פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "לינקולן אקספרס" מאת אמור טאוולס

אמט

כשיצאו מכביש הגישה בחמש וחצי בבוקר, היה אמט במצב רוח טוב. בלילה הקודם הוא הכין מסלול בעזרת המפה של בילי. אורך המסלול ממורגן לסן פרנסיסקו היה קצת יותר מאלפיים וארבע מאות קילומטרים. אם ייסעו כשישים קמ"ש בממוצע במשך עשר שעות ביום – כדי שיישאר להם די זמן לאכול ולישון – יגיעו לשם בארבעה ימים.

ברור שהיו הרבה דברים לראות בין מורגן לסן פרנסיסקו. כפי שהעידו הגלויות של אמם, היו בדרך מלונות ואנדרטאות, תחרויות רודיאו ופארקים. אם מוכנים לסטות מהדרך, אפשר לראות את הר ראשמור, את הגייזר אולד פייתפול, ואת הגרנד קניון. אבל אמט לא רצה לבזבז זמן או כסף על הנסיעה מערבה. ככל שיקדימו להגיע לקליפורניה, כך יוכל להתחיל מהר יותר בעבודה; וככל שיהיה להם יותר כסף כשיגיעו לשם, כך יוכלו לקנות בית טוב יותר. אם יתחילו לבזבז את המעט שיש להם בזמן הנסיעה, הם יצטרכו להתפשר ולקנות בית קצת יותר גרוע בשכונה קצת יותר גרועה, וכשיגיע הזמן למכור, הרווח יהיה פחות טוב. מבחינת אמט, היה עדיף לחצות את המדינה במהירות האפשרית.

הדאגה העיקרית של אמט כשהלך לישון היתה שלא יוכל להעיר את האחרים, שהוא יבזבז את שעות האור הראשונות על השכמה ויציאה לדרך. אבל הוא לא היה צריך לדאוג. כשקם בחמש, דאצ'ס כבר היה במקלחת, והוא שמע את וולי מזמזם במסדרון. בילי אפילו ישן בבגדיו כדי שלא יצטרך להתלבש כשיתעורר. בשלב שאמט התיישב מאחורי ההגה והוציא את המפתחות מעל מגן השמש, דאצ'ס כבר ישב במושב הנוסע ובילי ישב מאחור ליד וולי עם המפה על ברכיו. קצת אחרי הזריחה הם יצאו מכביש הגישה, ואף אחד מהם לא טרח להעיף מבט לאחור.

אולי לכולם יש סיבה לרצות לצאת מוקדם, חשב אמט. אולי כולם מוכנים להיות במקום אחר.

היות שדאצ'ס ישב במושב הקדמי, בילי שאל אותו אם הוא רוצה להחזיק את המפה. דאצ'ס דחה את ההצעה מפני שקריאה במכונית עושה לו בחילה, ואמט הרגיש הקלה. הוא ידע שדאצ'ס לא תמיד שם לב לפרטים, ואילו בילי ממש נולד לנווט. לא זו בלבד שהוא הביא איתו מצפן ועפרונות, אלא גם סרגל כדי לחשב את הקילומטרז' על הסנטימטר. אבל כשאמט אותת על פנייה ימינה לכביש 34, הוא הצטער שבכל זאת דאצ'ס לא אחראי על המפה.

— אתה עוד לא צריך לאותת, אמר בילי. אנחנו צריכים להמשיך עוד קצת ישר.

— אני פונה לכביש 34, הסביר אמט, כי ככה נגיע הכי מהר לאומהה.

— אבל כביש לינקולן מגיע לאומהה.

אמט עצר בשולי הכביש והעיף מבט באחיו.

— נכון, בילי. אבל עם כביש לינקולן אנחנו סוטים קצת מהדרך.

— סוטים קצת מאיזו דרך? שאל דאצ'ס בחיוך.

— סוטים מהדרך למקום שאנחנו נוסעים אליו, אמר אמט. דאצ'ס העיף מבט למושב האחורי.

— מה המרחק לכביש לינקולן, בילי?

בילי, שכבר הניח את הסרגל על המפה, אמר שזה עשרים ושמונה קילומטרים.

זה עורר את סקרנותו של וולי, שעד עתה הביט בשקט בנוף, והוא פנה אל בילי.

— מה זה כביש לינקולן, בילי? זה כביש מיוחד?

— זה הכביש המהיר הראשון שחוצה את אמריקה.

— הכביש המהיר הראשון שחוצה את אמריקה, חזר אחריו וולי ביראת כבוד.

— בחייך, אמט, דרבן דאצ'ס. מה זה עשרים ושמונה קילומטרים?

זה עשרים ושמונה קילומטרים, רצה אמט לענות, נוסף על הסטייה של 210 קילומטרים מדרכנו כדי לקחת אתכם לאומהה. אבל אמט גם ידע שדאצ'ס צודק. המרחק הנוסף לא היה נורא, במיוחד בהתחשב באכזבה שיגרום לבילי אם יתעקש לעלות על כביש 34.

— בסדר, אמר. ניסע בכביש לינקולן.

כשחזר לכביש, כמעט שמע את אחיו מהנהן באישור שזה רעיון טוב.

בעשרים ושמונת הקילומטרים הבאים כולם שתקו. אבל כשאמט פנה ימינה בסנטרל סיטי, בילי הרים את עיניו מהמפה בהתלהבות.

— הנה הוא, אמר. זה כביש לינקולן.

בילי רכן קדימה כדי לראות מה מחכה להם, ואחר כך הביט מעבר לכתפו כדי לראות איפה חלפו. סנטרל סיטי, "עיר ראשית", רק נקראה עיר, אבל לאחר שחלם במשך חודשים על הנסיעה לקליפורניה, היה בילי מרוצה מקומץ המסעדות והמוטלים, ושמח לגלות שהם די דומים לאלה שהופיעו בגלויות של אמם. העובדה שהם נוסעים בכיוון ההפוך לא הפריעה לו, כנראה.

וולי הפגין אותה התלהבות כמו בילי, והסתכל על שירותי הדרך בהערכה חדשה.

— הכביש הזה נמשך מחוף לחוף?

— הוא נמשך כמעט מחוף לחוף, תיקן אותו בילי. הוא יוצא מניו יורק ומגיע לסן פרנסיסקו.

— זה נשמע כמו מחוף-לחוף, אמר דאצ'ס.

— אבל כביש לינקולן לא מתחיל או נגמר בים. הוא מתחיל בטיימס סקוור ונגמר בארמון של לגיון הכבוד.

— קראו לו על שם אברהם לינקולן? שאל וולי.

— כן, אמר בילי. ויש פסלים שלו לאורך כל הדרך.

— לאורך כל הדרך?

— הצופים גייסו כסף והזמינו את הפסלים.

— על השולחן של אבא של סבא שלי יש פסל של אברהם לינקולן, אמר וולי בחיוך. הוא ממש העריץ את הנשיא לינקולן.

— כמה זמן הכביש הזה כבר קיים? שאל דאצ'ס.

— מר קרל ג'י פישר המציא אותו ב-1912.

— המציא אותו?

— כן, אמר בילי. המציא. הוא האמין שמגיע לאמריקאים לנסוע מקצה אחד של המדינה לקצה השני. הוא סלל את החלקים הראשונים ב-1913, בעזרת תרומות.

— אנשים נתנו לו כסף כדי לסלול אותו? שאל דאצ'ס בתדהמה.

בילי הנהן ברצינות.

— כולל תומס אדיסון וטדי רוזוולט.

— טדי רוזוולט! קרא דאצ'ס.

— יופי, אמר וולי.

בזמן שעשו את דרכם מזרחה – כשבילי קורא בנאמנות בשמה של כל עיירה שחלפו לידה – אמט שמח שלפחות הם מתקדמים יפה.

כן, הנסיעה לאומהה תסיט אותם מדרכם, אבל מפני שיצאו מוקדם, חשב אמט, הוא יוכל להשאיר את וולי ודאצ'ס בתחנת האוטובוס, להסתובב ולהגיע בקלות לאוגַלאלה לפני שיחשיך. אולי הם אפילו יגיעו לשאיין. אחרי הכול, בתקופה הזאת ביוני יהיו להם שמונה-עשרה שעות אור. בעצם, חשב אמט, אם הם יהיו מוכנים לנסוע שתים-עשרה שעות ביום ולעבור שמונים קמ"ש בממוצע, הם יוכלו להגיע ליעדם בפחות משלושה ימים.

אבל אז בילי הצביע על מגדל מים במרחק. על המגדל נכתב השם לואיס.

— תראה, דאצ'ס. זאת לואיס. לא גרת כאן?

— גרת בנברסקה? שאל אמט והעיף מבט בדאצ'ס.

— כמה שנים כשהייתי קטן, אישר דאצ'ס.

אחר כך הזדקף קצת במושבו והתחיל להסתכל סביבו בעניין מוגבר.

— הֵי, אמר לאמט כעבור רגע. אנחנו יכולים לעצור? אני אשמח לראות את המקום. אתה יודע, לזכר הימים ההם.

— דאצ'ס...

— אוי, בחייך. בבקשה? אני יודע שאמרת שאתה רוצה להיות באומהה בשמונה, אבל נראה שאנחנו מתקדמים די מהר.

— אנחנו מקדימים בשתים-עשרה דקות, אמר בילי אחרי שהציץ בשעון העודפים שלו.

— הנה. רואה?

— בסדר, אמר אמט. אפשר לעצור. אבל רק להסתכל.

— זה כל מה שאני מבקש.

כשהגיעו לקצה העיר, תפס דאצ'ס פיקוד על הניווט והנהן לעבר ציוני הדרך החולפים.

— כן. כן. כן. הנה! תפנה שמאלה ליד תחנת מכבי האש.

אמט פנה שמאלה, והגיע לשכונה עם בתים יפים בחלקות מטופחות להפליא. כעבור כמה קילומטרים, חלפו ליד כנסייה עם מגדל גבוה ופארק.

בפנייה הבאה ימינה, אמר דאצ'ס.

הפנייה ימינה הובילה אותם לרחוב רחב ומתעקל משובץ בעצים.

— תעצור שם.

אמט עצר.

הם היו בתחתית גבעה מכוסה עשב עם בניין אבן גדול בראשה. הבניין היה בן שלוש קומות, עם צריחים מכל צד, ונראה כמו בית אחוזה.

— כאן גרת? שאל בילי.

— לא, אמר דאצ'ס וצחק. זה מין בית ספר.

— פנימייה? שאל וולי.

— פחות או יותר.

לרגע ישבו כולם והתפעלו מתפארתו, ואז פנה דאצ'ס אל אמט.

— אני יכול להיכנס?

— בשביל מה?

— להגיד שלום.

— דאצ'ס, עכשיו שש וחצי בבוקר.

— אם אף אחד לא יהיה ער, אני אשאיר פתק. הם ייהנו מזה.

— פתק למורים שלך? שאל בילי.

— בדיוק. פתק למורות שלי. מה אתה אומר, אמט? זה ייקח רק כמה דקות. חמש דקות גג.

אמט העיף מבט בשעון בלוח המחוונים.

— טוב, אמר. חמש דקות.

דאצ'ס לקח את הילקוט שנח לרגליו, יצא מהמכונית ורץ במעלה הגבעה לעבר הבניין.

במושב האחורי החל בילי להסביר לוולי למה הוא ואמט צריכים להגיע לסן פרנסיסקו עד יום העצמאות.

אמט כיבה את המנוע, בהה מבעד לשמשה הקדמית והצטער שאין לו סיגריה.

חמש הדקות של דאצ'ס חלפו להן.

ואז עוד חמש.

אמט נענע את ראשו ונזף בעצמו שהניח לדאצ'ס להיכנס לבניין. אף אחד לא קופץ לשום מקום לחמש דקות, לא משנה באיזו שעה. בטח לא מישהו שאוהב לדבר כמו דאצ'ס.

אמט יצא מהמכונית וניגש לצד הנוסע. הוא נשען על הדלת והרים את מבטו אל בית הספר, ושם לב שהוא עשוי מאותה אבן סיד אדומה שממנה בנוי בית המשפט במורגן. האבנים בטח הגיעו מאחת המחצבות במחוז קאס. בסוף המאה התשע-עשרה השתמשו באבנים כאלה כדי לבנות בנייני עירייה, ספריות ובתי משפט בכל עיירה ברדיוס של שלוש מאות קילומטרים. כמה מהבניינים היו כל כך דומים זה לזה, עד שכשעברת מעיר לעיר הרגשת שלא נסעת לשום מקום.

למרות זאת, היה משהו בבניין הזה שלא נראה בסדר. עברו כמה דקות עד שאמט קלט שמה שהיה מוזר בו זה שלא היתה לו כניסה בולטת. בין שתוכנן כבית אחוזה ובין שתוכנן כבית ספר, לבניין מפואר כל כך צריכה להיות כניסה הולמת. היה צריך להיות שם כביש גישה עטור עצים שמוביל לדלת כניסה מרשימה.

אמט חשב שהם בטח חונים בצד האחורי של הבניין. אבל למה דאצ'ס לא אמר לו לנסוע לחזית?

ולמה הוא לקח איתו את הילקוט?

— אני תכף חוזר, אמר לבילי ולוולי.

— טוב, ענו לו השניים מבלי להרים את עיניהם מהמפה של בילי.

אמט טיפס על הגבעה והלך אל הדלת במרכז הבניין. בזמן שהלך, הרגיש איך גובר בו הכעס. הוא כמעט ציפה ל"מנה" שייתן לדאצ'ס כשימצא אותו. הוא יגיד לו בלשון שלא משתמעת לשתי פנים שאין להם זמן לשטויות כאלה. שגם כך הופעתו הלא רצויה היתה נטל, ושהנסיעה לאומהה הרחיקה אותם מדרכם בשעתיים וחצי. חמש שעות כשלוקחים בחשבון את הדרך לשם ובחזרה. אבל המחשבות האלה פרחו מראשו של אמט ברגע שראה את השמשה השבורה – השמשה הקרובה ביותר לדלת. אמט פתח בזהירות את הדלת וכשפסע פנימה הרעישו שברי זכוכית מתחת לסוליות נעליו.

הוא מצא את עצמו במטבח גדול עם שני כיורי מתכת, כיריים עם עשר להבות, וחדר קירור. כמו רוב המטבחים התעשייתיים, סידרו אותו בערב הקודם – המשטחים היו נקיים, הארונות היו סגורים, וכל הסירים נתלו על הווים.

הסימן היחיד לאי-סדר, מלבד הזכוכית השבורה, היה באזור המזווה בקצה השני של המטבח. כמה מגירות נפתחו וכמה כפיות היו מפוזרות על הרצפה.

אמט עבר דרך הדלת הדו-כיוונית ונכנס לחדר אוכל מצופה בלוחות עץ עם שישה שולחנות ארוכים כמו במנזר. מה שהוסיף לאווירה הדתית היה חלון עם ויטראז' שהטיל על הקיר מולו צורות בצהוב, אדום וכחול. החלון תיאר את הרגע שבו ישו קם לתחייה והציג את הפצעים בידיו – אבל בתיאור זה ניצבו ילדים ליד שליחיו הנדהמים.

אמט יצא מדלתות חדר האוכל אל אולם כניסה מפואר. לשמאלו היתה דלת הכניסה המרשימה שציפה לה, ואילו לימינו היה גרם מדרגות מאותו עץ אלון מצוחצח. בנסיבות אחרות היה אמט שמח להשתהות כדי לבחון את הגילופים על הדלת ועל עמודי המעקה, אבל גם כשנתן דעתו למלאכת המחשבת, שמע קולות המולה בוקעים מאיזה מקום מעליו.

הוא עלה במדרגות, שתיים-שתיים, וחלף על פני עוד כפיות מפוזרות. בקומה השנייה הובילו מסדרונות לכיוונים מנוגדים, אבל מהמסדרון הימני בקעו קולות מובהקים של ילדים מקימים מהומה. אז לשם הוא הלך.

הדלת הראשונה שאמט הגיע אליה נפתחה לאולם שינה. המיטות ניצבו בשתי שורות מושלמות, אבל הן היו ריקות והמצעים היו הפוכים. הדלת הבאה הובילה לאולם שינה שני עם עוד שתי שורות של מיטות ועוד מצעים הפוכים. אבל בחדר הזה התאספו שישים ילדים בפיג'מות כחולות בשש קבוצות קולניות, ובמרכז כל אחת מהן היתה צנצנת של קונפיטורת תותים.

בחלק מהקבוצות הילדים אכלו בתורות, ואילו בקבוצות אחרות הם רבו על גישה לצנצנת, דחפו את הכפיות לקונפיטורה ותחבו את תוכנה לפה בשיא המהירות, כדי שיוכלו להוציא עוד מהצנצנת לפני שהיא תתרוקן.

בפעם הראשונה עלה בדעתו של אמט שזאת לא פנימייה, אלא בית יתומים.

בזמן שאמט התבונן באי-הסדר, הבחין בו ילד בן עשר עם משקפיים ומשך בשרוולו של אחד הילדים הגדולים יותר. הילד הגדול יותר הסתכל על אמט וסימן לחברו. בלי להחליף מילה התקדמו השניים שכם אל שכם כדי להציב את עצמם בין אמט לאחרים.

אמט הרים את שתי ידיו כדי לאותת שפניו לשלום.

— לא באתי להפריע לכם. אני מחפש את החבר שלי. זה שהביא את הריבה.

שני הילדים הגדולים יותר בהו באמט בדממה, אבל הילד עם המשקפיים הצביע לעבר המסדרון.

— הוא הלך בכיוון שממנו בא.

אמט יצא מהחדר וחזר למסדרון. הוא עמד לרדת במדרגות כששמע מהמסדרון ממול צעקות עמומות של אישה, ואחרי כן מהלומות של אגרוף על עץ. הוא נעצר ואחר כך התקדם במסדרון ומצא שתי דלתות ושני כיסאות מוטים עליהן מתחת לידיות. הצעקות והמהלומות בקעו מאחורי הדלת הראשונה.

— פתח את הדלת תכף ומיד!

אמט הזיז את הכיסא ופתח את הדלת, ואישה בשנות הארבעים לחייה בכתונת לילה לבנה וארוכה כמעט נפלה למסדרון. מאחוריה ראה אמט אישה נוספת יושבת על מיטה ובוכה.

— איך אתה מעז! צעקה האישה שהלמה בדלת ברגע שהתייצבה.

אמט התעלם ממנה וניגש לדלת השנייה כדי להזיז את הכיסא השני. בחדר זה היתה אישה שלישית, שכרעה ברך ליד מיטתה והתפללה, ואישה זקנה שישבה בשלווה בכיסא בעל מסעד גבוה ועישנה סיגריה.

— אה! אמרה כשראתה את אמט. נחמד מצדך שפתחת את הדלת. בוא, תיכנס.

הזקנה כיבתה את הסיגריה שלה במאפרה שבחיקה, ואמט התקדם בהיסוס. אבל כשנכנס, הנזירה מהחדר הראשון נכנסה מאחוריו.

— איך אתה מעז! צעקה שוב.

— הנזירה ברניס, אמרה הזקנה. למה את מרימה את קולך על הבחור הזה? את לא רואה שהוא שחרר אותנו?
הנזירה המתייפחת נכנסה לחדר בדמעות, והזקנה פנתה לנזירה שכרעה ברך על הרצפה.

— חמלה לפני תפילות, הנזירה אלן.

— כן, הנזירה אגנס.

הנזירה אלן קמה ממקומה לצד המיטה, חיבקה את הנזירה המתייפחת ואמרה, דַי דַי דַי, ואילו הנזירה אגנס פנתה שוב אל אמט.

— מה שמך, בחור צעיר?

— אמט ווטסון.

— טוב, אמט ווטסון, אולי תוכל להאיר את עינינו למה שהתרחש הבוקר בסנט ניקולס.

אמט חש דחף עז להסתובב ולצאת משם, אבל הדחף לענות לנזירה אגנס היה חזק יותר.

— הסעתי חבר לתחנת האוטובוס באומהה והוא ביקש ממני לעצור. הוא אמר שפעם גר כאן...

עכשיו כל ארבע הנזירות הביטו באמט בעניין. הנזירה המתייפחת כבר לא התייפחה והנזירה המרגיעה חדלה להרגיע אותה. הנזירה הצועקת חדלה לצעוק, אבל היא התקדמה לעבר אמט באיום.

— מי גר כאן פעם?

— קוראים לו דאצ'ס...

— הא! צעקה הנזירה ופנתה אל הנזירה אגנס. לא אמרתי לך שעוד נשמע ממנו?! לא אמרתי לך שהוא יחזור באחד הימים כדי לעשות איזה תעלול אחרון!

הנזירה אגנס התעלמה מהנזירה ברניס והביטה באמט בהבעת סקרנות עדינה.

— אבל תגיד לי, אמט, למה דניאל נעל אותנו בחדרים? לאיזה צורך?

אמט היסס.

— נו?! תבעה הנזירה ברניס לדעת.

אמט נענע את ראשו והחווה לעבר אולמות השינה.

— ממה שאני יודע, הוא ביקש ממני לעצור כדי להביא לילדים כמה צנצנות של ריבת תות.

הנזירה אגנס נאנחה בסיפוק.

— זהו. את רואה, הנזירה ברניס? דניאל הקטן שלנו חזר לעשות חסד.

לא משנה מה דאצ'ס עשה, חשב אמט, הסטייה הקטנה הזאת כבר עלתה להם בחצי שעה; והוא הרגיש שאם יהסס עכשיו, הם עלולים להיתקע פה שעות.

— טוב, אמר ונסוג לעבר הדלת, אם הכול בסדר...

— לא, חכה, אמרה הנזירה אגנס והושיטה את ידה.

ברגע שהיה במסדרון, מיהר אמט לעבר המדרגות. קולות הנזירות עלו מאחוריו בזמן שרץ במורד המדרגות, חזר לחדר האוכל ויצא מדלת המטבח בתחושת הקלה.

הוא היה באמצע הירידה מהגבעה כששם לב שבילי יושב על הדשא עם התרמיל שלו לידו והספר האדום הגדול שלו בחיקו – ואילו דאצ'ס, וולי והסטודיבייקר נעלמו מן העין.

— איפה המכונית? אמר אמט קצר הנשימה כשהגיע לאחיו.

בילי הרים את מבטו מהספר.

— וולי ודאצ'ס לקחו אותה בהשאלה. אבל הם יחזירו אותה.

— יחזירו אותה אחרי מה?

— אחרי שהם ייסעו לניו יורק.

אמט בהה לרגע באחיו, המום וזועם כאחד.

בילי הרגיש שמשהו לא בסדר והרגיע אותו.

— אל תדאג, אמר. דאצ'ס הבטיח שהם יחזרו עד 18 ביוני. זה ישאיר לנו המון זמן להגיע לסן פרנסיסקו עד יום העצמאות.

לפני שאמט הספיק להגיב, בילי הצביע על משהו מאחוריו.

— תראה, אמר.

אמט הסתובב וראה את דמותה של הנזירה אגנס יורדת בגבעה, ושולי תלבושתה השחורה והארוכה מתנחשלים מאחוריה כאילו ריחפה באוויר.

לינקולן אקספרס / אמור טאוולס
מטר, 2024
תרגום מאנגלית: אסנת הדר
560 עמודים

אמור טאוולס הוא סופר אמריקאי. הוא עבד כבנקאי השקעות במשך 21 שנים אבל אחר הצלחת הרומן הראשון שלו "כללי הנימוס" הוא החליט להתמסר לכתיבה. ספרו השני "ג'נטלמן במוסקבה" כיכב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס למעלה משנתיים. ספרו השלישי "לינקולן אקספרס" נבחר על ידי אמזון לספר הטוב ביותר לשנת 2021