פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "גבר יחיד" מאת כריסטופר אישרווד

בכיתה של ג'ורג' יש שתי דלתות בקיר הצדדי הארוך, אחת מלפנים ואחת מאחור. רוב הסטודנטים נכנסים בדלת האחורית כי הם אוהבים להצטופף בעדריות עיקשת ומוציאה מן הדעת ולהתייצב מול המרצים מאחורי מתרס של כיסאות ריקים. אבל בסמסטר הזה, הקבוצה קטנה רק במעט מהקיבולת. המאחרים נאלצים להתיישב בכיסאות קדמיים יותר ויותר, לשביעות רצונו הכבושה של ג'ורג'; בסופו של דבר הם מתיישבים בשורה השנייה. את השורה הראשונה, שרובם מחרימים בעקשנות, יכול ג'ורג' למלא בקבועים שלו: ראס דרייר, טום קוגלמן, האחות מריה, מר סְטוֹסֵל, גברת נֵטָה טוֹרֵס, קֵני פּוֹטֶר, לוֹיס יָמָגוּצ'י.

לעולם לא ייכנס ג'ורג' לכיתה עם דרייר או עם כל סטודנט אחר. חוש דרמטי פנימי אוסר זאת עליו. זה בעצם השימוש היחיד שהוא עושה בחדר שלו כאן – הוא נכנס אליו לפני השיעור, פשוט כדי שיוכל לצאת ממנו מיד אל הבימה. סטודנטים אין הוא מקבל שם מפני שכל חדר משותף לשני חברי סגל לפחות, ואצלו ד"ר גוטליב, המרצה על המשוררים המטפיזיים, יושב כמעט תמיד. ג'ורג' לא מסוגל לדבר עם בן אנוש אחר כאילו שניהם לבדם כשבאמת אין זה כך. אפילו שאלה תמימה כמו "מה באמת אתה חושב על אמרסון?" נשמעת אינטימית במידה מגונה, וביקורת עדינה כגון "כתבת כאן מטפורה מעורבת, זה חסר פשר," נשמעת אכזרית שלא לצורך כשד"ר גוטליב יושב קרוב, ליד השולחן האחר, מאזין או – גרוע מכך – מעמיד פנים כאילו אינו מאזין. אם כי ברור שלגוטליב אין בעיה כזאת. אולי זאת עדינות נפש השמורה לבריטים.

על כן ג'ורג' נפרד עכשיו מדרייר ונכנס לחדר שמול הכיתה. גוטליב לא שם, למרבה הפלא. ג'ורג' מציץ דרך חרך ברפפה ורואה ממרחק את שני שחקני הטניס הממשיכים בשלהם. הוא משתעל, ממשש את ספר הטלפונים בלי להביט בו, סוגר את המגירה הריקה בשולחן הכתיבה שלו שנפתחה קצת. אחר כך הוא סב פתאום על עקביו, מוציא את תיק המסמכים מהארון, יוצא מהחדר וחוצה את המסדרון היישר אל הדלת הקדמית של הכיתה.

הכניסה שלו אינה דרמטית כלל על פי אמות המידה המקובלות. ואף על פי כן מדובר באפקט תיאטרלי מחושב. שום דממה לא משתררת כשג'ורג' נכנס לחדר. רוב הסטודנטים ממשיכים לדבר בלי היסוס. אבל כולם מסתכלים עליו, מחכים לסימן, ולו הקל שבקלים, לכך שהשיעור עומד להתחיל. התוצאה היא מתח סמוי אך הולך ומתגבר, שנגרם בשל סירובו המתגרה של ג'ורג' לתת את האות, ונחישותם של הסטודנטים כנגדו שלא להפסיק לדבר לפני שהאות יינתן.

הוא עומד ועומד. בתנועה אטית, מחושבת, כמו קוסם, הוא מוציא מהתיק שלו ספר אחד ויחיד ומניח אותו על השולחן. בתוך כך חולף מבטו על פניהם של התלמידים בכיתה. על שפתיו עולה חיוך קל אך נועז. אחדים מהם משיבים לו חיוך. ג'ורג' מפיק מההתעמתות הגלויה הזאת התרוממות רוח יוצאת מן הכלל. הוא שואב כוח מהחיוכים, מהעיניים הצעירות הנוצצות. בשבילו הרגע הזה הוא אחד משיאיו של היום. הוא מרגיש מבריק, מלא חיים, מאתגר, קצת מסתורי, ובעיקר – זר. בגדיו הכהים המסודרים, החולצה הלבנה הרשמית והעניבה (זאת העניבה היחידה בחדר), יוצאים חוצץ נגד חוסר הרשמיות הגברית במפגיע של הסטודנטים הצעירים ממין זכר. אלה מופיעים בדרך כלל בנעלי ספורט עם גרבי צמר לבנים רפויים, במכנסי ג'ינס כשבחוץ קר, וכשחם במכנסיים קצרים רחבים (מכנסי ברמודה מהסוג הנדבק לירכיים – אלה הקצרים ממש, המחמיאים יותר, נחשבים לא לגמרי מהוגנים). כשחם מאוד הם מקפלים את השרוולים ולפעמים משאירים את כפתורי החולצה פתוחים, חושפים שיער חזה מסתלסל ומדליון של כריסטופר הקדוש. נדמה שבכל רגע הם מוכנים להפסיק ללמוד ולהתחיל לחפור שוחות, או להצטרף למלחמת כנופיות. הם נראים כילדים מגושמים לעומת הנערות, שכולן כבר השאירו מאחוריהן את גיל ההתבגרות עם מכנסי הקפרי, החולצות המרושלות והתסרוקות המנופחות. אלה נשים בשלות, ולשיעורים הן מתייצבות לבושות כמו למסיבה מכובדת במיוחד.

הבוקר ג'ורג' רואה שכל יושבי השורה הראשונה שלו נוכחים. דרייר וקוגלמן הם היחידים שמהם ביקש בעצמו לשבת שם כדי למלא את החלל. לשאר יושבי השורה הראשונה יש סיבות משלהם. כשג'ורג' מלמד, דרייר צופה בו בקשב מעודד; אבל ג'ורג' יודע שדרייר לא באמת מתרשם ממנו. בעיני דרייר יישאר ג'ורג' תמיד אקדמאי חובבן; התארים והרקע שלו בריטיים, כלומר מפוקפקים. ובכל זאת ג'ורג' הוא "הקפטן", "הזקן"; וכשדרייר תומך בסמכותו, הוא תומך בסולם הערכים שבו הוא עצמו מתכוון לטפס. לכן הוא מעוניין שג'ורג' יבריק וירשים את מי שאינם בסוד העניינים – כלומר את כל שאר יושבי הכיתה. מצחיק רק שאותו דרייר, במצפון נקי שנאמנות מוחלטת מבטיחה, מרשה לעצמו להתלחש כאוות נפשו עם קוגלמן, שהוא הסגן שלו. בכל פעם שזה קורה, ג'ורג' משתוקק להפסיק לדבר ולשמוע מה הם אומרים עליו. כי ברור לו שדרייר לא היה מעלה בדעתו לדבר על מישהו אחר בזמן השיעור: זאת הרי תהיה חוצפה.

האחות מריה שייכת למסדר הוראה. בקרוב תקבל תעודה ותיעשה מורה בעצמה. קרוב לוודאי שהיא צעירה די שגרתית, חסרת דמיון, חרוצה וטובה; קרוב לוודאי שהיא יושבת בשורה הראשונה כי זה עוזר לה להתרכז, ואולי אפילו משום שהבנים עדיין קצת מעניינים אותה והיא מעדיפה לא לראות אותם. אבל רובנו מתערערים קצת בנוכחות נזירה; וג'ורג', הנחשף ממרחק קצר לכלתו של ישו בלבושה הביניימי הלא מתפשר, מרגיש שהוא מתחיל להתגונן, להתבלבל. הוא, שגויס בעל כורחו לצבא הגיהינום, ניצב מול חיילת בצבא האל מעברו האחר של קו החזית במלחמה קרה מנומסת מאוד. בכל פעם שהוא פונה אליה הוא קורא לה "הנזירה"; סביר להניח שזה בדיוק מה שהיא לא רוצה.

מר סטוסל יושב בשורה הראשונה כי הוא בגיל העמידה וחירש ולא מזמן הגיע מאירופה והאנגלית שלו איומה.

גברת נֵטָה טוֹרֶס גם היא בגיל העמידה. נראה שאת הקורס הזה היא לוקחת מתוך סקרנות ותו לא, או כדי למלא שעות בטלות ממעש. יש לה מראה של גרושה. היא יושבת בשורה הראשונה כי היא מתעניינת, בריכוז גולמי וגלוי, בג'ורג' בתור ג'ורג'. יותר משהיא מקשיבה לו היא מתבוננת בו. נדמה אפילו שהיא "קוראת" בעקיפין את המילים שהוא אומר באמצעות מין כתב ברייל המורכב מתנועות ידיו, מהַדגשים בהיגויו, מגינוניו. ואל המבט שהוא כמעט נגיעה מתלווה חיוך אימהי, כי בעיני גברת טורס ג'ורג' הוא בעצם רק ילד קטן, חמוד כזה. ג'ורג' היה שמח לתפוס אותה ברגע של חולשה, לתת לה ציון נמוך ולהניא אותה מהשתתפות בשיעוריו. אך אויה, לשווא. גברת טורס לא רק מתבוננת אלא גם מאזינה; היא יכולה לחזור על דבריו מילה במילה.

קני פוטר יושב בשורה הראשונה כי הוא מה שנקרא כיום משוגע, מה שבסך הכול אומר שהוא נוטה לעשות את ההפך הגמור מרוב האנשים; לא מתוך עיקרון, ודאי שלא מתוך תוקפנות. סביר להניח שהוא פשוט לא מבחין במנהגי השבט ובגינוניו, וממילא היה מתעצל לחקותם. זהו נער רזה וגבוה ולו כתפיים שחוחות רחבות מאוד, שיער אדמוני, ראש קטן, עיניים קטנות, כחולות מאוד. יכול היה להיחשב לבחור נאה על פי המוסכמות אלמלא אפו הנשרי; אבל זה אף נחמד, איבר גדול והומוריסטי.

לג'ורג' מתברר שהוא מודע כמעט כל הזמן לנוכחותו של קני בחדר, אך אין פירוש הדבר שהוא רואה בקני בעל ברית. לא-לא – אסור לו להתייחס לקני כמובן מאליו ולו לרגע. לפעמים כשג'ורג' מתבדח וקני צוחק את צחוקו העמוק, הפרוע למדי, ג'ורג' מרגיש שצוחקים אתו. בפעמים אחרות, כשהצחוק בוקע באיחור של הרף עין, לג'ורג' יש רושם מטריד שקני צוחק לא מהבדיחה אלא מהמצב כולו: ממערכת ההשכלה הגבוהה בארץ הזאת ומכל הכוחות הכלכליים והפוליטיים והפסיכולוגיים שהפגישו אותם בכיתה הזאת. ברגעים כאלה ג'ורג' חושד שקני מבין את משמעותם הכמוסה ביותר של החיים – שבעצם הוא סוג של גאון (אם כי לא הייתם מנחשים זאת בשום פנים על פי העבודות שהוא מגיש). ומצד שני, אולי קני פשוט צעיר מאוד לגילו, בעל קסם מתעתע, טיפשון.

לויס ימגוצ'י יושבת ליד קני כי היא החברה שלו; בכל אופן, הם כמעט תמיד יחד. היא מחייכת אל ג'ורג' חיוך שלמראהו הוא שואל את עצמו אם לה ולקני יש בדיחות פרטיות עליו – אבל מי יכול לדעת אצל האסיאתים החידתיים האלה? גם אלכסנדר מונג מחייך חיוך חידתי, אם כי בראשו היפהפה כמעט בטוח שאין כלום חוץ מגושים של צבע שמן. לויס ואלכסנדר הם בלי ספק היצורים היפים ביותר בכיתה; יופיים הוא כיופי הצמחים, פטור לכאורה מגאוותנות, מדאגה או ממאמץ.

כל אותה עת הלך המתח וגבר. ג'ורג' המשיך לחייך אל המפטפטים ולשמור על שתיקתו המלודרמטית והמתגרה להפליא. ועכשיו, סוף כל סוף, ככלות כמעט ארבע דקות שלמות, שתיקתו מביסה אותם. הדיבורים גוועים. מי שכבר הפסיקו לדבר משתיקים את האחרים. ג'ורג' ניצח. אך ניצחונו נמשך רק רגע קט. כי עכשיו עליו להפר את הכישוף שהטיל. עכשיו עליו להתנער מהמסתורין ולהיחשף כאותו יצור שכיח ומצוי, המורה, שהתלמידים חייבים להקשיב לו, ולא חשוב אם יזיל ריר או יגמגם או ידבר בלשון מלאך – זה לא משנה בכלל. התלמידים חייבים להקשיב לג'ורג', כי בתוקף הסמכות שהעניקה לו מדינת קליפורניה הוא יכול לכפות עליהם ללמוד כל דעה קדומה גסה, כל גחמה חסרת אחריות, כי כולם רמזים יקרים לפתרון החידה: כיצד אצליח להרשים, להחניף או להערים איכשהו על הזקן הנרגן הזה כדי שייתן לי ציון טוב?

כן, לדאבון הלב עכשיו הוא צריך להרוס הכול. עכשיו הוא צריך לדבר.

"'מות הברבור'."

ג'ורג' מגלגל את הרי"שים על לשונו בהנאה עסיסית ובדרמטיות מודגשת עד שהוא נשמע כמו פרודיה על ו"ב ייטס הקורא משיריו. (הוא מקדים ומטעים את המילה "מות" כמפצה על תחילת השורה של טניסון, שאלדוס הקסלי השמיט משמו של ספרו.) אז, משהצליח להפתיע או להביך לפחות כמה מהם, הוא משיט את מבטו בחדר בחיוך אירוני ואומר בשקט, כמו מורה בבית ספר יסודי: "אני מניח שכולכם כבר הספקתם לקרוא את הרומן של הקסלי, הואיל וביקשתי שתקראו אותו לפני יותר משלושה שבועות?"

מזווית העין הוא מבחין בבהלתו הגלויה, הלא בלתי צפויה, של באדי סוֹרֶנסוֹן, ובמשיכת הכתף הנזעמת של אֶסטֶל אוקספורד, כאומרת "עכשיו מספרים לי!", וזו בעיה רצינית יותר. אסטל היא אחת התלמידות המבריקות ביותר שלו. ודווקא משום כך היא כפי הנראה מודעת להיותה שחורה יותר משאר הסטודנטים כהי העור בכיתה; לא זו בלבד, אלא שהיא רגישה באופן קיצוני. ג'ורג' חושד בה שהיא חושדת בו שהוא מפלה אותה לרעה בשלל דרכים סמויות. היא כנראה לא היתה בכיתה כשאמר להם לקרוא את הספר. לעזאזל, היה צריך לשים לב ולומר לה אחר כך. היא קצת מפחידה אותו. והוא גם מחבב אותה, ולכן מצטער. והוא גם מתרעם עליה שהיא גורמת לו להרגיש ככה.

"טוב," הוא אומר במרב החביבות שהוא מצליח לגייס, "אם אחדים מכם עדיין לא קראו את הספר, לא נורא. תקשיבו לְמה שנגיד כאן היום, ואחר כך כשתקראו את הספר תוכלו לבדוק אם אתם מסכימים או לא."

הוא מסתכל על אסטל ומחייך. היא משיבה לו חיוך. הפעם, אם כך, יהיה בסדר.

"שם הספר לקוח כמובן משירו של טניסון 'טיתונוס'. דרך אגב, מי היה טיתונוס?"

שתיקה. הוא מעביר את מבטו מתלמיד לתלמיד. איש אינו יודע. אפילו דרייר לא יודע. אלוהים אדירים, כמה שזה אופייני! טיתונוס לא מעניין אותם, כי הוא לא קשור ישירות לנושא הלימוד אלא במרחק שני צעדים ממנו. הקסלי – טניסון – טיתונוס. בטניסון הם עוד מוכנים להתעניין, אבל עד כאן. צעד נוסף לא יעשו. כי באופן בסיסי ומהותי, כל זה לא מזיז להם אפילו...

"אתם רוצים להגיד לי שאף אחד מכם לא יודע מי היה טיתונוס? שאף אחד מכם לא טרח לברר? טוב, אני מציע שכולכם תקדישו חלק מסוף השבוע לקריאה, תקראו את 'המיתוסים היווניים' של גרייבס, ואת השיר עצמו. אני חייב לומר שאני לא מבין איך מישהו יכול לטעון שהוא מתעניין בספר אם הוא אפילו לא טורח לשאול מה משמעות השם שלו."

סילון הרוגז הזה מעכיר את רוחו של ג'ורג' ברגע שפלט אותו. אוי ואבוי, הוא מתחיל להיות נבזי! והרע מכול הוא שאף פעם לא ידוע לו מתי זה יקרה. הוא לא מספיק לבלום את עצמו. עכשיו הוא בוש ונכלם. הוא נזהר לא לפגוש במבטיהם – ובפרט במבטו של קני פוטר – ותולה את עיניו בנקודה גבוהה על הקיר שמולו.

"טוב, נתחיל בהתחלה. פעם אחת תפסה אפרודיטה את המאהב שלה אָרֶס במיטה עם אֵאוֹס, אלת השחר. (באותה הזדמנות כדאי שתקראו גם עליהם.) אפרודיטה, כמובן, זעמה. היא קיללה את אֵאוס בשיגעון לבחורים יפים בני תמותה – כדי שתלמד לא להתעסק עם האלים של אחרות." (מישהו מזכה את ג'ורג' בצחקוק והוא חש הקלה. הוא כבר חשש שנעלבו מהנזיפה ועכשיו יחמיצו פנים.) בלי לגרוע את מבטו מהקיר הוא ממשיך, בקול מחויך: "לאֵאוס היה ממש לא נעים, אבל התברר לה שהיא פשוט לא יכולה לשלוט בעצמה. היא התחילה לחטוף ולפתות בחורים מעולם בני התמותה. טיתונוס היה אחד מהם. היא לקחה גם את אחיו גָנימֵדֶס – שלא יהיה משעמם..." (הצחקוקים מתגברים והפעם הם עולים מכמה מקומות בכיתה.) "לדאבון הלב, זאוס ראה את גנימדס והתאהב בו נואשות." (אם הנזירה מריה מזועזעת, חבל מאוד. אבל ג'ורג' לא מסתכל עליה אלא על ווֹלי בּריינט – הוא לגמרי בטוח בקשר אליו – ואכן, וולי רוטט מרוב אושר.) "אאוס ידעה שממילא תצטרך לוותר על גנימדס וביקשה מזאוס בתמורה להפוך את טיתונוס לבן אלמוות. זאוס אמר, בוודאי, למה לא? והוא אכן הפך אותו לבן אלמוות. אבל אאוס הטיפשה שכחה לבקש ממנו שיעניק לטיתונוס גם נעורי נצח. דרך אגב, אפשר היה לסדר את זה בלי בעיה; סלנה, אלת הירח, עשתה סידור כזה בשביל החבר שלה אֶנדימיוֹן. שם הבעיה היתה שסלנה רצתה רק להתנשק, ואילו לאנדימיון היו דברים אחרים בראש; אז היא הפילה עליו שנת עולמים כדי שיירגע. ולא כל כך נעים להיות יפה לנצח-נצחים כשאי אפשר אפילו להתעורר ולהסתכל במראה." (עכשיו כמעט כולם מחייכים – כן, אפילו הנזירה מריה. ג'ורג' מחייך אליהם חיוך רחב. הוא לא סובל אי-נעימויות.) "איפה הייתי? אה, כן – ובכן, טיתונוס המסכן נהפך לזקן דוחה בן אלמוות..." (צחוק רועם) "ואאוס, באכזריות אופיינית לאלָה, מאסה בו וכלאה אותו. והמוח שלו השתבש יותר ויותר, והקול שלו נעשה צווחני יותר ויותר, ופתאום, יום אחד, הוא נהפך לצרצר."

זה סיום חלש מאוד. ג'ורג' לא ציפה לקצור תשואות, והוא אכן אינו קוצר אותן. מר סטוסל לא הבין דבר והוא פונה לדרייר בלחישה נואשת. דרייר מסביר לו בלחישה, אבל מרוב לחישות הם מסתבכים באי-הבנה נוספת. סוף כל סוף מר סטוסל מבין את הנאמר וקורא: "אח זו – איינֶה ציקאדה!" בנימת תוכחה שמשתמע ממנה שג'ורג' והעולם האנגלו-אמריקאי כולו טועים בשמו של הצרצר. אלא שעכשיו כבר חזר ג'ורג' לדבר – והפעם קולו שונה. שוב אין הוא מחזר אחריהם ומבדר אותם; עכשיו הוא מסביר להם, בקול נמרץ וסמכותי. זהו קולו של שופט המסכם את הראיות ומדריך את חבר המושבעים.

"בקווים כלליים, ברור לְמה התכוון הקסלי כשבחר בשם הזה לספר. אבל תצטרכו לשאול את עצמכם אם הוא עומד במבחן ההשוואה לפרטי הסיפור. לדוגמה, אפשר להסכים שהרוזן החמישי גוֹניסטֶר הוא מקבילה של טיתונוס, והוא בסופו של דבר נהפך לקוף כפי שטיתונוס נהפך לחרק. אבל מה עם ג'ו סטוֹיט? וד"ר אוֹבּיספּוֹ? הוא מזכיר הרבה יותר את מפיסטופלס של גתה מאשר את זאוס. ומי היא אאוס? בוודאי לא וירג'יניה מונסיפּל. אני משוכנע שהיא לא נוהגת לקום עם שחר." אף אחד לא מבין את הבדיחה הזאת. על אף ניסיון העבר ג'ורג' עדיין הורס לפעמים בדיחה משום שהוא מפטיר אותה בשקט, בסגנון האנגלי. הוא נעלב קצת וממשיך בנימה כמעט תוקפנית: "אבל קודם כול אתם חייבים להחליט במה בעצם עוסק הספר הזה. על מה הוא?"

שאר השיעור מוקדש להחלטתם.

בהתחלה, כרגיל, התגובה היא שתיקה רועמת. כל הכיתה יושבת ובוהה, כביכול, במילה הרת המשמעות הסמנטית – "מה". על מה הספר? טוב, על מה ג'ורג' רוצה שהם יגידו שהוא? הם יגידו כל מה שירצה, לא חשוב מה. כי כמעט כולם, על אף הכשרתם האקדמית, עדיין רואים בסתר לבם את כל העסק הזה של "מה" כמשחק מתוחכם ומייגע. אשר למיעוט המטפח את גישת ה"מה" עד שהיא כבר טבע שני, אלה החולמים לכתוב יום אחד בעצמם ספר של "מה", על פוקנר, ג'יימס או קונרד, ולהוכיח באופן סופי ומוחלט שכל ספרי ה"על מה" הקודמים בנושא הם על לא כלום – אלה לא יִפצו פה לפי שעה. הם מחכים לשעת כושר, אז יגיחו כמו בלשים מצטיינים ובידם הפתרון לפשעו של הקסלי. קודם כול, שיפרפרו להם הקטנים. שיעכירו קצת את המים.

אלכסנדר מונג מעכיר בנפש חפצה. הוא יודע מה הוא עושה, כמובן. הוא לא טיפש. אולי מדובר אפילו בתפיסת עולמו כצייר מופשט, שמכוחה כל מה שפיגורטיבי הוא ילדותי בעיניו. אדם לבן היה נוקט גישה תוקפנית, אבל לא אלכסנדר. בחיוכו הסיני היפהפה הוא אומר: "על איש עשיר שמקנא כי הוא חושב שהוא זקן מדי בשביל החברה שלו ונדמה לו שהצעיר מנסה להשיג אותה, רק שזה לא נכון ובכלל אין לו סיכוי כי היא והרופא כבר ביחד. אז העשיר יורה בצעיר בטעות והרופא כאילו מטייח את זה ואז כולם נוסעים לאנגליה למצוא את הרוזן שמתעסק במרתף עם איזו קוֹפה..."

הביטוי האחרון מתקבל בשאגות צחוק. ג'ורג' מחייך ברוח טובה ואומר: "שכחת את מר פּורְדֶג' ואת מר פּרוֹפּטֶר – מה הם עושים?"

"פורדג'? אה כן – הוא זה שמגלה שהרוזן אוכל את הדגים ההזויים האלה..."

"קרפיונים."

"בדיוק. ופרופטר..." אלכסנדר מחייך חיוך רחב ומגרד את הראש, עושה מזה הצגה קטנה – "מצטער, אדוני, תצטרך לסלוח לי. נרדמתי בשתיים וחצי בערך מרוב ניסיונות להבין את הטיפוס הזה. מה אני אגיד לך, לא קלטתי אותו."

עוד צחוקים. אלכסנדר ביצע את תפקידו. הוא ביאר את הרקע בסגנונו החינני לחסרי הבינה. עכשיו כולם כבר מוכנים לדבר ואפשר לפתוח בחקירת מקרה המוות.

להלן כמה מהממצאים:

מר פרופטר לא היה צריך לומר שהאגו לא אמיתי; זה מוכיח שאין לו אמון בטבע האדם.

זה ספר על מיסטיקה יבשה ומופשטת. לשם מה אנחנו זקוקים לנצחיות?

זה ספר מחוכם אבל מנוכר. הקסלי צריך להתרכז יותר ברגש אנושי חם.

זה ספר שהוא דרשה רוחנית נפלאה. הוא מלמד אותנו שאַל לנו לחקור במופלא. אסור להתעסק עם הנצח.

הקסלי ממש משגע. הוא רוצה להיפטר מבני האדם ולהעניק עולם בטוח לבעלי חיים ולרוחות רפאים.

לומר שהזמן הוא רע כי יש דברים רעים שקורים במהלך הזמן זה כמו לומר שהים הוא דג כי יש דגים בים.

למר פרופטר אין חיי מין. בגלל זה הוא דמות לא משכנעת.

חיי המין של מר פורדג' לא משכנעים.

מר פרופטר הוא דמוקרט בנוסח ג'פרסון, הוא אנרכיסט, הוא בולשביק, הוא מבשר הימין הקיצוני.

מר פרופטר הוא אסקפיסט. זה מתבטא בשיחה עם פיט על מלחמת האזרחים בספרד. פיט היה בחור טוב עד שמר פרופטר עשה לו שטיפת מוח ואז הוא נבהל והתחיל להאמין באלוהים.

הקסלי ממש מבין נשים. האופנוע הוורוד של וירג'יניה הוא פרט כל כך קולע.

וכן הלאה וכן הלאה... ג'ורג' עומד ומחייך, כמעט לא מדבר, מניח להם ליהנות. הוא משגיח על הספר כמו עובד בדוכן ביריד, מעודד את הקהל לקלוע למטרה ולרסק אותה; הכול ברוח טובה. ובכל זאת יש להקפיד על כמה כללי יסוד. כשמישהו מתחיל לדבר על מסקלין ואל-אס-די ורומז לכך שמר הקסלי הוא לא הרבה יותר מנרקומן, ג'ורג' סותר את דבריו ביובש. כשמישהו אחר מנסה בידענות לסובב את המפתח ברומן – נכון שיכול להיות איזה קשר בין גברת מסוימת ידועה לשמצה לבין הסצנה שבה ג'ו סטויט יורה בפיט? – ג'ורג' אומר לו שממש לא; האגדה הזאת הופרכה עוד בשנות השלושים.

ועכשיו מגיעה השאלה שלה ציפה ג'ורג'. השואל, כמובן, הוא מיירון הירש, הגוער הבלתי נלאה בגויים. אדוני, כאן, בעמוד שבעים ותשע, מר פרופטר אומר שהפסוק הכי מטומטם בכתבי הקודש הוא 'שנאת חינם שנאוני'. הוא מתכוון לומר שהנאצים שנאו את היהודים בצדק? הקסלי הוא אנטישמי?"

ג'ורג' נושם עמוק. "לא," הוא עונה בקול רך.

ואז, אחרי שתיקה חדורת ציפייה – דבריו הבוטים של מיירון די מסעירים את הכיתה – הוא חוזר ואומר, בקול רם וברור: "לא – מר הקסלי איננו אנטישמי. הנאצים לא שנאו את היהודים בצדק. אבל שנאת היהודים שלהם לא היתה שנאת חינם. לשנאה תמיד יש סיבות...

"בואו נעזוב את היהודים, טוב? אי אפשר לדבר על יהודים בצורה אובייקטיבית כיום, ולא משנה מה רוצים לומר. זה כנראה ייקח עוד עשרים שנה. אז בואו נחשוב על מיעוט אחר – מי שאתם רק רוצים, אבל זה צריך להיות מיעוט קטן – מיעוט לא מאורגן, שאין לו ועדות שיגנו עליו..."

ג'ורג' מסתכל על וולי בריאנט במבט חודר וזוהר שאומר, אני אתָך, אחות קטנה למיעוט. וולי הוא נער עגלגל וחיווריין, המקפיד לסרק את שׂערו הגלי ולשייף ולהבריק את ציפורניו ולמרוט בעדינות את גבותיו, ולכן דווקא מעורר תיאבון עוד פחות. אין ספק שהוא הבין את המבט של ג'ורג'. הוא במבוכה. אין דבר! עכשיו ג'ורג' ילַמד אותו לקח שלא ישכח. הוא יַפנה את מבטו של וולי אל תוך נבכי נפשו החששנית. הוא יפיח בו אומץ להשליך את הפצירה ולהתמודד עם האמת של חייו...

"קחו, לדוגמה, אנשים שיש להם נמשים. הלא-מנומשים לא חושבים שאנשים מנומשים הם מיעוט. והם באמת לא מיעוט במובן שאליו אנחנו מתכוונים. ומדוע? מפני שמיעוט נחשב למיעוט רק כשהוא מהווה איום מסוג כלשהו על הרוב, איום אמיתי או דמיוני. ואין איום שהוא לגמרי דמיוני. מישהו פה לא מסכים אתי? אם אתם לא מסכימים, שאלו את עצמכם מה היה מיעוט זה או אחר עושה אילו פתאום, בן ליל, היה נהפך לרוב? עכשיו אתם מבינים? טוב, אם לא – תחשבו על זה!

"הלאה. עכשיו, באים הליברלים – ואני משער שכולנו כאן ליברלים – ואומרים: 'בני מיעוטים הם פשוט בני אדם, כמונו.' נכון, בני מיעוטים הם בני אדם – בני אדם, לא מלאכים. ברור, הם כמונו – אבל לא בדיוק כמונו; וכאן מתעוררת ההיסטריה הליברלית המוכרת, שכל אדם שנתקף בה מתחיל להשלות את עצמו שהוא באמת לא מסוגל לזהות שום הבדל בין שחור לשוודי..." (אבל למה ומדוע אין ג'ורג' מעז לומר "בין אסטל אוקספורד לבאדי סורנסן"? אולי, אילו היה מעז לומר זאת, היה פיצוץ אטומי של צחוק וכולם היו מתחבקים וממלכת השמים היתה באה לעולם ממש כאן, בחדר 278. אולי, אבל מצד שני, אולי לא.)

"אם כך, הבה נודה שבני מיעוטים הם בני אדם שיש להניח שהם נראים ומתנהגים וחושבים אחרת מאתנו ויש להם מגרעות שלנו אין. אולי לא מוצא חן בעינינו איך שהם נראים ומתנהגים, ואולי אנחנו שונאים את המגרעות שלהם. ומוטב שנודה בכך שאנחנו שונאים אותם ולא אוהבים אותם ולא ננסה להסוות את רגשותינו בשכבה של סנטימנטליות פסבדו-ליברלית. כי כשאנחנו מדברים בגלוי על רגשותינו, יש לנו שסתום ביטחון; וכשיש לנו שסתום ביטחון, הסבירות שנתחיל לרדוף מיעוטים דווקא יורדת. אני יודע שבימינו זאת תיאוריה לא אופנתית. כולנו מנסים כל הזמן להאמין שאם נתעלם ממשהו מספיק זמן, הוא פשוט ייעלם...

"איפה הייתי? אה, כן. טוב, נניח שהמיעוט שבו מדובר אכן נרדף – לא חשוב למה – מסיבות פוליטיות, כלכליות, פסיכולוגיות. תמיד יש סיבה, גם אם זאת סיבה מאוד לא טובה – זאת הטענה שלי. וכמובן, הרדיפה עצמה היא תמיד לא טובה; על זה בוודאי כולנו מסכימים. אבל הצרה היא שכאן אנו נתקלים בעוד פגיעה בקודשי הליברליזם. אם הרוב הרודף נתעב, כך אומר הליברל, יוצא מזה שהמיעוט הנרדף חייב להיות טהור ללא דופי. אתם לא רואים שזאת שטות גמורה? מה מפריע לרע להירדף בידי הרע ממנו? האם כל הקורבנות הנוצרים בגוב האריות חייבים להיות קדושים?

"ואני אגיד לכם עוד משהו. גם למיעוט יש תוקפנות משלו. הוא בפירוש מצפה מהרוב לתקוף אותו. הוא שונא את הרוב – לא בלי סיבה, אני מסכים. הוא אפילו שונא את המיעוטים האחרים, כי יש תמיד תחרות בין המיעוטים: כל אחד מהם טוען שהסבל שלו הוא הנורא ביותר ושהעוול שנעשה לו הוא הגרוע ביותר. וככל שכולם שונאים יותר, וככל שכולם נרדפים יותר, כך הם נעשים נבזיים יותר! אתם חושבים שאם אוהבים מישהו הוא נעשה נבזי? ברור שלא! אם ככה, למה שמישהו ייעשה נחמד כשמתעבים אותו? כשאתה נרדף, אתה שונא את מה שנעשה לך ואת מי שעושה לך את זה; אתה חי בעולם של שנאה. במצב כזה לא היית מצליח אפילו לזהות אהבה! היית חושד באהבה! היית חושב שבטח יש מאחוריה משהו – איזה מניע נסתר – איזו תרמית..."

בשלב זה ג'ורג' כבר לא יודע מה הוכיח או הפריך, וגם לא לטובת איזה צד, אם בכלל, הוא טוען, ואפילו לא על מה בדיוק הוא מדבר. ועם זאת, המשפטים נפלטו מפיו בלהט אמיתי. הוא התכוון לכל מילה, אם נכוחה ואם חסרת פשר. הוא הצליף בהן כבשוט להעיר בו את וולי, וגם את אסטל, ואת מיירון, ואת כולם. מי אשר אוזניים לו לשמוע, ישמע...

וולי עדיין נראה נבוך – אבל לא, הוא לא נראה מוצלף ולא ער במיוחד. ג'ורג' קולט שעיניו של וולי שוב אינן מביטות אל פניו; הן נשואות וממוקדות בנקודה אי-שם מעל ראשו על הקיר מאחוריו. ועכשיו, כשמבטו סוקר במהירות את החדר, מהסס, מאבד תאוצה, ג'ורג' רואה .שגם כל שאר העיניים נשואות לשם – מרוכזות בשעון הארור. אין לו צורך להסב את ראשו ולהסתכל בעצמו; ברור לו שהשיעור כבר נגמר. הוא משתתק בבת אחת, אומר להם, "נמשיך ביום שני." וכולם קמים כאיש אחד, אוספים את הספרים, מתחילים לדבר.

טוב, לְמה אפשר לצַפות? רובם צריכים למהר, להגיע למקום אחר בתוך עשר דקות. ובכל זאת, ג'ורג' מעורער. עבר זמן רב מהפעם האחרונה ששכח את עצמו והרשה לעצמו להתחמם ככה ממש בסוף השיעור. כמה משפיל! המרצה הקשיש המתלהב, המגוחך, ממשיך לקשקש, לא שם לב לשעון, וכל הכיתה נאנחת בלבה, הנה הוא שוב מתחיל! לרגע קט ג'ורג' שונא אותם, שונא את אדישותם הגולמית הבסיסית כשהם מתנקזים במהירות מהחדר. שוב הוצע היהלום למכירה בראש חוצות במחיר חמישה סנט והם שוב הפכו לו את גבם, במשיכת כתף ובחיוך, ואמרו לעצמם שהרוכל הזקן משוגע.

לכן הוא מחייך ביתר שאת אל השלושה שנשארו לשאול אותו שאלות. אבל האחות מריה רק רוצה לדעת אם יהיה צריך לקרוא למבחן את כל הספרים שמר הקסלי מזכיר ברומן הזה. ג'ורג' חושב שיהיה משעשע לומר לה שכן, כולל "מאה ועשרים הימים של סדום". אבל הוא לא אומר זאת, כמובן. הוא מניח את דעתה והיא הולכת לה בשמחה, והעול האקדמי שהיא נושאת על כתפיה קל קצת יותר.

ואז מתברר שבאדי סורנסון רק רוצה להתנצל. "אני מצטער, אדוני. לא קראתי את הספר של הקסלי כי חשבתי שקודם נעבור עליו בכיתה." האם זה טמטום צרוף או ערמומיות? את ג'ורג' זה לא מעניין. "לא לפצצה!" הוא אומר, מביט על הסיכה של באדי; ובאדי, כמו בפעם הקודמת שאמר לו זאת, מחייך בשמחה. "כן, אדוני, בדיוק!"

גברת נטה טורס רוצה לדעת אם מר הקסלי ביסס את גוניסטר שבספר על כפר אנגלי במציאות. ג'ורג' לא יודע מה התשובה. הוא רק יכול לומר לגברת טורס שבפרק האחרון, כשאוביספו וסטויט ווירג'יניה מחפשים את הרוזן החמישי, נראה שהם יוצאים מלונדון בכיוון דרום-מערב. כך שגוניסטר אמורה ככל הנראה להיות בהמפשייר או בסאסקס... אבל עכשיו מתברר ששאלתה של גברת טורס לא היתה אלא תואנה. היא העלתה את שאלת אנגליה כדי לספר לו שהיא עצמה בילתה שם שלושה שבועות בלתי נשכחים, לפני עשר שנים. אלא שרוב הזמן היתה בסקוטלנד, והשאר רק בלונדון. "בכל פעם שאתה מדבר," היא אומרת לג'ורג', ועיניה חוקרות בלהט את פניו, "אני כל הזמן נזכרת במבטא הנפלא הזה. כמו מוזיקה." (לג'ורג' מתחשק ממש לשאול אותה לאיזה מבטא בדיוק היא מתכוונת. קוקני, אולי, או גורבלי?) ועכשיו גברת טורס שואלת למקום הולדתו, והוא אומר לה, ואין לה מושג איפה זה. הוא מנצל את תסכולה הרגעי ושם קץ לשיחה האינטימית.

גבר יחיד / כריסטופר אישרווד
אפרסמון, 2023
תרגום מאנגלית: מיכל אלפון
148 עמודים

כריסטופר אישרווד היה סופר מחזאי ותסריטאי אנגלי-אמריקאי (1986-1904). אחרי שעזב את לימודי ההיסטוריה בקיימברידג' ואת לימודי הרפואה בקינגס קולג', הוא פרסם ב-1928 את הרומן הראשון שלו. ב-1929 הוא עבר להתגורר בברלין, ממנה ברח אחרי עליית הנאצים לשלטון. ב-1939 הוא היגר לארצות הברית וב-1945 קיבל אזרחות אמריקאית. בין חבריו אפשר למנות את וו. ה. אודן, סטיבן ספנדר, אלדוס האקסלי וטרומן קפוטה. "גבר יחיד" נחשב לאחת מיצירותיו הטובות ביותר. בשנת 2009 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של טום פורד.