פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "התופרות מאושוויץ" מאת לוסי אדלינגטון

מה עכשיו? איך להמשיך?

טוב, עמדנו שם, כמה בנות מהכיתה, בנות יהודיות. עמדנו ברחוב ולא ידענו מה עכשיו, מה לעשות.
– אירנה רייכנברג

אביב 1939.

מגזיני האופנה חזו סגנונות קלילים ובדים בהירים — בדי ויסקוזה פרחוניים, צעיפים ורשתות שקופות לכובע מבד שיפון.

המציאות של חודש מרץ היתה הרבה יותר קודרת.

היטלר לבש מעיל צבאי ארוך כשביקר בפראג ב-18 במרץ 1939. הוא הופיע בלוויית פמליה של חיילי ורמאכט, טנקים קלים ותותחים כבדים, ובחן את האזור החדש שנכבש כשעל עיניו מצלה מצחייה של כובע צבאי. ענני הסערה והגשם התפנו לזמן מה מהשמים. המוני אזרחים בשטחי בוהמיה ומורביה קיבלו את פניו בהנפת ידיהם המכוסות בכפפות בהצדעה נאצית. בחלק מהפנים מתחת לכובעים ניכר בלבול. ארבעה ימים קודם לכן, ב-14 במרץ, התפרקה צ'כוסלובקיה, ובאותו יום הכריזה סלובקיה על עצמאותה.

כל אדם עם גישה לרדיו היה יכול לשמוע את נאומיו של היטלר ששודרו ברחבי השטחים החדשים של גרמניה רבתי. ילדה צ'כית קטנה נזכרה שכאשר היטלר צרח Juden raus!‎, יהודים החוצה! הרדיו רעד ובני המשפחה אטמו את אוזניהם בידיהם.

יהודים החוצה! זאת היתה המטרה מימיה הראשונים של המפלגה הנאצית, שפעלה בקפידה למימושה בשלבים: הגדרת היהודים, לחץ על היהודים להגר, סימונם כ"אחרים", נישולם בכוח ודחיקתם לחיי עוני. אותה טקטיקה נאצית אומצה כמעט בכל הטריטוריות שעברו לשליטת הרייך הגרמני. במקביל ננקטו צעדים שנועדו להרוויח מהיהודים בכל דרך אפשרית.

שני התהליכים הגיעו לשיאם הגרוטסקי בסלון האופנה באושוויץ.

אופנה כלל לא העסיקה את מחשבותיה של אירנה רייכנברג באביב 1939.

אחותה של אירנה, אדית בת הארבע-עשרה, לקחה לידיה את תפקיד האחראית על משק הבית לאחר מותה בטרם עת של אם המשפחה שנה קודם לכן. הבית כבר לא היה מקלט בטוח כמו בעבר. האלימות האנטי-יהודית הפכה במהירות ללגיטימית ברפובליקה הסלובקית החדשה. חלונות ברובע היהודי של ברטיסלבה נופצו. כתובות נאצה הופיעו ללא הרף ברחובות: "חזירים יהודים!" ו"לכו לפלשתינה!"

רנה, חברתה של אירנה, היתה חייבת ללוות את אביה הרב ברחובות הסמוכים לבית הכנסת, שכן השהות בחוץ לבדו לא היתה בטוחה עבורו. גברים יהודים דתיים היו מטרה עיקרית להטרדות.

בתצלום של רנה משנת 1938 היא לבושה היטב באופנת רחוב — ז'קט מחויט וחצאית כהה ארוכה וצנועה. אנשים שהתלבשו היטב יכלו לפעמים להיראות לא-יהודים וכך להימנע מהטרדות, אבל שיפוטים כאלה היו סובייקטיביים לגמרי.

ממשלת סלובקיה החליטה אפוא שצריך לעשות דבר מה כדי להבדיל יהודים מלא-יהודים, וכך לעזור לניצול מלא יותר של היהודים ולרדיפתם. החל ב-1 בספטמבר 1941, כל היהודים נדרשו לענוד מגן דוד צהוב גדול על בגדיהם החיצוניים. מי שהסירו את מעיליהם נדרשו לענוד מגן דוד גם על השכבה שמתחת למעיל. חוטים ומחטים נשלפו מקופסאות התפירה וערכות התפירה כדי ליישם את ההוראה המשפילה. היו מי שהצמידו את הטלאי בתפרים רופפים כדי שיוכלו להסיר אותו במהירות כשניסו להיראות לא-יהודים.

אות ההשפלה מטעם המדינה זיהם את הבגדים. הטלאי הצהוב הפך את הז'קט של רנה מפריט לבוש של נערה בגיל העשרה לבגד שסימן אותה כמטרה.

ההפרדה החזותית לא היתה יוזמה מקורית של ממשלת סלובקיה. חוקי ההפרדה נחקקו בהתלהבות בעקבות המדיניות ברייך השלישי. בראש ממשלת העם הסלובקי עמדו הנשיא, הכומר הקתולי הרדיקלי יוזף טיסוֹ וראש הממשלה הקיצוני עוד יותר, ד"ר ווֹיְטֶך טוּקָה. הם פעלו מכוחה של תערובת רבת עוצמה של לאומנות, אנטישמיות, ואינטרסים אישיים. ההתקפות על חיי היהודים ועל פרנסתם לא אורגנו מתוך שנאה בלבד אלא מתוך רצון חסר בושה להתעשר על חשבון האזרחים היהודים.

כאשר היטלר השקיף על פראג במרץ 1939, עיניו סקרו רכישה חדשה. כעת שלטה גרמניה במרכזים התעשייתיים החשובים של צ'כוסלובקיה והיתה לה גישה לנכסים רבים אחרים של המדינה. הביזה שהתרחשה עד מהרה לא היתה רק שלל מלחמה. היא סיפקה משאבים שהיו חיוניים למניעת הידרדרות הרייך לפשיטת רגל. הכיבושים הטריטוריאליים הנאציים נעשו כדי לחולל הכנסות לא פחות מאשר כדי להתרברב בהם.

תאוות בצע היתה מניע לחקיקה משנת 1940, חקיקה שאפשרה לממשלת סלובקיה לעשות כל מה שנחוץ כדי להרחיק את היהודים מהחיים החברתיים והכלכליים במדינה. תאוות הבצע שלטה בפגישות בין טוקה, טיסו ושליח של אדולף אייכמן, אס-אס האופטשטורמפיהרר דיטר ויסליצני. ויסליצני נשלח כביכול כיועץ לענייני יהודים, אך בפועל תפקידו היה לטפל בלוגיסטיקה של ניצול נכסי היהודים. זה היה המניע לצעדים הישירים שננקטו נגד עסקים יהודיים.

תאוות הבצע הזאת המיטה חורבן על קורבנותיה, אבל לפושעים היא העניקה עושר עצום.

אני מתכוון לבזוז, ולבזוז באופן מקיף.

– הרמן גרינג

לא היה שום דבר חדש ברעיון לממן את המלחמה באמצעות מלחמה. הן חיילים גרמנים והן מקומיים ניצלו את מהומת הפלישה כדי לקחת מה שיכלו. המעשים נעשו בניגוד גמור לאמנת האג משנת 1907 על חוקי המלחמה ביבשה, שקבעה בבירור שאסור לצבאות פולשים לקחת רכוש פרטי אלא תמורת פיצוי. גרמניה היתה חתומה על האמנה, אבל המדינה הנאצית היתה שיכורת ניצחון ממחיקתם, זה אחר זה, של הגבולות באירופה.

לחיילי הוורמאכט ניתנה במפורש החירות להתייחס לכל כיבוש כאל מסע קניות פרוע. בעקבות כל כניעה של מדינה התחוללה אורגיה של צרכנות. גרינג דאג במיוחד שיהיה לאנשי הוורמאכט קל לקנות בגדי פרווה, משי, וסחורות יוקרה. לא הוטלו מגבלות על קניית סחורות בידי חיילים וגם לא על מספר החבילות שהותר להם לשלוח הביתה לגרמניה.

לאחר ביטול גבולות המכס בין הפרוטקטורט הצ'כי לגרמניה ב-1 באוקטובר 1940 החלה בהלת קניות של חיילים ואזרחים שביקרו במדינה. הם רוקנו את מדפי החנויות מפרוות, בשמים, נעליים, כפפות… כל דבר שיכלו לשלוח הביתה או לקחת איתם. דברים דומים התרחשו בפריז לאחר נפילתה. החיילים הכובשים קנו סחורה בכמויות. המקומיים כינו אותם "חיפושיות תפוחי האדמה" כי יצאו מהחנויות בגב מעוגל מעומס הסחורה.

אז מה אם הפזרנות ברייכסמארקים ובשטרי חוב גרמה לפיחות בערך המטבע המקומי? אז מה אם האינפלציה הפכה את הקניות לסיוט עבור המקומיים? העיקר שהגרמנים — הארים — היו מרוצים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהאוכל ומוצרי יסוד אחרים הלכו ואזלו, היטלר היה עד להתמרמרות בחזית הביתית, וכעת הוא היה נחוש בדעתו למנוע התמרדות בקרב נתיניו ולהבטיח שיהיו מרוצים באמצעות שלל מעמים אחרים ו"נחותים".

במהלך ההתפשטות מזרחה, הגרמנים לא טרחו אפילו לשלם תמורת הסחורות שלקחו. באוקראינה, למשל, הגזל הקנה להם את הכינוי "צְבוֹעִים". באופן בלתי נמנע, עסקים יהודיים היו הפגיעים ביותר לביזה, שכן היו מוגנים פחות מהאחרים. בפולין הכבושה, אנשי משטרה וחיילי הוורמאכט רק עמדו מנגד וצפו כשחלונות של חנויות יהודיות נופצו כדי לאפשר למקומיים — שפעלו הן מתוך אנטישמיות והן מתוך חמדנות — לקחת לעצמם מהסחורה.

בגרמניה, אמהות, רעיות, אהובות ואחיות קיבלו חבילות הפתעה מהגברים שיצאו לארצות אחרות והתענגו על השפע. בדרכן שלהן, הנשים האלה הפכו גם הן לנצלניות שהרוויחו מעושק המלחמה. ייתכן שהן באמת לא ידעו שהדברים שקיבלו היו דברים שנגזלו מאחרים.

כדי למלא את חלונות הראווה בגרמניה לקראת חג המולד, נערכו אפילו מבצעי ביזה מיוחדים.

היהודים בפרט היו מטרה לשיטות אחרות של ניצול, הן לטובת אזרחים גרמנים והן למען חיילי הוורמאכט. לאחר הפלישה לרוסיה בשנת 1941 הלך והתברר שמחסני האספקה הגרמניים רחוקים מלהיות מצוידים די הצורך לקראת מלחמה בחורף. היטלר וגבלס קראו לגרמנים פטריוטים לתרום בגדי פרווה וצמר לחיילים בחזית המזרחית.

היהודים, לעומת זאת, חויבו למסור פרוות, והן הוחרמו מהם ללא פיצוי. נערכו חיפושים בארונות בגדים של יהודיות שעדיין היו בהם מעילים, שכמיות, מחממי ידיים, כפפות וכובעים. יהודים נדרשו אפילו לפרום צווארוני פרווה ולמסור אותם, והמשטרה הענישה בחומרה את מי שלא צייתו להוראות. הצעדים לא פגעו רק בעשירים שלבשו פרוות כאות למעמדם. כל המעמדות לבשו בחורף פרוות כלשהן מתוך הכרח — מעורות ארנבת פשוטים ועד פרוות חורפנים מהודרות.

בגדי החורף שנאספו והציוד לחיילים הוצגו בגרמניה כמתנות לחג המולד מהעם הגרמני לחזית המזרחית. החיילים קיבלו מאות אלפי פריטים. אין ספק שאנשי הוורמאכט העריכו את החמימות החדשה. והיהודים שרעדו בקור המקפיא? למי היה אכפת שהם סבלו?

היהודים היו חייבים למסור את כל הפרוות, התכשיטים, ציוד הספורט ופריטים אחרים בעלי ערך שהיו ברשותם. הם החרימו כל דבר שמצא חן בעיני אנשי משמר הְלִינְקָה.

– קטקה פֶלְדְבָּאוּאֶר

התופרות מאושוויץ: סיפורן האמיתי של הנשים שתפרו כדי לשרוד / לוסי אדלינגטון
מטר, 2023
תרגום מאנגלית: עפר קובר
374 עמודים

לוסי אדלינגטון היא היסטוריונית וסופרת בריטית. היא כותבת ספרי עיון על ההיסטוריה של בגדים ואופנה במלחמת העולם השנייה ובשואה, וכמו כן היא כותבת סיפורת בסוגת מבוגרים-צעירים