בספריי אדום או שחור.

אני מסמן לחצי מנה לטפל בבעיה וזה מהנהן לכיווני בראשו לאות הסכמה. שני צעדים מהירים לכיוון האורח הלא רצוי וחצי מנה שולח ברך מהירה אל הסרעפת שלו.

האורח מתקפל בלי יכולת להוציא מילה. אני שולף פלנלית מהכיס וממלא את פיו הפעור שרעב עכשיו לחמצן. צביקה הופך אותו ואוזק את רגליו וידיו, מרים אותו ומכניס אותו אל אחת מכיתות בית הספר, שם אני אוזק אותו לצינור ביוב עבה שבולט מקיר הכיתה.

נראה לי שהבעיה נפתרה לשעות הקרובות, אני אומר לרכז השב"כ בעודי מדווח לו על שהתרחש כרגע בבית הספר. הדיווח על רעול הפנים מדרבן אותו לתת לנו אישור לפעולה, לפני שדברים נוספים ישתבשו והחוליה תגלה שעלינו על עקבותיה.

תגבורת של צוותים נוספים יוצאת מהיחידה עכשיו כדי לסגור את כבישי הגישה לבית חאנון, והגזרה כולה נכנסת לכוננות שיא.

אני עולה בקשר מול מפקד הצוות שלנו ומדווח לו שאנחנו בתנועה חזרה אל חצר המסגד.

צביקה וחצי מנה נצמדים אל חומת המסגד פעם נוספת, מאפשרים לי לעמוד על כתפיהם ולהציץ שוב בזהירות אל חצר המסגד. דלתות המסגד הפונות לחצר סגורות עכשיו פרט לדלת האמצעית.

הדלת הפתוחה מאפשרת לי להבחין בשמונה חובשי כיפה לבושים כמתנחלים מתפללים את "צלאת אל-עשאא", שהיא תפילת הלילה של המוסלמים.

אני עובר את החומה בקפיצה שקטה ונוחת על האדמה החולית של חצר המסגד. סריקה מהירה של החצר מראה שהיא ריקה מאדם. אני שולף את האקדח ומחכה לשאר חברי הצוות שיעברו את החומה. צביקה וחצי מנה מצטרפים אחרונים ושולפים את האקדחים.

אור צהוב מהמסגד שמאיר את מרכז החצר מכריח אותנו לנוע מסביב, בצמוד לחומה, אל הדלת הפתוחה.
הסטיק לייט הירוק, שהוא סימן הזיהוי שלנו בלילה, נתלה על צוואר הלוחמים. אורו הירוק מאיר את חברי הצוות בחשכה ומאפשר לנו להבחין בין הטובים לרעים, בין המחבלים ללוחמים.

אצבעות ידי השמאלית עולות לאוויר ומורדות אחת אחרי השנייה בספירה לאחור. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, דפיקות הלב המהירות שלי מאיימות כמעט לנקב את בית החזה. עכשיו. אחת, האקדחים נדרכים כמעט ביחד והכוח שועט אל תוך המסגד, מקיף את חוליית החוטפים המחופשים למתנחלים.

מפקד חוליית החוטפים שולח את ידו אל תיק ירוק גדול שמונח לצידו ושולף רובה סער צה"לי מדגם M-16 חמוש מחסניות צולבת. כדור מדויק מאקדחו של ג'ילבר מפלח את ראשו של מפקד החוליה שמשתטח עכשיו על רצפת המסגד.

דלת המסגד הראשית נפתחת בבעיטה חזקה ומפקד הצוות עם הלוחמים מהכוח הראשון פורצים אל המסגד ומצטרפים אלינו. חוליית המחבלים נאזקת ומוצמדת אל קיר המסגד.

צביקה מביט בי ומבחין בחוסר שקט אצלי. מה קורה, תומר? הוא שואל.

כאשר הם יצאו אל החצר הם היו שמונה. עכשיו יש שישה אזוקים ליד הקיר ומפקד החוליה המת ליד התיק הירוק. חסר לנו מחבל נוסף. אתה בטוח שהם היו שמונה? כן, אני בטוח. צביקה מביט סביב ומבחין שבקצה המסגד השטיחים מגולגלים.

כוחות חילוץ גדולים של הצבא מגיעים למסגד, ורכז השב"כ מגיע מיד אחריהם.

חקירה ראשונית בשטח של חברי החוליה מתחילה להוציא מידע חשוב על תכנון החטיפה.

בוא נבדוק למה השטיחים מגולגלים, אומר צביקה. מבט מהיר אל הרצפה החשופה בקצה המסגד מגלה דלת עץ שחבל מחובר אליה כמו ידית מאולתרת.

צביקה מושך את ידית החבל ודלת העץ שמתרוממת מרצפת המסגד חושפת גרם מדרגות עתיקות שמובילות אל מתחת לאדמה.

רגע, אני הולך להביא פנס מהחיילים בחוץ. לא צריך, תומר, אומר צביקה שמבחין בתקע חשמלי מימין למדרגות ושקע ממש מתחתיו. החיבור ביניהם מדליק שורה שלמה של מנורות שהולכות ונעלמות אל תוך בטן האדמה. אני מסמן לרכז השב"כ שאנחנו נכנסים פנימה אל המערה המוארת, והרכז שולף את אקדחו ומצטרף אלינו.

שני כדורים נורים מתוך פתח המנהרה, מחטיאים אותנו ומפוצצים את מנורות הניאון בגג המסגד. אני משיב אש במהירות ומנתר שמאלה למצב כריעה. הירי שלי אל תוך המנהרה גורם למחבל לתפוס מחסה בצמוד לקיר. אני מחכה לירי נוסף של המחבל וננעל על הנקודה המשוערת שבה הוא אמור להופיע. לא עוברות מספר שניות וראשו של המחבל מציץ לכיוון הדלת. אני כבר נעול על הנקודה המשוערת ויורה כדור בודד שפוגע בפניו והורג אותו במקום.

שלושתנו יורדים עכשיו במדרגות אל מתחת לרצפת המסגד. עוברים מעל המחבל ההרוג ומגיעים למסדרון ארוך ועתיק שנחפר לפני שנים רבות, שאת סופו קשה לראות.

האקדחים שלופים ודרוכים לכל הפתעה נוספת שלא תבוא ואנחנו צועדים לאורך המסדרון ומגיעים לדלת עץ לבנה שנראה שהותקנה ממש לאחרונה.

צביקה פותח את הדלת בזהירות בזמן שאני והרכז מחפים עליו. שנינו נכנסים במהירות אל החדר, סורקים אותו ביסודיות ובודקים שהוא ריק מאדם. אני מסמן לרכז השב"כ שהמקום בטוח והוא נכנס אחרינו.

חדר גדול, המזכיר חדר ניתוח מאולתר, נחשף לפנינו עכשיו, עמוס בציוד ומזון לשהייה ארוכה. מקרר גדול לשמירת מזון ותרופות עומד בין שלוש המיטות שלאחת מהן מחוברות רצועות עור עם אבזמים. כאן הם כנראה התכוונו להחזיק את החייל החטוף, אומר רכז השב"כ.

***

השחר כבר עולה ואנחנו בדרכנו חזרה אל היחידה. פנייה ימינה מהכביש הרחב שמקיף את העיר עזה מובילה אותנו אל כביש חד מסלולי החוצה את הדיונות הזהובות של גוש קטיף. ים כחול ושקט ושמיים תכולים הולכים ונחשפים ככל שהרכבים שלנו מתקרבים חזרה ליחידה.

אנחנו מחנים את רכבי הטרנזיט ברחבה הגדולה בצמוד לחדרים שלנו, פורקים את הרכבים כאילו שום דבר לא התרחש, ונכנסים להתקלח.

אני נשען על קיר המקלחת ונותן לזרם המים החמים לשטוף ממני את הלילה הזה, מנסה לנקות אותו מהגוף ומהנשמה. איך ממבצע שמטרתו הייתה איסוף מודיעין, הגענו לקרב יריות עם חוליית חוטפים... צמרמורת עוברת בגופי מהמחשבה שלחיילים העומדים עכשיו בטרמפיאדה בצומת יד מרדכי, אין מושג עד כמה הם היו קרובים להיות מוחזקים באותו חדר נורא שהכינו עבורם שם, מתחת למסגד.

בליבה של עזה / תומר צבן
כנרת זמורה דביר, 2024
208 עמודים

תומר צבן הוא סופר ישראלי. הוא נמנה על הצוותים הראשונים ביחידת המסתערבים שמשון שפעלה ברצועת עזה בין 1986 ל-1996. בספרו הראשון "עמוק בעזה" הוא מספר על מבצעים בהם השתתף בתחילת האינתיפאדה הראשונה. "בליבה של עזה" הוא ספרו השני