פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "סבא השמיע קול" מאת שרית דרשן

פרק שלישי

הבוקר עובר בלחץ מטורף. מי אמר מילה רעה על העבודה, אשר גורמת לנו לשכוח את הצרות ולמקד אותן בבריף לחברה לחיתולי תינוקות. מה השאיפה הכמוסה בלב הלקוח? מה הוא רוצה ולמה הוא משתוקק? הלקוח רוצה שקט בלילות. כרגע הוא משדר אותות מצוקה. והכול בגלל החיתולים הדולפים ללא הפסקה, החיתולים של המתחרים, כמובן.

פה אני מגייסת תובנות של חבֵרות שהן אימהות טריות וחסרות אונים. כאלו שהגיעו לאימהוּת עם קילומטראז' של בתי קפה ומינימום ניסיון בהחתלה. כל אחת מהן משתפת אותי בחוויותיה המסעירות עם החיתולים. אוף, אני נאנחת, כשאסיים את הפרויקט הזה, אני אחפש לקוח אחר. מה רע בחברה להגנת הטבע או ברשת לדיור מוגן?

סבתא מתקשרת באמצע ישיבה, ואני מתלבטת אם לענות. יודעת שאם לא אענה, יגיעו לפחות עוד שבע שיחות נוספות ברצף.

אני מתנצלת שזו שיחה אישית חשובה מאוד, וירמי, מנהל הקריאייטיב, מרים גבה ומחייך, הוא בטח חושב מה כבר יכול להיות אישי ודחוף אצל עידית. הוא לא יודע שבצד השני של הקו לא עונה קול גברי מחוספס, אלא קולה של סבתא בעברית מעורבבת בערבית.

"עידיתה, את יכולה לדבר?" סבתא שואלת, ולא מחכה לתשובה. "למה לא התקשרת לקרוב המשפחה שלנו? מימס אמר לו שתתקשרי, והוא מחכה לטלפון." קולה מלא טרוניה, כאילו רק היא רצינית בחיפוש הזה ואני סתם מבזבזת את הזמן.

"סבתא," אני מנסה להרגיע אותה, "כבר פניתי למישהו שעובד בחקירות ואני מחכה לקבל ממנו תשובה," והוספתי כדי להרגיע אותה, "חשבתי שלא כדאי להסתבך עם מיליון חוקרים. יכול להיות שהוא יצליח להביא אותנו למקום הקבורה של סבא."

סבתא שיודעת את נפש נכדתה מנסה להבין מדוע העדפתי את האלמוני על פני קרוב משפחה מהעדה, ומתעניינת, "הוא רווק? הוא שכנזי?" אני חייבת להיכנס חזרה לישיבה ויודעת שלא אצליח לסיים את השיחה בלי לתת לסבתא את התשובות שהיא רוצה.

"כן וכן," אני עונה לה, "הוא רווק בן עשרים ושתיים והוא אשכנזי." אני שומעת את סבתא מתנשפת בכעס בצד השני.

"אז אם הוא לא מתאים לך לחתונה, למה לקחת דווקא אותו? כי הוא שכנזי?" היא עוצרת לרגע להשתעל וממשיכה, "מה רע בבן העדה שלנו? אנחנו לא מספיק חכמים? התורה שסבא שלך ידע היתה לא פחות טובה משל הרבנים השכנזים."

סבתא נפגעת מאוד בצד השני, ואני ברגע אחד של כנות, מודה שחשבתי שאבי המידען מההייטק יכול לספק את הסחורה יותר מהאחיין של דוד מימס. אני מבטיחה לסבתא להתקשר אל האחיין של מימס מחר על הבוקר. אני מפייסת אותה, והיא, מהירה לכעוס אך מהירה גם להתרצות, מסיימת את השיחה בטוב ובמנחת שלום בדמותה של הזמנה לארוחת צהריים. ככה זה הסבתות הטריפוליטאיות, מאמינות שאפשר לפתור את כל הסכסוך הערבי-ישראלי עם צלחת של טבחה, שהיא כולה חגיגה של תבשיל עוף עם רוטב אדום חריף.
הפגישה מייגעת ונמשכת עד שעות הערב המוקדמות, וננעלת בהחלטה לקום מחר בבוקר רעננים ולנסות לפתור את הבריף. אני מבטיחה לשלוח לאימייל של כולם לינקים לסרטוני משפחה אישיים מאוד, אשר עלו לרשת האינטימית יו-טיוב, ובהם נראים תינוקות בחיתולים והורים מחתלים, ואווירה מתקתקה בתכלת ובוורוד, שאולי יביאו לנו את הפאנץ' שאנחנו מחפשים.

צלצול של הודעה מהסס בגלל השעה המאוחרת, הודעה מאבי הג'ינג'י, "אם את ערה, תתקשרי".

אני מתקשרת למרות שכבר אחת-עשרה וחצי ואני צריכה לקום מוקדם מחר.

"אבי, מה העניינים?" עכשיו אנחנו כבר מכירים, והשיחה קלילה, "יש חדש?"

"ברור שיש, אחרת לא הייתי מפריע לך בשעה כזאת," ג'ינג'י משחיל לתשובה גם התנצלות מנומסת על השעה המאוחרת. "שומעת, אתמול הגעתי למאגרי מידע ישנים של סוכנויות הביון של ארצות הברית ובריטניה."

"כן," אני צוחקת, "גם אני מדפדפת במאגרים האלה מדי פעם כשמשעמם לי."

ג'ינג'י חדור מטרה ואפילו לא זורק גיחוך קל, אלא ממשיך בשיחה.

"מתברר שהמדינות האלו אספו מודיעין מאוד מדויק ורחב על לוב החל ממלחמת העולם השנייה בעקבות הקואליציה האיטלקית עם גרמניה הנאצית."

"איזה סוג של מודיעין?" אני שואלת בעניין.

כאן ג'ינג'י מרשה לעצמו להתלהב, "הרבה מאוד מידע מכל הסוגים, ואני רק בתחילת הקריאה."

"נו, ומצאת משהו שיכול להוביל אותנו לקבר של סבא שלי?" הקונקרטיות שלי הורסת מסיבות. למרות שבאופן כללי אני באמת שמחה מגילוי כל מאגר מידע או גז, אבל כבר כמעט שתים-עשרה בלילה, ויש פה סבא שצריך להביא לקבורה בישראל.

"לא סתם מסמך," ג'ינג'י נשמע כמעט מסמיק מהתרגשות מעבר לקו, "סבא שלך, בכבודו ובעצמו, היה מושא ריגול של מדינות הברית."

"מה???" אני לא מוכנה לכזה טוויסט בעלילה, "מה זה אומר?"

"זה אומר," מסביר לי ג'ינג'י כמו לתלמידה מתקשה, "שבעלות הברית ראו בסבא שלך יעד מודיעיני במשך תקופה ארוכה ועקבו אחריו."

אני שותקת לרגע, המומה. הדמות הזאת של סבא שלי הופכת להיות מסקרנת מרגע לרגע.

"אבל... למה? הם מצאו משהו? הוא היה באמת מרגל?"

"תקראי ותגלי בעצמך," אומר ג'ינג'י, שמחליט לעשות לי הכשרה למידענים מתחילים ושולח לי עותק של התיק לאימייל, "תתקשרי אליי בבוקר עם מסקנות."

לילה טוב לג'ינג'י, ואני כבר עמוק-עמוק באימייל שלי, מדפדפת בין דפי ארכיון סרוקים ומנסה להבין מה עלה על דעתם של ארגוני הביון האמריקאיים והבריטיים לעקוב אחרי סבא שלי. אולי בגלל זה לקח להם כל כך הרבה זמן להריח את עשן היהודים אשר היתמר מעל שמי אירופה.

ביום שבו בניטו מוסוליני חבר להיטלר, הבינו ארגוני הביון של בעלות הברית שאסור להשאיר את הזירה ללא השגחה. הפלישה האיטלקית למצרים הביאה להקמת רשת ענפה של מרגלים בכל מדינות המזרח. סוכנים בדמות אנשי עסקים בכובעי קש ובחליפות שלושה חלקים, אשר לא תואמות את מזג האוויר החם, החלו לטוות את רשתות הריגול במיומנות של דייג טריפוליטאי, מגייסים סוכנים מקומיים אידיאליסטים או לחלופין – תאבי ממון. בעיני רוחי אני רואה אותם יושבים באיזו חמארה צפופה במרכז העיר, מדליקים סיגריה בסיגריה, מנגבים את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחם והתנקזו לבריכות מים באזור בית השחי. אני רואה אותם עוברים על מסמכים ופולטים מדי פעם קללה על מזלם הרע, אשר הביא אותם למדינות הלבנט במקום להיות במשרדיהם הקרירים באירופה. חבורת הסוכנים מלאת המוטיבציה הגיעה לטריפולי והחלה לסמן את החשודים העיקריים, וביניהם גם את סבא יהושע. הם קראו לו בשם הקוד "היהודי הנודד". איש צעיר וכריזמטי, רב בהכשרתו ובעיסוקו, דובר וכותב איטלקית שוטפת ומנהל קשר הדוק עם המוסדות הציוניים בלוב. נודד בין קהילות יהודיות ברחבי לוב, בערים ואצל היהודים יושבי המערות. הקשר של סבא לכל הקהילות בלוב, ובהמשך הקשר עם הסוכנות היהודית בכל הנוגע לעליית היהודים לארץ, היו מספיקים בעיניהם להפוך אותו לחשוד המיידי. בזכות חשדנותם, נפרשים לעיניי מאות גיליונות המתארים באופן מדויק את כל תנועותיו של סבא.

השעה שתיים בלילה, ואני יושבת ומביטה במסך המהבהב מולי בחדר החשוך. לא יודעת עם מי לחלוק את כל המידע הזה. אני לובשת חצאית טריקו מעל מכנסי הפיג'מה ויוצאת בשקט מהבית, נוסעת לקצה השני של העיר, לסבתא.

הבית שקט, ואני חולצת את הכפכפים וצועדת בשקט לחדר של סבתא. החדר חשוך, והיא שוכבת שם בעיניים עיוורות, פקוחות. היא מריחה את ריח הבושם הקלוש שנשאר לי בסוף היום ושואלת, "עידית?" ואז קצת יותר בקול, "עידיתה?" "שששש," אני מתקרבת כדי להסות אותה, לפני שתעיר את אבא ואמא. "סבתא," אני לוחשת לה, "זו אני, עידית." ולפני שהיא מספיקה לשאול למה אני כאן באמצע הלילה, אני רוכנת אליה בחצי חיבוק ולוחשת לה, "סבתא..." מרוב התרגשות הקול שלי מצטרד, "את לא תאמיני מה ג'ינג'י סיפר לי על סבא."

סבתא מתרוממת במהירות לישיבה ומחזקת את קשר המטפחת הרפוי בשל שכיבה במיטה.

"מה אמר?" היא שואלת בקול מלא דחיפות, "תגידי לי, יא בינתי."

"הוא אמר שהרבה מדינות ריגלו אחרי סבא," אני לוחשת לה ומסבירה בעברית פשוטה יותר, "עקבו אחריו, חשבו שהוא איש מסוכן."

"סבא שלך?" היא אומרת בתמיהה ובקול רם, ואני לוחשת, "ששש, שלא תעירי את אבא ואמא."

סבתא יורדת בטון, "למה איש מסוכן?"

"כי הוא הסתובב הרבה בקרב קהילות היהודים. הוא עזר לצעירים יהודים לעלות לארץ בצורה לא חוקית."

"חאק," היא מהנהנת, "זה נכון. אבל אם באמת ריגלו אחריו, היו צריכים להבין שהוא חף רבי וישר דרך." היא טוענת להגנתו שהוא ירא שמים, והכול בפני חבר מושבעים דמיוני.

"נכון." אני מנסה להרגיע אותה שאף ידיעה לא תכתים את זכרו הקדוש של סבא יהושע.

"אז מה צריך לעשות?" סבתא כמובן עוברת לפסים מעשיים, ואני שהעייפות כבר מכריעה אותי, מבטיחה לה שנחשוב על כך בבוקר.

"אולי חיפשו אותו בגלל הקשר עם רזאלה." סבתא ממלמלת לעצמה, ואני כבר לא שומעת, מניחה את ראשי על רגליה, ממש כמו אז, כשהייתי קטנה, ושוקעת בשינה עמוקה.

ישנתי שלוש שעות ואני קמה בבהלה בשבע בבוקר. אני צריכה להספיק לחזור הביתה למקלחת מהירה, ומיד אחר כך לישיבת אסטרטגיה המתקיימת אצלי במשרד.

בפקקים של הבוקר אני מנסה לפתור את הבריף, אבל הוא מתערבב לי עם כל מה שקראתי בלילה. בעיני רוחי אני רואה חוקר אמריקאי, בחדר חקירות עם שלושה תינוקות מחותלים, והוא מסתכל עליהם במבט חודר ואומר, "קיבלתי מידע שיש לנו פה מדליף."

צפירה מאחור מחזירה אותי לערנות, ואני מאותתת להשתלב שמאלה בכיוון החניון של המשרד. באופן מפתיע, אני מגיעה חצי שעה לפני הזמן, וזה מספיק כדי שאתאפס בעזרת כוס קפה ואכתוב על הלוח בחדר הישיבות את מטרות הפגישה, כדי שכולנו נהיה ממוקדים.

השעה שבע בערב, ואני חושבת להישאר בתל אביב ולסיים מטלות עד השעה תשע, השעה בה קבעתי עם רואה החשבון מעכו. פעם השקעתי יותר וחזרתי הביתה למקלחת ואפילו לתנומה קלה ומרעננת, כדי לא להפסיד את כל הטוב המחכה לי. עם השנים הבנתי שהתזה של בושם יוקרתי בשירותים של המשרד, תוך חידוש האיפור, היא לא רעה בכלל. דווקא אחרי הדייט אני זקוקה למקלחת מנחמת. תשקיעי יותר, קול פנימי לוחש לי, אבל אני בתקופת ה"דווקא לא". ברבע לתשע אני מורחת צללית בהירה על עפעפיים עייפים, מכבה את המחשב ויוצאת למסדרון ולמעלית שתוביל אותי לחניון. משם נסיעה של עשר דקות למגדלי עזריאלי. שם מחכה לי רואה החשבון שהגיע ביבוא אישי מעכו עם תו התקן של יונה השדכנית. כשמחשבות כאלו עולות לי בראש, אני מיד חושבת על רוני, איש טוב שלמד ראיית חשבון, כי זה מקצוע נדרש ומשתלם. גם רוני נפגש עם הרבה בחורות. בכל פעם שהטלפון צילצל, הבטיחו לו שזו אשת חייו, שילוב מקסים של חוכמה ועדינות, דעתנית, אבל לא תוקפנית, ונוסף על הכול יפה. רוני, אשר בחייו המקצועיים מטיל ספק בכל טור של מספרים, בחייו האישיים מאמין בטוב ובשליחתו עלי אדמות, השדכנית. בשנים האחרונות הוא כבר לא טורח להזיז את הרכב מהחניה, אלא עולה לרכבת בתחנה בעכו ומספיק לקרוא חצי ספר מתח עד לתחנת תל אביב השלום. אם בדרך חזור הוא משלים את החצי השני של הספר, הוא מבין שהבחורה כנראה לא מתאימה. כך דמיינתי את רוני – נחמד, אבל לא יוצא מגדרו ועם כרטיס רכבת הלוך ושוב.

ברבע לאחת-עשרה אני כבר בחניה מתחת לבית, לא מכבה את המנוע אלא מקשיבה לצליל הקבוע והחד-גוני שלו. "יש דברים שעובדים פה בעולם," אני אומרת לעצמי בשעת לילה מאוחרת, מקווה שאף שכן לא מטייל עכשיו עם הכלב. "בפשטות. בלי להתבלבל, תנועות שלמות קדימה. מה קורה איתי? למה אצלי זה לא עובד? למה לרוני מעכו זה מסובך? מה הסיפור פה, אבא? וכמה מזה הוא שלנו וכמה הוא שלך?"

בדרך כלל אסכולת הטוב המוחלט שאליה אני שואפת להשתייך, האמונה שהכול טוב, אבל נסתר או יתגלה לנו בסוף הסיפור, מקשה עליי להיכנס להלך רוח פסימי. חוץ מאשר בערבים כאלו, שבהם התסכול מצמיח לו כנפיים ועף ומכה בלי רחמים, וגם אני והאלוקים שלי נחבטים עד יעבור זעם.

בבית, בשירותים, תוך ניקוי שכבות של איפור, אני בוחנת במבט קפדני את הפנים שלי. את זווית הסנטר ההולכת וקהה, את הקמטוטים בצדי העיניים שפעם היו קמטי צחוק, ואת שני החריצים משני צדי הפה המאיימים לחצוב בעור. רק המצח עומד בגאון בתלאות הגיל, ורעמת השיער עוד מחציפה בברק חום.

"טוב, יאללה, עידית, קדימה לישון." אני מוציאה לשון לדמות שלי במראה, והיא מחזירה לי חיוך יגע ומגששת עם היד למתג ולחושך הגמור.

בבוקר למחרת, נעה בעיניים חצי עצומות מפגישה לפגישה, מכניסה למחזור הדם שלי קפאין בכמויות שיכולות להרעיל פיל במשקל ארבעת אלפים קילוגרם. אני מתקשרת ומספרת את כל הקורות אותי לגלעד, שהפגיש אותי עם הג'ינג'י. הוא אומר לי, נעלב מכך שכל הדבר הזה קורה כבר כמה ימים בלי ידיעתו, שישמח לעזור אם אני רוצה. תוך דגש על ה-אם. מכיר את הרגישות שלי בעניינים אישיים ומשפחתיים.

מסבתא למדתי לעשות את ההפרדות האלו. מה שבבית שייך לבית, ולא צריך לערבב בו את כולם. "ובכלל," היא תמיד מוסיפה, "את יש לך יותר מדי חברות. תעשי לך חברה אחת טובה ויאסר, מספיק, ברכה." לפעמים היתה אומרת, "מה זו חברה? חברה זו לירה אחת בכיס!"

אבל גלעד היה חריג בשביל סבתא. היא התייחסה אליו כאל נכד. גלעד גדל שני בניינים לידנו, ברחוב בורוכוב. רחוב ללא מוצא עם בניינים של שלוש קומות ומרפסות רחבות, מחופות בקרמיקה בצבע חרדל. אני מכירה אותו מהימים שהרחבה הענקית עוד לא נבנתה, והיה שם עץ אזדרכת ענק שטיפסנו עליו לפי תור, מכוונים אחד על השני קליעי פירות צהובים, שניתזו החוצה בנשיפה מתוך צינורות פלסטיק שחורים. לגן יעל עוד הלכנו ביחד. לפעמים סבתא היתה מלווה אותנו בבוקר בשאריות האחרונות של מאור עיניה. בגיל בית ספר נפרדנו לבית ספר לבנים ולבנות. אחרי חצי שנה נסעו ההורים של גלעד ללימודי דוקטורט באנגליה. בהתחלה הוא עוד שלח גלויות עם תמונות מעולמות שלא יכולתי לדמיין, אבל מהר מאוד הקשר נותק. הוא התחדש רק שנים רבות לאחר מכן, כשגלעד חזר לארץ בשנות התיכון. אחרי שנים הוא יגיד לי כי השאיפות של הוריו הרסו לו את הילדות, שהוא מרגיש כמו מישהו שהרדימו אותו למשך עשר שנים בבירה אירופית קפואה.

אם כבר להכניס מישהו מחוץ למשפחה למבצע הזה, אז רק גלעד. בהברקה פתאומית אני מכתיבה לו את מספר הטלפון של האחיין של דוד מימס. אומרת לו שזה חוקר פרטי וגם קרוב משפחה ושיבדוק אם הוא לעניין ואם יש לו רעיונות מה עושים מפה והלאה. גלעד מבטיח להתקשר, ואנחנו קובעים לשבת עם ג'ינג'י כדי לנסות לראות מה יש לנו ביד ואיך ממשיכים מכאן.

בערב, גלעד שולח לי הודעה, "חבל שסבתא שלך לא יכולה להשתתף בפגישה. היא עם הפלפל שלה היתה יכולה להוסיף המון." אני מרגיעה את גלעד שסבתא עמוק בפרטים. כבר מאוחר ומאיה מצלצלת, אני מרגישה שלא אצליח לקרב עוד מיליגרם אחד של קרינה לתוך האוזן שלי. מסמסת לה שאני עייפה ונדבר מחר, והיא רק מבקשת חמש דקות של חסד. אני מרגישה שאם אצליח לגייס אותן, אזכה מיידית בתואר "הנזירה הקדושה תרזה", אבל מאיה לא מחכה לתשובתי מלאת החמלה ומתקשרת מיד.

"מאיה, מה כל כך דחוף?!" אני שואלת בקול צרוד מעייפות, "אני מתה לישון."

"זו כפיות הטובה שאני מקבלת אחרי שסידרתי לך בזה הרגע דייט עם שאול טל?!" היא שואלת בקול נעלב, "שאול טל, בכבודו ובעצמו! אני רודפת אחריו כבר שנתיים בשבילך."

אני כל כך עייפה, והשם שאול טל לא נשמע לי אפילו מוכר. מאיה עוזרת לי, ואני נזכרת בטייס במיל', שעזב משרת חלומות בניו יורק וחזר בתשובה. מאיה שמעה את השם שלו מחברה לעבודה, ומאז היא עסוקה בחיפוש אחר מישהו שמכיר אותו. היא הפעילה חברים מחיל האוויר, ניסתה להתקשר לשליח חב"ד בניו יורק, שם הוא התחיל לחזור בתשובה, וסיימה את המסע אצל בחורה שלמדה איתה לפני יותר מעשרים שנה בתיכון. מתברר כי על פי נתוני משרד הפנים, היא גרה דירה מול שאול טל. אני מדמיינת את מאיה מעבר לקו עם עיניים נוצצות מהתרגשות, משרבטת עוד ועוד לבבות במחברת, שבה רשמה את מספר הטלפון של החתן המיועד.

אני מנסה לגייס את מעט הכוחות שנשארו בי כדי להתלהב מההצעה שלה. מבטיחה שאתקשר מחר בבוקר, והיא תספר לי מה הוא אמר, ומה גון הקול שלו, ואם הוא הסכים בקלות, ואיך זה לסיים ריצת מרתון של שנתיים.

אני מכבה את האור וממלמלת בכוונה, "המפיל חבלי שינה על עיניי ותנומה על עפעפיי," ושוקעת בשינה נטולת חלומות, למרות יממה שהתחילה בסיפורים על ריגול אמריקאי והסתיימה עם טייס במילואים.

סבא השמיע קול / שרית דרשן
כנרת זמורה דביר, 2024
253 עמודים מודפסים

שרית דרשן היא סופרת ישראלית. היא כתבה את ספרי הילדים "צב על הגב", "יונת של הדואר" ו-"דוקטור צומי". "סבא השמיע קול" הוא רומן הביכורים שלה