פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ולנטיין" מאת אליזבת וטמור

מרי רוז

פעם האמנתי שאת יכולה ללמד את עצמך להיות רחמנית אם רק תשתדלי מספיק להיכנס לנעליים של מישהו אחר, אם תסכימי להתאמץ ולדמיין את הלב ואת השכל של גנב למשל, או של רוצח, או של גבר שהסיע ילדה בת ארבע-עשרה לשדה נפט ואנס אותה שם כל הלילה. ניסיתי לדמיין מה דייל סטריקלנד הרגיש:

השמש כבר זחלה אל אמצע השמים כשהוא התעורר. כאב לו הזין והוא מת מצמא, והלסת שלו היתה נעולה בצבת אמפטמינים מוכרת. היה לו טעם של דלק בפה, כאילו ינק מפִּייה של ג'ריקן, והיתה לו חבורה בגודל אגרוף על הירך השמאלית, אולי בגלל הלחץ שהפעיל עליה מוט ההילוכים במשך שעות. קשה לומר, אבל דבר אחד הוא ידע בוודאות. הוא הרגיש חרא. כאילו מישהו הכניס לו בעיטה במגף משני צדי הראש. היה לו דם על הפנים ועל החולצה ועל המגף. הוא הניח את האצבעות על העיניים ועל זוויות הפה. הפך את הידיים שוב ושוב וחיפש חתכים, ובסוף מעך את רקותיו. אולי הוא פתח את הרוכסן ובדק את המצב. היה קצת דם, אבל הוא לא ראה שום פצע. אולי הוא קילף את גופו מהמושב הקדמי של הטנדר ועמד רגע בחוץ, נתן לשמש החורפית הבלתי מזיקה לחמם את עורו. אולי הוא השתומם על החום החריג לעונה, על השקט המוזר, בדיוק כמו שאני השתוממתי מוקדם יותר באותו בוקר, כשיצאתי למרפסת הקדמית והרמתי את הראש אל השמש וראיתי את הנשרים, שישה קָתַרְטֶסים שחגו באטיות במעגלים גדולים. מידת הרחמים מחייבת לראות אותו מגשש על רצפת הטנדר ומחפש מימייה, אחר כך נעמד באמצע שדה הנפט, מסתובב לאט ככל האפשר בשלוש מאות שישים מעלות ומנסה לשחזר את ארבע-עשרה השעות האחרונות. אולי הוא אפילו לא זכר את הילדה עד שראה את הנעליים שלה זרוקות ליד צמיג הטנדר, או את המעיל מוטל ליד כבש הקידוח, מעיל מפרוות ארנבת שהגיע עד מתחת למותניה ונשא את שמה על התווית שלו, כתוב בעט כחול, ג' רמירס. אני רוצה שהוא יחשוב, מה עשיתי? אני רוצה שהוא יזכור. אולי עבר עוד זמן רב לפני שהבין שהוא חייב למצוא אותה, לוודא שהיא בסדר, או לוודא שברור לשניהם מה קרה שם. אולי הוא ישב על הדופן האחורית, שתה מים מעופשים מהמימייה וניסה נואשות להיזכר בפרטי הפנים שלה. הוא בטש בקרקע וניסה להיזכר בפרטים מהלילה, העיף מבט נוסף בנעליים ובמעיל שלה ולבסוף הרים את העיניים אל מגדלי הקידוח, אל הדרך החקלאית ומסילת הרכבת, אל התנועה הדלילה של יום ראשון בכביש הבין-מדינתי, שמאחוריו, אם מסתכלים טוב-טוב, ניצב בית חווה. הבית שלי. אולי הוא חשב שהבית רחוק מדי ואי-אפשר להגיע אליו בהליכה. אבל אף פעם אי-אפשר לדעת. הילדות המקומיות האלה קשוחות, ועוד כזאת משוגעת? היא מסוגלת ללכת יחפה באש הגיהינום אם יתחשק לה. הוא קם במאמץ והציץ לתוך המימייה. נשארו מספיק מים לרחצה קלה. הוא התכופף מול המראה בצד הנהג, העביר אצבעות בשערו והגה תוכנית. הוא ישתין, אם יצליח, וייסע לבית החווה כדי להעיף מבט. אולי יהיה לו מזל והמקום נטוש, והוא ימצא את חברתו החדשה יושבת שם על המרפסת המרקיבה, צמאה כמו עץ אפרסק באוגוסט ומאושרת עד הגג לראות אותו שוב. אולי. אבל במקום כזה, קשה לגייס את מידת הרחמים. איחלתי לו שימות עוד לפני שראיתי את הפרצוף שלו.

כשיגיע הרגע ויקראו לי לעלות לדוכן העדים, אספר שהייתי הראשונה שראתה את גלוריה רמירס בחיים. המסכנה הזאת, אני אגיד להם. לא ברור לי איך ילדה חוזרת חיה מדבר כזה. המשפט יתקיים רק באוגוסט, אבל אני אגיד להם בדיוק מה שאגיד לבת שלי כשאחשוב שהיא מספיק מבוגרת לשמוע.

שהחורף היה קשה למשפחה שלנו עוד לפני הבוקר ההוא בפברואר. מחיר הבקר צנח מדקה לדקה ולא ירד גשם כבר שישה חודשים. נאלצנו להאכיל את העדר בתירס, והיו פרות שנברו באדמה וחיפשו שורש ליקוריץ שיגרום להן להפיל את העגלים. אלמלא חוזה החכירה לקידוח, היינו נאלצים למכור חלק מהאדמות.

שברוב הימים בעלי נסע ברחבי החווה עם שני הפועלים האחרונים שלא עזבו אותנו והלכו להרוויח יותר בשדה הנפט. הפועלים זרקו תחמיץ מארגז הטנדר ונלחמו בזבובים. הם חילצו פרות חצי-מתות שהסתבכו בחוטי תיל – בהמות מטומטמות, ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת – ואם לא יכלו להציל אותן, הם ירו להן בין העיניים ונתנו לקתרטסים לגמור את העבודה.

אספר להם שרוברט עבד כל יום, כל היום, אפילו בימי ראשון, כי פרה יכולה למות ביום המנוחה כמו בכל יום אחר. חוץ מרבע שעה שהוקדשה לבליסה של צלחת מלאה צלי – מבשלים חצי יום, מחסלים תוך פחות מחמש דקות – כמעט לא ראיתי את בעלי. אנחנו צריכים פרות קשוחות יותר, הוא אמר כשהניח את הסכין והמזלג על הצלחת והושיט לי אותם בדרך החוצה. אנחנו צריכים זנים כמו פּוֹלד הֶרפוֹרד ורֶד בּרֶנגוּס. איך נוכל להרשות לעצמנו? הוא אמר. מה נעשה?

כשאני חושבת על היום שבו מצאתי את גלוריה רמירס על מרפסת הכניסה שלי, הזיכרונות תפורים זה לזה כמו שמיכת טלאים, כל אחד בגודל ובצבע אחר, וכולם כרוכים יחד בסרט שחור דק, ואני מניחה שככה יהיה תמיד. באוגוסט אני אעיד שעשיתי כמיטב יכולתי במסגרת הנסיבות, אבל לא אספר איך אכזבתי אותה.

הייתי בת עשרים ושש, בחודש השביעי להיריון השני, וכבדה כמו ביואיק. בפעם השנייה תמיד משמינים מהר יותר – ככה אומרות הנשים במשפחה שלי – והייתי בודדה כל כך, שמדי פעם הרשיתי לאיימי לא ללכת לבית ספר בתירוץ של איזו מחלה מומצאת, רק כדי שתהיה לי חֶברה. יומיים קודם התקשרנו למזכירת בית הספר, מיס יוּניס לי.

ברגע שניתקתי, איימי ג'ו התחילה לחקות את הפרצוף הזקן והכעוס של מיס לי. אומרים שהיא צאצאית של הגנרל לי ואני לא קונה את זה, אבל דבר אחד בטוח: אם זה נכון, היא לא ירשה את היופי שלו. שתהיה בריאה. הבת שלי קימטה את הפרצוף והעמידה פנים שהיא מצמידה את השפופרת לאוזן. תודה רבה שצלצלת, גברת וייטהד, אבל פעולות המעיים של מיס איימי ג'ו לא מעניינות אותי. אני מקווה שהיא תרגיש טוב בקרוב. יום ולנטיין שמח לכולכם. ביי ביי! איימי נפנפה באצבעותיה ושתינו פרצנו בצחוק. אחר כך הכנו בצק שמרים ללחמניות שנאכל עם חמאה וסוכר.

לא קרה שום דבר מיוחד, אני ואיימי פשוט עמדנו במטבח וחיכינו שהבצק יתפח, וכל היום השתרע לפנינו כמו חתול בית זקן. התפוצצנו מצחוק מהחיקוי של מיס לי וכמעט עשינו במכנסיים. אבל לפעמים אני חושבת שכשאשכב על ערש דווי, בוקר יום שישי ההוא עם הבת שלי יהיה אחד הזיכרונות הכי מאושרים שלי.

ביום ראשון בבוקר שיחקנו ג'ין-רמי והקשבנו למיסה ברדיו. איימי עמדה להפסיד, וניסיתי לתת לה לנצח בלי שהיא תשים לב. חיכיתי וקיוויתי שהיא תשלוף ארבע-לב, ובינתיים סתם טרפתי קלפים וזרקתי רמזים. אולי תהיי הוולנטיין שלי? אולי תיתני לי את הלב שלך? אמרתי. אוי, הלב שלי! אני שומעת אותו דופק – אחת, שתיים, שלוש, ארבע, איימי ג'ו. באותה תקופה חשבתי שאסור לתת לילדה להפסיד בקלפים לעתים קרובות מדי, במיוחד בגיל צעיר. עכשיו אני חושבת אחרת.

הקשבנו לסיום הדרשה של הכומר רובּ על הסכנות שבביטול ההפרדה. הוא אמר שזה כמו לכלוא פרה, אריה ואופוסום באסם אחד, ואז להתפלא כשמישהו נטרף.

לְמה הוא מתכוון? שאלה הבת שלי. היא שלפה קלף מהקופה, הסתכלה בו כמה שניות והטילה אותו על השולחן. ניצחתי, אמרה.

זה לא צריך לעניין אותך, ילדונת, אמרתי לה. ותגידי ג'ין. הבת שלי היתה בת תשע, צעירה בשנים בודדות מהנערה הזרה שעמדתי למצוא מאחורי הדלת הכבדה, עומדת ומחכה שאפתח לה.

השעה היתה אחת-עשרה. אני בטוחה בזה, כי אחד הדיאקונים – טיפוס רציני כזה שלא מאמין בהנאה – הנחה את תפילת האיחולים. נראה לי שבפטיסט רציני לא היה רואה בעין יפה את העובדה ששיחקנו קלפים בזמן המיסה, אבל זה מה שהיה. אחרי אחת-עשרה משדרים את חדשות הנפט, ואחר כך את שוק הבקר. בחודש ההוא, מי שרצה לשמוע חדשות טובות הקשיב לנתוני הקידוח ולחוזי החכירה החדשים. מי שרצה לשבת בכיסא נוח ולבכות כמו שצריך הקשיב לשוק הבקר.

ואז הילדה דפקה על הדלת. שתי דפיקות קצרות וחזקות שהקפיצו אותנו. כשהיא דפקה בפעם השלישית, הדלת רעדה. זאת היתה דלת חדשה לגמרי, מעץ אלון, אבל צבועה כמו מהגוני. רוברט הזמין אותה מלאבֶּק שבועיים קודם, אחרי שרבנו כרגיל על נושא המעבר לעיירה. הוא חשב שהחווה שלנו רחוקה מדי מהעיירה, במיוחד עם התינוק שבדרך והשגשוג הכלכלי המהיר, הבום הגדול, בשוק הנפט. עמוס כאן עכשיו, הוא טען, צוותי קידוח מסתובבים בשטח שלנו. זה לא מקום לנשים ולילדות קטנות. אבל הריב נעשה מכוער ואמרנו כל מיני דברים. אִיומים, אפשר לקרוא לזה.

ברור שנמאס לי לראות טנדרים קורעים את הכביש שלנו, נמאס לי מהסירחון, מין הכלאה בין ביצים סרוחות לדלק, נמאס לי לדאוג שאיזה פועל ישכח לסגור את השער ואחד השוורים יגיע לכביש המהיר, או ש"טקסאקו" תרוקן שפכים לבור הפתוח שחפרו קרוב מדי לבאר שלנו. אבל אני מתה על בית החווה שלנו, שסבא של רוברט בנה לפני חמישים שנה מאבני גיר ששינע לאט-לאט בארגז הטנדר מהיל קאנטרי. אני מתה על הציפורים שעוצרות כאן כל סתיו בדרך למקסיקו או לדרום אמריקה, ושוב באביב, בדרך חזרה צפונה. אם היינו עוברים, הייתי מחמיצה את זוג התורים שמקנן מתחת למרפסת, ואת הבזים שמעופפים ממש קרוב לאדמה הבהירה וחובטים בכנפיים בטירוף, שניות לפני שהם צוללים וחוטפים איזה נחש, ואת השמים שמשתגעים מצבעים פעמיים ביום. הייתי מחמיצה את השקט ואת השמים בלילה, כשרק אדי הגז שנפלטים מהבארות צובעים אותם בבוהק אדום או כחול.

טוב, זה הבית שלי, אמרתי לו. אני לא עוזבת.

מתישהו נתתי לרוברט אגרוף בחזה, בפעם הראשונה בחיים. הוא לא היה יכול להחזיר לי בגלל ההיריון, אבל הוא בהחלט תקע שלושה-ארבעה אגרופים בדלת. עכשיו היתה לי דלת חדשה ויפה, ומכיוון שאיימי ג'ו שכבה במיטה והקשיבה לנו כשצרחנו במטבח, היא קיבלה אופניים חדשים, ורודים, עם גלגלי עזר וסלסילה לבנה.

שמענו את שלוש הדפיקות החזקות על הדלת ואיימי שאלה, מי זה? כשחשבתי על זה אחר כך, כשראיתי את המכות שגלוריה חטפה, הופתעתי שהיא הרעידה את הדלת הכבדה באגרופים שלה. התרוממתי בכבדות מכיסא הנוח. לא ציפינו לאורחים. אף אחד לא נוסע רחוק כל כך בלי להתקשר קודם, אפילו לא עדי יהוה או אדוונטיסטים, וגם לא שמעתי טנדר או מכונית מתקרבים. התכופפתי והרמתי את אלת הבייסבול שאיימי השאירה על הרצפה ליד הכיסא שלי. אל תזוזי, אמרתי. אני כבר חוזרת.

פתחתי את הדלת בדיוק כשהרוח התחזקה והעיפה כמה זבובים מהשיער שלה, מהפנים ומהפצעים בידיים ובכפות הרגליים. האוכל עלה לי לגרון. אלוהים ישמור, חשבתי, והשקפתי על שביל העפר שמוביל מהבית שלנו לדרך החקלאית. הכול היה שקט, חוץ מלהקת העגורים הרעשנית שתמיד חורפת ליד השוקת שלנו.

גלוריה רמירס עמדה על המרפסת שלי והתנדנדה כמו שיכורה כחושה. היא נראתה כאילו זחלה ישר מתוך סרט אימה. היו לה פנסים שחורים בשתי העיניים, ואחת מהן היתה כמעט עצומה. הלחיים, המצח והמרפקים היו משופשפים, ושריטות איומות כיסו את הרגליים ואת כפות הרגליים שלה. הידקתי את האצבעות סביב האלה וצעקתי לבת שלי. איימי ג'ו וייטהד, רוצי לחדר השני ותביאי לי את "הזקנה" מהארון תכף ומיד. תסחבי אותה כמו שצריך.

שמעתי אותה מסתובבת בבית וצעקתי לה שלא תרוץ עם הרובה בידיים. כשהיא התקרבה אלי, הקפדתי לעמוד בינה לבין הזרה שעל המרפסת. שלחתי את היד אחורה כדי לקחת את הווינצ'סטר הישן והטוב מהיד הקטנה של הבת שלי. "הזקנה", ככה קראתי לרובה הזה, על שם הסבתא שנתנה לי אותו ביום הולדתי החמש-עשרה.

מה זה, אמא, נחש? זאב ערבות?

שקט, אמרתי. רוצי למטבח ותתקשרי לשריף. תגידי שישלחו גם אמבולנס. ואיימי, אמרתי בלי להוריד את המבט מהילדה שלפנַי, תתרחקי מהחלונות; אחרת אני אכניס לך מכות רצח.

לא הכיתי את הבת שלי אפילו פעם אחת. בי הצליפו כשהייתי קטנה, ונשבעתי שבחיים לא אעשה את זה לילדים שלי. אבל הבוקר התכוונתי למה שאמרתי ואיימי כנראה האמינה לי. היא לא התווכחה, הסתובבה ורצה ישר למטבח.

הסתכלתי שוב בילדה שהתנדנדה על המרפסת, והעברתי את המבט אל האופק. שטוח כאן כל כך שאי-אפשר להתגנב אל הבית, את יכולה ממש לראות את הטנדר של בעלך חונה ליד מכל מים ולדעת שהוא רחוק ולא ישמע אותך צועקת. את יכולה לנסוע קילומטרים והדרך לא תתרומם ולא תתפתל אפילו קצת. יצאתי למרפסת. לא ראיתי מישהו שעלול לפגוע בנו, אבל גם לא ראיתי מישהו שירצה לעזור לנו.

ועכשיו, בפעם הראשונה מאז שעברנו לנחלה המשפחתית של רוברט, הצטערתי שאני לא נמצאת במקום אחר. במשך עשר שנים נשמרתי מנחשים ומסופות חול ומטורנדו. כשזאב ערבות חיסל תרנגולת וגרר אותה בחצר, יריתי בו. כשניגשתי למלא את האמבטיה בשביל איימי ומצאתי שם עקרב, דרכתי עליו. כשעכסן שכב מצונף מתחת לחבל הכביסה או ליד האופניים הקטנים של איימי, פתחתי עליו זרנוק. לא עבר יום שלא יריתי במשהו או קצצתי אותו לחתיכות או מילאתי את המחילה שלו ברעל. כל הזמן נפטרתי מגוויות.

אז תארו לעצמכם אותי עומדת במרפסת, מניחה יד אחת על הבטן ובאחרת נשענת על "הזקנה" כאילו היא קב, ומנסה להיזכר מה אכלתי בבוקר – כוס קפה, פרוסת בייקון קר, סיגריה שהגנבתי כשיצאתי לאסוף ביצים באסם. תארו לעצמכם את הבטן שלי מתהפכת כשאני מתכופפת כדי לראות מקרוב את הזרה על המרפסת, בולעת רוק מלוח ואומרת, מאיפה את, מותק? אודסה?

תארו לעצמכם שכשהיא שומעת את שם העיירה שלה, הכישוף המפחיד שהוטל עליה מוסר פתאום. היא משפשפת את העין ומתכווצת. כשהיא מתחילה לדבר המילים יוצאות מחוספסות כמו גרגירי החול שנכנסים דרך דלת הרשת.

אפשר לקבל כוס מים? לאמא שלי קוראים אלמה רמירס. היא עובדת בלילות אבל היא בטח כבר חזרה הביתה.

איך קוראים לך?

גלורי. אפשר לקבל מים קרים?

הילדה הזאת דיברה בנימה רגועה ומרוחקת, כאילו היא מתעניינת בחלקת הבמיה שלי, ודווקא האימה שהסתתרה מאחורי האדישות חילצה ממני משהו והפרידה אותו מכל היתר. בעוד כמה שנים, כשאחשוב שהיא מספיק מבוגרת, אספר לבת שלי שהבטן התחתונה שלי התכווצה וקפאה כמו גוש קרח. התחלתי לשמוע זמזום באוזניים, בהתחלה שקט אבל הוא הלך וגבר, ונזכרתי בכמה שורות משיר שקראתי בתיכון, בחורף לפני שנשרתי מהלימודים והתחתנתי עם רוברט – זְבוּב מְזַמְזֵם שָמַעְתִּי – כּשֶׁמַּתִּי – ובמשך כמה שניות קרות ואומללות של התכווצויות חשבתי שאני מאבדת את התינוק, עד שהרגשתי את הבעיטה שאין לטעות בה. הראייה שלי היטשטשה ונזכרתי בשורה אחרת, תועה ולא קשורה לכלום. כמה מוזר היה לחשוב על שירים באותו רגע, אחרי שלא הקדשתי להם שום מחשבה בכל השנים שעברו מאז נעשיתי בוגרת, אשת איש ואמא, אבל דווקא אז נזכרתי: זוֹ שְעַת הָעוֹפֶרֶת – זְכוּרָה, אִם תִשְֹרֹד.

הזדקפתי ונענעתי את הראש בעדינות, כאילו כדי לסלק את כל מה שקרה לנגד עיני, כאילו כדי לסלק את המציאות האיומה של הילדה הזאת ושל כל מה שהיא עברה, כאילו אוּכל פשוט לחזור לסלון ולהגיד לבת שלי, זאת רק הרוח, מתוקה. אל תשימי לב, היא לא קוראת לנו היום. אולי נשחק עוד פעם ג'ין? רוצה ללמוד לשחק הולדם?

אבל במקום זה נשענתי בכבדות על הרובה והנחתי את היד על הבטן. אני אביא לך מי קרח, אמרתי לה, ואחר כך נתקשר לאמא שלך.

הילדה התנדנדה בעדינות מצד לצד, והילה של חול ועפר התרוממה והקיפה את הפנים ואת השיער שלה. במשך כמה שניות היא היתה ענן אבק, סופת חול שמבקשת עזרה, רוח שמתחננת למעט רחמים. היד שלי הושטה לעברה, והאחרת נמתחה לאחור והשעינה את הרובה על משקוף הדלת. היא נטתה הצדה כמו קנה ברוח, וכשהסתובבתי בחזרה ותפסתי אותה – כדי שלא תיפול מהמרפסת או סתם כדי שאשאר זקופה, לעולם לא אדע בוודאות – היא הרכינה מעט את הראש. אבק מילא את השמים מאחוריה.

טנדר פנה מהדרך החקלאית והתקדם לעבר הבית שלנו. כשהוא חלף על פני תיבת הדואר הנהג סטה בפתאומיות, כאילו שׂליו חצה פתאום את דרך העפר והסיח את דעתו. הרכב החליק לעבר השוקת שלנו, ואז התיישר והמשיך לנסוע. הוא היה עדיין במרחק קילומטר וחצי לפחות מהבית, והמנוע המשיך לטרטר כשהתקדם לאורך הדרך, העלה עפר והאדים את האוויר. הנהג נסע כאילו הוא יודע בדיוק לאן הוא נוסע ולא ממהר להגיע לשם.

ואלה היו הטעויות שלי: כשראיתי את הטנדר מתקרב, לא נתתי לילדה להסתכל אחורה ולכן לא יכולתי לשאול, את מכירה את הטנדר? זה הוא?

במקום זה הכנסתי אותה הביתה ונתתי לה כוס של מי קרח. תשתי לאט, אמרתי לה, אחרת תקיאי. איימי ג'ו נכנסה למטבח, והעיניים שלה נעשו גדולות כמו מטבעות של דולר כשהזרה התחילה להגיד שוב ושוב, בשקט, אני רוצה את אמא שלי, אני רוצה את אמא שלי, אני רוצה את אמא שלי.

כרסמתי שני קרקרים ושתיתי כוס מים, אחר כך התכופפתי מעל הכיור והתזתי מים על הפנים שלי המון זמן, עד שהמשאבה נדלקה וריח של גופרית מילא את הכיור. תישארו פה, אמרתי להן. אני צריכה לעשות משהו בחוץ. כשאני אחזור, נתקשר לאמא שלך.

כואבת לי הבטן, בכתה הילדה. אני רוצה את אמא. הכעס שלי היה פתאומי, מלא במרה שצרבה לי בגרון, ובהמשך הוא גרם לי להתבייש בעצמי. תשתקי, צעקתי עליה. הושבתי את שתי הבנות ליד השולחן ואמרתי להן לא לזוז משם. אבל לא שאלתי את הבת שלי אם היא התקשרה לשריף. זאת היתה הטעות השנייה. יצאתי, נעמדתי עם הרובה על שפת המרפסת והתכוננתי לפגוש את מי שעמד להגיע, אבל לא וידאתי שהרובה טעון. זאת היתה הטעות השלישית.

עכשיו בואו ותעמדו איתי על שפת המרפסת. תראו אותו נכנס בנהיגה אטית לחצר שלי וחונה במרחק חמישה מטרים מהבית, לא יותר. תראו אותו מחליק החוצה וסוקר את מגרש העפר שלנו בשריקה ארוכה ונמוכה. דלת הטנדר נטרקת מאחוריו והוא נשען על מכסה המנוע, מסתכל סביבו כאילו הוא שוקל לקנות את השטח. השמש והאוויר נוגעים בו בקלילות, מאירים את הנמשים על הזרועות שלו, פורעים את השיער בצבע קש. השמש של לפני הצהריים צובעת אותו בזהב כמו טופז, אבל אפילו מהמקום שבו אני עומדת אני רואה את החבּורות על הידיים ועל הפנים, את העפעפיים האדומים סביב העיניים התכולות. משב רוח חולף בחצר והוא משלב את הזרועות ומושך בכתפיים, מסתכל סביבו בחיוך עליז כאילו היום שלו השתפר פלאים באחת. הוא נראה כמעט כמו ילד.

בוקר טוב – הוא מציץ בשעון – או בעצם צהריים, בערך.

אני מחזיקה את הקת של הרובה כאילו היתה היד של החברה הכי טובה שלי. אני לא מכירה אותו אבל אני מבינה מיד שהוא צעיר מכדי להיות אחד המודדים שמגיעים הנה לפעמים כדי לוודא שדרך הגישה פתוחה ופנויה, או אחד ממחפשי הנפט שקופצים לפה כדי לזבל את השכל ולבדוק אם אנחנו מעוניינים למכור את האדמות שלנו. הוא נראה צעיר מכדי להיות אפילו מתנדב במשרד השריף, ואז אני נזכרת שלא שאלתי את איימי אם היא התקשרה לשם.

איך אפשר לעזור לך? אני אומרת.

את בטח גברת וייטהד. שטח יפה יש לכם כאן.

הוא בסדר. תמיד מאובק. אני מדברת בקול יציב אבל תוהה מאין הוא יודע איך קוראים לי.

הוא מצחקק בעדינות, מין צליל טיפשי ומתנשא. אפשר להגיד, הוא אומר. אבל מתאים למקצוע שלי. יותר קל לעבוד בקידוחים כשאמא-אדמה דואגת שהכול נחמד ויבש.

הוא מזדקף ועושה צעד אחד לעברי. כפות הידיים שלו מורמות והחיוך שלו קבוע כמו מחוג של מאזניים מקולקלים.

תקשיבי, גברת, היתה לי איזה בעיה הבוקר. אולי את יכולה לעזור לי?

הוא מתקדם לעבר המרפסת ואני רואה את כפות הרגליים שלו מתקרבות. אני מרימה את המבט והוא מחזיק את הידיים גבוה מעל הראש. כשהתינוק נותן לי בעיטה חזקה בצלעות, אני מניחה את היד על הבטן ומצטערת שאני לא יכולה להתיישב. לפני יומיים יריתי בזאב ערבות ששוטט בחצר ושם עין על לול התרנגולות. בשנייה האחרונה העין שלי זזה מהכוונת ופספסתי אותו, ופתאום איימי התחילה לצרוח שיש עקרב אז הנחתי את הרובה ותפסתי את חפירה. עכשיו אני לא זוכרת אם החלפתי מחסנית. "הזקנה" היא וינצ'סטר 1873, שלדעת סבתא שלי הוא הרובה הכי טוב שיוצר אי-פעם. אני מעבירה את האגודל על קת העץ החלקה מרוב שימוש, כאילו "הזקנה" בעצמה יכולה להגיד לי: כן או לא.

ילד, מה אתה רוצה? אני אומרת לנער הזה, שהוא בקושי גבר.

הוא נראה בסדר בשמש, אבל העיניים שלו מצטמצמות. אני ממש צמא והייתי שמח להשתמש בטלפון שלך כדי להתקשר –

הוא עושה עוד צעד לעבר הבית אבל רואה את "הזקנה" ונעצר. הוא לא יכול לדעת אם הרובה טעון או לא, אני אומרת לעצמי. אני מנחיתה את הקנה על חיפוי הפקאן בצליל נקישה עדין, פעם אחת, פעמיים, שלוש, והוא מטה את הראש ומקשיב.

גברת וייטהד, בעלך בבית?

בטח, אבל הוא ישן.

החיוך שלו מתרחב ונעשה לבבי יותר. קאובוי ישן בצהריים?

השעה 11:30. אני צוחקת והצליל מריר כמו פרי הערער. כמה טיפשי זה נשמע! כמה בודדה אני נראית עכשיו.

הוא מצחקק בקול ממש גבוה והבטן שלי מתכווצת. הצחוק שלו הוא תכסיס מלוכלך.

אלוהים, גברת וייטהד, בעלך דפק את הראש בלילה?

לא.

הוא חולה? אכל יותר מדי ממתקים ביום ולנטיין?

הוא לא חולה – אני מצמידה את היד לבטן וחושבת, תירגע, תינוק קטן, תהיה בשקט – אני יכולה לעזור לך במשהו?

אמרתי לך, יש לי בעיה. החברה שלי ואני נסענו לכאן בלילה כדי לחגוג קצת. את יודעת איך זה –

אני מבינה, אני אומרת ומעבירה את היד הלוך ושוב על הבטן.

– שתינו קצת יותר מדי והתחלנו להתווכח. אולי היא לא אהבה את הבונבוניירה בצורת לב שהבאתי לה, ויכול להיות ששתיתי עד שהתעלפתי –

מה אתה אומר.

– בכל אופן, איבדתי את האהובה שלי. בושה וחרפה, נכון?

אני צופה בו מדבר, נאחזת ברובה הישן כמו טובע בקש, אבל מרגישה כאילו מישהו כורך את הידיים סביב הגרון שלי ומועך אותו לאט-לאט. מאחוריו, באופק, אני רואה מין כתם אדום-דובדבן של מכונית נוסעת מהר על הכביש הראשי. היא נמצאת לפחות קילומטר וחצי מכאן ונדמה שהיא מרחפת מעל המדבר. בואי לבקר אותי בבקשה, אני חושבת כשהיא מתקרבת לפנייה אל החווה שלנו, והגרון שלי כואב. המכונית מהססת, רעד קל באופק, ואז היא מאיצה וממשיכה בדרכה.

הבחור ממשיך לספר את הסיפור שלו, ממשיך לחייך, והשיער הבלונדיני שלו זוהר בשמש. פחות משלושה מטרים מפרידים בינינו עכשיו. אם יש כדור במחסנית, אני לא אפספס.

כשהתעוררתי הבוקר, הוא אומר, היא כבר התחפפה. אני מפחד שהיא מסתובבת שם בשדה הנפט וזה לא מקום לבחורות, כמו שאת יודעת.

אני לא אומרת מילה. עכשיו אני רק מקשיבה. אני מקשיבה, אבל לא שומעת דבר מלבד הדיבור שלו.

לא הייתי רוצה שהיא תסתבך שם, הוא אומר, שהיא תדרוך על איזה נחש או תיתקל בטיפוס מפוקפק. אולי ראית את גלוריה שלי? הוא מרים את יד ימין ופורש אותה הצדה בכפו כלפי מטה. מקסיקנית קטנה כזאת, בגובה כזה בערך?

הגרון שלי מתכווץ אבל אני בולעת חזק ומנסה להסתכל לו בעיניים. לא אדוני, לא ראינו אותה. אולי היא תפסה טרמפ בחזרה העירה.

אפשר להשתמש בטלפון שלך?

אני מזיזה את הראש לאט ימינה ושמאלה. לא.

הוא מעמיד פנים שהוא מופתע. למה לא?

כי אני לא מכירה אותך. אני מנסה להגיד את השקר הזה כאילו אני מאמינה בו. כי עכשיו אני כבר מכירה אותו – אני יודעת מיהו ומה הוא עשה.

תקשיבי, גברת וייטהד –

איך אתה יודע את השם שלי? אני כמעט צועקת עכשיו, ודוחפת את כף הרגל של התינוק שבועט בצלעות שלי.

הבחור נראה מופתע. כתוב על התיבת דואר, גברת. תקשיבי, הוא אומר, לא נעים לי ממה שקרה שם ואני ממש דואג לה. היא קצת משוגעת, את מכירה את המקסיקניות האלה. הוא נועץ בי את העיניים הכחולות שלו, שהגוון שלהן קצת יותר כהה מהשמים. אם ראית אותה, את חייבת להגיד לי.

הוא מפסיק לדבר ומשקיף מעבר לי, אל הבית, וחיוך רחב מתפשט על הפנים שלו. אני מדמיינת את הבת שלי מציצה מהחלון. ואז אני מדמיינת את הילדה השנייה מסתכלת החוצה, עם הפנסים בעיניים והשפתיים הקרועות, ואני לא יודעת אם להמשיך להסתכל עליו או לסובב את הראש ולראות את מה שהוא רואה, לדעת את מה שהוא יודע. אני עומדת עם הרובה שלי, שאולי הוא טעון ואולי לא, ומנסה להקשיב.

אני רוצה שתתרחק, אני אומרת לו אחרי אלף שנה של שתיקה. לך תעמוד ליד הדופן האחורית של הטנדר.

הוא לא זז. אמרתי לך שאני רוצה לשתות מים.

לא.

הוא מסתכל לשמים ומשלב את האצבעות מאחורי העורף. הוא שורק כמה צלילים שנשמעים מוכרים אבל אני לא מזהה את השיר. בפעם הבאה שהוא מדבר הוא כבר גבר, לא ילד.

אני רוצה שתיתני לי אותה. אוקיי?

אין לי מושג על מה אתה מדבר. אולי תחזור העירה?

תיכנסי הביתה עכשיו, גברת וייטהד, ותביאי את החברה שלי. תנסי לא להעיר את בעלך שישן למעלה, רק שהוא לא, נכון.

אין סימן שאלה בסוף המשפט, ופתאום הפנים של רוברט מופיעות מול העיניים שלי. את כל זה עשית בשביל ילדה זרה, מרי רוז? סיכנת את החיים של הבת שלנו, את החיים שלך ושל התינוק שלנו, בשביל זרה? מה עובר עלייך?

והוא צודק. כי מי הילדה הזאת בכלל? אולי היא נכנסה לטנדר שלו מרצונה. גם אני הייתי עושה את זה לפני עשר שנים, במיוחד בשביל בחור יפה כל כך.

גברת, אני לא מכיר אותך, הוא אומר. את לא מכירה אותי. את לא מכירה את גלוריה. אני רוצה שתהיי ילדה טובה, תורידי את הרובה, תיכנסי הביתה ותביאי אותה הנה.

אני מרגישה דמעות על הלחיים ורק אז קולטת שאני בוכה. אני עומדת עם הרובה שלי, חתיכה יפהפייה וחסרת תועלת של עץ מגולף, ולמה שאני לא אעשה מה שהוא מבקש? מי היא בשבילי? היא לא הבת שלי. איימי והתינוק שמכה בי באגרופים ובועט ומשתולל, הם החשובים. הם שלי. הילדה הזאת, גלוריה, היא לא שלי.

כשהבחור פותח את הפה הוא כבר לא רוצה לשאול שאלות או לדבר. כלבה, הוא אומר, תקשיבי לי טוב –

אני מנסה לשמוע משהו אחר מלבד הקול שלו – צלצול טלפון בבית, טנדר מתקרב, אפילו את הרוח אני אשמח לשמוע, אבל הכול דומם ברצועת האדמה המישורית הנידחת הזאת. הקול שלו הוא היחידי שאני שומעת, והוא שואג. שמעת אותי, כלבה טיפשה. שמעת?

אני מנענעת את הראש בזהירות. לא, לא שמעתי. אני מרימה את הרובה ומשעינה אותו על הכתף, הרגשה נכונה ומוכרת, אלא שהפעם נדמה כאילו מישהו יצק עופרת לתוך הקנה. אני חלשה כמו זקנה. אין לי מושג אם הוא טעון, ובכל זאת אני מכוונת אותו לפרצוף היפה והמוזהב הזה – כי גם לו אין מושג.

נגמרו לי המילים, אז אני מזיזה את הנצרה בעזרת האגודל ומסתכלת עליו מבעד לכוונת. הכול מטושטש מרוב דמעות וצער, כי אני יודעת בדיוק מה אני אגיד אם הוא יבקש רק עוד פעם אחת. בטח, אדוני, תיכנס. אני אתקע בך כדור – או לפחות אנסה, גם אם זה יהיה הסוף שלי – אם זה מה שיידרש כדי להרחיק אותך מהבת שלי, אבל גלוריה? אותה אתה יכול לקחת.

שנינו שומעים את הסירנות באותו רגע. הוא מסתובב בדיוק כשאני מרימה את העיניים מהכוונת. אנחנו צופים בניידת השריף מתקרבת במהירות על הכביש. בעקבותיה נוסע אמבולנס ומעלה אבק בכמות שיכולה לחנוק עדר פרות. מיד אחרי הפנייה ליד תיבת הדואר, הנהג מנסה ליישר את הרכב ומחליק לשוליים. המכונית מקפצת מעל גדר התיל ומחליקה לתוך להקת העגורים, והם מתרוממים אל האוויר בצווחות, ממריאים בהמולה רועשת של רגליים דקיקות, אי-סדר של כנפיים חובטות, כתם צבע וצרחה.

הבחור קופא לכמה שניות כמו ארנב מבוהל. אחר כך הכתפיים שלו נשמטות קדימה, העיניים נעצמות והוא משפשף אותן באצבעות. חרא, הוא אומר. אבא שלי יהרוג אותי.

יעברו הרבה שנים עד שאני אחשוב שהבת שלי מספיק גדולה כדי לשמוע את זה, אבל כשזה יקרה אני אספר לה מה היה הדבר האחרון שראיתי לפני שנשענתי על המשקוף והתעלפתי על המרפסת. שתי ילדות, פרצופים דבוקים לחלון המטבח בפיות פתוחים ובעיניים פעורות, ורק אחת מהן שלי.

ולנטיין / אליזבת וטמור
תמיר ומשכל, 2021
תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'
318 עמודים

אליזבת וטמור היא סופרת אמריקאית. "ולנטיין" הוא רומן הביכורים שלה