דְּיוֹמָא
טיל V-1 נגרר על ידי חיילים גרמנים לעמדת השיגור   מקור: ויקיפדיה
בתמונה טיל V-1 נגרר על ידי חיילים גרמנים לעמדת השיגור

אתמול מלאו 77 שנים למתקפת הטילים הראשונה בהיסטוריה כאשר תשעה טילי V-1 גרמנים נורו לעבר אנגליה. ה-V-1 – השם הפופולרי של טיל הפיזלר fi-103 – היה טיל השיוט המוצלח הראשון בעולם.

 

הדרך ל-V-1

ניסיונות מוקדמים לפיתוח "פצצות מעופפות" החלו כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה (בדרך כלל נותנים את הבכורה ל-"חיפושית קטרינג'" האמריקאית, סוג של מטוס נפץ לא מאוייש). עם חלוף השנים נעשו מספר ניסיונות נוספים בעולם לפתח טילי שיוט, אבל רק בתחילת שנות הארבעים הגיעו הגרמנים לפריצת דרך – שימוש במנוע סילון עבור הטיל.

הגרמנים פיתחו מנוע פעימות (Pulse Jet) עבור ה-V-1. מנוע זה היה זול ופשוט יחסית לייצור בהשוואה למנועי טורבינת סילון "רגילים" שגם הם היו בפיתוח אותה עת, ויכול היה להשתמש בדלק פשוט ולא בדלק מטוסים גבוה-אוקטן, יתרון גדול עבור גרמניה שסבלה ממחסור בדלק. עם זאת, מנוע הפעימות לא היה חזק דיו כדי שהטיל ימריא בכוחות עצמו ממסילה קצרה. בניסויים הראשונים הגרמנים ניסו להאיץ את הטיל באמצעות מזחלת רקטית, אבל תוך זמן קצר הם עברו למנגנון פשוט יותר שהשתמש בלחץ קיטור כדי להעיף את הטיל לאוויר. בנוסף, מנוע הפעימות יצר רעידות רבות, והדבר הוביל לכישלונות רבים בתחילת הדרך, בטרם הצליחו הגרמנים לפתור את הבעיה וליצור מנוע יעיל מספיק.

הגרמנים שקלו שימוש בהנחיית רדיו או מערכות הנחיה-מרחוק אחרות עבור הטיל, אבל פסלו את הרעיון מחשש שהבריטים יפתחו אמצעי שיבוש אלקטרוניים. במקום זאת, הם בחרו בהנחיה באמצעות ג'ירוסקופ, אמצעי בלתי ניתן לשיבוש מחד גיסא אבל לא כל כך מדויק מאידך גיסא. מצפן מגנטי היה אחראי על קביעת הכיוון, ג'ירוסקופים שלטו בתמרון, מד ברומטרי מדד גובה, ומדחף בחרטום מדד מרחק באמצעות סיבובים. כשהטיל הגיע למרחק שנקבע מראש, הוא נכנס לצלילה חדה והתרסק באזור המטרה.

Cutaway drawing of a V 1 showing fuel cells warhead and other equipmentjpg

איור חתך של טיל ה-V-1

 

"נשק נקם" וסוגיית הדיוק

ההערכה הייתה שכמחצית מטילי ה-V-1 ייפלו ברדיוס של שישה קילומטרים מהמטרה, ו-90% מהם – ברדיוס של עשרה קילומטרים. כמובן, אי אפשר לפגוע כך בשום דבר קטן יותר מעיר בינונית, אבל הדיוק היה מטרה משנית בזמן שהטיל פותח. ב-1942, כשיוצר אב הטיפוס הראשון, כבר הופצצו ערי גרמניה בידי מפציצים בריטיים, והטיל נראה בעיני הגרמנים כדרך אפקטיבית לפגוע חזרה בבריטניה. למרות שהרעיון הראשוני מאחורי ה-V-1 היה לייצר נשק נגד מטרות נקודה, בשלב הזה הממשלה הנאצית רצתה "נשק נקם" שישיב לבריטים כגמולם. וכדי לפגוע במטרות שטח – בעיקר אזורים עירוניים –לא צריך הנחייה מדויקת. לכן, ולא במקרה, השם הפופולרי של טיל השיוט היה זה שהציע משרד התעמולה הנאצי ביוני 1944 – V-1, קיצור של פרגלטונגסוואפה-1 – "נשק נקמה מספר 1" – למרות שהיו כמה שמות רשמיים לפני כן ואחרי כן.

למרות חוסר הדיוק שלו, ל-V-1 היו מספר יתרונות על פני שימוש במפציצים להפצצת ערי אנגליה. היתרון הראשון היה בכך ששימוש בטילי שיוט לא סיכן אנשי צוות גרמניים יקרים שהמחסור בהם גדל ככל שהמלחמה נמשכה. הבליץ הכושל שערך חיל האוויר הגרמני נגד ערי בריטניה בשנת 1940 עלה לגרמנים בחייהם של כמעט 2600 אנשי צוות אוויר, כמעט אלף שבויים וקרוב לאלפיים מטוסים שהופלו או ניזוקו מעבר ליכולת תיקון – מחיר שהגרמנים התקשו לעמוד בו. יתרון נוסף של טיל השיוט היה טמון במהירותו, 560 עד 640 קילומטרים לשעה – מהירות גבוהה בהרבה משל מפציץ ממוצע (אם כי מהירות זו לא הייתה גבוהה משל מטוסי הקרב המתקדמים של בעלות הברית).

בנוסף, למרות שהדיוק של ה-V-1 נראה על פניו נמוך הרבה יותר משל מפציץ, הרי במציאות הפצצות באותה תקופה, ובייחוד הפצצות ליליות, לא היו בהכרח יותר מדויקות. רק ב-1945 יכול היה חיל האוויר האמריקאי לטעון שכמחצית מהפצצות של המפציצים הכבדים נוחתות ברדיוס של קילומטר אחד מהמטרה (המפציצים הבינוניים טסו נמוך יותר והיו מדויקים הרבה יותר, אבל כתוצאה מכך הם היו פגיעים יותר לנשק נגד מטוסים). הבריטים היו בדרך-כלל עוד פחות מדויקים.

לטיל השיוט גם הייתה עלות נמוכה באופן יחסי. במחיר של מפציץ דו מנועי גרמני ניתן היה לבנות חמישים V-1, כל אחד מהם עם ראש נפץ של 850 קילוגרמים. יתרה מזאת, בשנת 1944 לא היה למפציץ גרמני כמעט שום סיכוי לשרוד חמישים גיחות נגד בריטניה, או אפילו עשר גיחות, כך שיחס העלות-תועלת של ה-V-1 היה למעשה גבוה הרבה יותר. אגב, ה-V-1 גם היה זול בהרבה מטיל ה-V-2 שעלותו הייתה גבוהה פי עשרה עד פי עשרים.

כדי לברר איפה נחת המטח, הגרמנים התקינו בחלק מטילי השיוט משדרי רדיו שניתן היה לאכן וכך לקבל מיקום מוערך של אזור הפיצוץ. בנוסף, הגרמנים הסתמכו לצרכי איכון המטחים גם על סוכניהם בבריטניה. אך הגרמנים לא ידעו שכל הסוכנים שהיו להם באנגליה באותה העת היו סוכנים כפולים מרצון או מכפייה, שכן עד אז הבריטים פיצחו את כל רשתות הריגול הגרמניות. בהתאם לכך דיווחי סוכניהם היו מוטעים במכוון.

 

הסוגים השונים של טילי V-1

למרות שטיסת הניסוי הראשונה של ה-V-1 התבצעה כבר בדצמבר 1942, והיחידה הראשונה שנועדה להפעיל את הטיל הוקמה באפריל 1943, קשיים טכניים עיכבו את השימוש בטילי השיוט. עיכובים נוספים נגרמו עקב הוויכוחים בצמרת הגרמנים אם כדאי לבנות הרבה בסיסי טילים קטנים ומפוזרים או קומץ בסיסי ענק ממוגנים היטב. בסוף הושגה פשרה ובשלב ראשון הוחלט לבנות ארבעה בסיסי ענק ועוד 96 בסיסים קטנים. עיכוב לא צפוי נגרם לאחר שהבריטים הפציצו את המפעל הראשי שייצר את טילי ה-V-1.

ייצור הגרסה המבצעית של טילי ה-V-1 החל רק בפברואר 1944. בין פברואר 1944 לבין מרץ 1945 – אז הופסק ייצור הטיל לאחר שבעלות הברית כבשו את המפעלים – יוצרו כ-30 אלף טילי V-1 מכל הסוגים והמינים, ומהם נורו יותר מ-22 אלף טילים.

לצד הגרסא הקרקעית הרגילה של ה-V-1, הייתה גרסא שנועדה לנשיאה על ידי מפציצים. היתרון העיקרי בגרסא הנישאת היה שאפשר היה לשגר אותה לעבר כל מטרה שהיא, בניגוד לגרסא הקרקעית שהייתה מוגבלת ליעד אליו כוונה מסילת ההמראה שלה. עם זאת, עקב מגבלות מערכת ההנחיה, הגרסא הנישאת הייתה אפילו פחות מדויקת מהגרסה הקרקעית, שמלכתחילה הייתה מאוד לא מדויקת, וסיכוייה לפגוע אפילו בעיר בגודל לונדון לא היו מהמשופרים.

A German Luftwaffe Heinkel He 111 H 22. This version could carry FZG 76 V 1 flying bombs

הגרסא הנישאת של טיל ה-V-1, נישאת על ידי מפציץ היינקל

לטיל ה-V-1 פותחו גם מספר גרסאות אקזוטיות. כך, למשל, נערכו ניסויים בשימוש ב-V-1 בתור מיכל דלק נייד נגרר עבור מטוס הקרב הסילוני מסרשמיט 262. הייתה גם גרסא מאוישת של ה-V-1 – ה-FI-103R "רייכנברג". גרסה זו נועדה לפעול נגד מטרות נקודה – במשימות התאבדות, על ידי צלילה על המטרה והתפוצצות עליה. הנאצים הקימו טייסת מתנדבים להפעלת הטיל, וקראו לה "אסקדרון ליאונידס" על שם המלך הספרטני שנפל בקרב תרמופילאי (הנאצים ראו בספרטנים מודל לחיקוי). הגרסא המאוישת לא הופעלה בסופו של דבר, בין היתר משום שמפקדי הטייסת סברו שיש להם אלטרנטיבות שלא דורשות טייסים מתאבדים.

 

הקמת בסיסי הטילים

הקמת הבסיסים לטילי ה-V-1 בצרפת נתקלה בקשיים רבים. בעלות הברית, בעזרת צילומי אוויר ומידע מהמחתרת הדנית (שהשיגה מידע על הניסויים; הבסיסים לא תוכננו להיבנות בדנמרק), הבינו שעומד בפניהן איום חדש, ויצאו למבצע "קשת מוצלבת" (Crossbow) כדי להשמיד את מערך טילי השיוט הגרמני. בין אוגוסט 1943 לאוגוסט 1944, כ-15 אחוזים מגיחות ההפצצה של בעלות הברית באירופה כוונו נגד מערך הטילים הגרמני, אם כי המספר כולל גם בסיסי V-2, בסיסי ניסויים, ומתקנים קשורים אחרים. במאי 1944, עוד בטרם נורה טיל אחד לבריטניה, כבר הושמדו 24 מתוך 96 בסיסי ה-V-1 הקטנים הגרמניים ועוד 58 בסיסים ספגו נזק ניכר.

עם זאת, למרות המאמץ העצום שהשקיעו בעלות הברית והנזקים שנגרמו לגרמנים, ההשפעה על מערך השיגורים הייתה קטנה יחסית. 87% מהטילים שיוצרו עד אוגוסט 1944 שוגרו, מה שמעיד על כך שהגרמנים הצליחו לשמור על רמת כשירות גבוהה למרות ההפצצות הכבדות. הגרמנים אף שינו את תכנון בסיסי השיגור, והבסיסים החדשים היו יותר סמויים מן העין וגם מהירים יותר להקמה. בתכנון הגרמני החדש, נדרשו שמונה ימים להקמת אתר שיגור ל-V-1, מול שמונה שבועות בתכנון המקורי.

ישנו קוריוז מעניין בהקשר של הבסיסים הקטנים. לפחות בשני בסיסים, מסילות השיגור מוקמו בזווית שבה כל טיל ששוגר מהן היה נופל בים וכלל לא מתקרב לאנגליה. לא ברור אם מדובר בטעות הנדסית או בחבלה מכוונת של עובדי כפיה שהועסקו בבניית חלק מהאתרים (הצבא הגרמני העדיף, מסיבות ביטחון שדה, שהעבודה תבוצע על ידי גרמנים בלבד – אולם לא היו די עובדים גרמניים, מרצון או מכפיה, כדי לבנות את כל הבסיסים)

  

גרמניה פותחת במערכת הטילים

באמצע מאי 1944 נתן היטלר הוראה להתכונן לפתיחת מערכת הטילים, שאמורה הייתה להתחיל בהרעשה מתמשכת של לא פחות מאלף טילי V-1 קרקעיים, לצד מספר ניכר של טילי V-1 נישאי-מפציץ, גיחות מפציצים ואף ירי ארטילרי מאזור קאלה שבצרפת (באזור זה נפרשו סוללות תותחים, כגון סוללת לינדמן המפורסמת, שיכולות היו לפגוע באזור דובר באנגליה).

דא עקא, מערכת הטילים נקבעה לאמצע יוני 1944 – ולפני שהגיע מועד זה, פלשו בעלות הברית לנורמנדי (הפלישה החלה ב-6 ביוני 1944).

ביום הפלישה ניתנה הוראה לכוחות הגרמנים לקבוע את יום הפתיחה של מערכת הטילים ל-12 ביוני. אבל לפני זה היה צריך להשלים את הבאת הטילים למקומם. הייתה זו משימה לא פשוטה שהגרמנים היו צריכים לבצע תוך שהם מתמודדים עם ההתקפות האוויריות של חילות האוויר של בעלות הברית ועם החבלות של המחתרת הצרפתית בתנועת הרכבות. לא פחות מארבעים אתרי שיגור ננטשו עקב קירבה מוגזמת לאזור הנחיתה בנורמנדי ועוד 23 אתרי שיגור ממערב לנהר הסיין לא הושלמו בשל אותה סיבה. ב-8 ביוני, מטוסי תקיפה אמריקאים מנמיכי טוס פגעו ברכבת שהובילה יותר מרבע מליון ליטרים של דלק טילים, ושיבשו את פריסת הטילים הגרמנית עוד יותר.

בליל ה-12 ביוני 1944 נערך הניסיון הראשון בהיסטוריה בירי מבצעי של טילי קרקע-קרקע. ניסיון זה היה כישלון חרוץ. מתוך 63 אתרים שהיו מוכנים לפעולה, רק תשעה טילים נורו, ואף לא אחד מהם הגיע לאנגליה. כמה שעות מאוחר יותר נורו עוד עשרה טילים; ארבעה התרסקו מיד לאחר השיגור, שניים בתעלה, וארבעה הגיעו לאנגליה, מהם אחד ללונדון (שם נהרגו שמונה אנשים בפיצוץ). חקירה גרמנית העלתה שמרוב התלהבות צוותי השיגור עיגלו פינות כדי להיות מוכנים במועד שנקבע, וכתוצאה מכך רוב הטילים לא פעלו כראוי.

בעקבות הכישלון של המטח הראשון נעצרו ההתקפות לשלושה ימים. המטח השני כבר היה יעיל הרבה יותר: 244 טילי V-1 שוגרו לכיוון לונדון, מתוכם 144 טילים הצליחו להגיע לאנגליה. עשרים וחמישה יורטו על ידי תותחים נגד מטוסים, שבעה הופלו בידי מטוסי קרב, ו-73 מהם נפלו על לונדון. עוד 53 טילים נורו לכיוון נמלי התעלה בניסיון לשבש את שרשרת האספקה של בעלות הברית.

עד אמצע יולי נורו לא פחות מ-4,000 טילי V-1, חלקם בתוצאות קטלניות. ב-18 ביוני 1944 פגע V-1 בגארדס צ'אפל בלונדון בזמן תפילה – 121 איש נהרגו ו-141 נפצעו.

V 1 Fieseler Fi 103 in flightjpg

טיל V-1 בתעופה

 

המגננה הבריטית נגד הטילים

הבריטים הגיבו במהירות לאיום החדש. באמצעות רשת הסוכנים הכפולים הם שידרו מידע מטעה על נקודות הנחיתה של חלק מהטילים ומידע מדויק על נקודות הנחיתה של חלק אחר מהטילים וזאת כדי לגרום לגרמנים לשנות את הכיוונים של חלק מהטילים ולהחטיא יותר.

כדי להתגונן מפני האיום החדש, הבריטים העבירו תותחי נ"מ רבים לאזור לונדון. למזלם של הבריטים, בעיות טכניות אילצו את הגרמנים לקבוע את גובה הטיסה של ה-V-1 בתוך הטווח של תותחי נ"מ. כמו כן, הוקם מסך בלונים גדול בנתיבי הטיסה של הטילים. "בלוני מטח" (Barrage Balloons) היו קשורים בכבלי מתכת רבים לקרקע, כדי לגרום לכלי טיס מנמיכי טוס להתנגש בהם וכלי זה היה אפקטיבי גם נגד ה-V-1.

אחרי שהתברר שמטוסי ה-"ספיטפייר", מטוסי הקרב העיקריים של הבריטים, מתקשים להשיג את ה-V-1 או לפגוע בו מטווח רחוק מספיק – פגיעה בפצצה מעופפת מטווח קצר הייתה עלולה לפוצץ את הפצצה ואת המטוס המיירט גם יחד – הבריטים הקצו את המטוסים החדישים והמהירים ביותר שלהם למשימות היירוט. בין היתר הוקצו לצורך זה מטוסי הסילון החדשים מדגם "מטאור" (מטוסים אלו שירתו לימים בחיל האוויר הישראלי). למרות שמהירותו וחימושו של המטאור היו אמורים לאפשר לו להפיל בקלות את טילי ה-V-1, המטאורים התקשו במשימה זו עקב בעיות אמינות של תותחיהם.

טכניקה אחרת פותחה ככל הנראה ב-23 ביוני 1944 בידי הטייס האוסטרלי קן קולייר מטייסת 91 של חיל האוויר המלכותי, כאשר ניסה לפגוע בטיל V-1 אך התחמושת שלו נגמרה. לדברי ספר הטייסת, "בשלב זה קן היה ממש מעוצבן (Swearing mad) והיה נחוש להצליח או למות. הוא לכן התיישר ליד [הטיל] ובעזרת קצה כנפו הפך אותו. בניסיון השני [הטיל] צלל למטה בסחרור, וכמעט נחת באמצע איסט גרינסטד. בכל מקרה, הוא לא גרם נזק, וכך... קולייר המציא שיטה חדשה להיפטר מהפצצות המעופפות האלה [קולייר היה עתיד להפיל שבעה טילי V-1 בטרם נהרג בקרב אוויר ב-5 בדצמבר 1944]". תמרון מסוכן זה השיג תוצאות טובות מפני שהייצוב האוטומטי של ה-V-1 לא היה מסוגל להתמודד עם מכה מכנף של מטוס או ממערבולות האוויר שהיו נגרמות מטיסה ממש קרובה, והיה מאבד את יציבותו וצולל לקרקע. הטכניקה המסוכנת הזו הופעלה כמה וכמה פעמים, כפי שמראה התמונה להלן, שבה ספיטפייר בריטי (מימין), מכה בכנף של ה-V-1 (משמאל) או נצמד אליה. יתרון נוסף של השיטה היה שההפרעה ליציבות לעיתים גרמה לכך שהראש הקרבי לא הופעל ולא התפוצץ כשפגע בקרקע.

Spitfire Tipping V 1 Flying Bomb

מטוס ספיטפייר נותן מכה קלה לכנף של טיל V-1

הבריטים הצליחו להשיג שיעור הפלות גבוה למדי. מתוך 4,000 טילי ה-V-1 שנורו עד אמצע אוגוסט, כאלף לא התקרבו כלל ללונדון, ומתוך אלו שכן, 1,192 טילים יורטו – 924 טילי V-1 יורטו על ידי מטוסים, 261 יורטו על ידי נ"מ, ו-55 יורטו על ידי מערך הבלונים. ברם, כמעט אלפיים טילי V-1 נפלו על לונדון וסביבותיה, וגרמו הרג והרס נרחבים לצד פאניקה נרחבת.

 

התמודדות תושבי לונדון עם מערכת הטילים

זוג תושבי לונדון תיאר את ההשפעות שהיו לירי טילי ה-V-1 על האוכלוסייה האזרחית: "קראנו להם מנורות מעופפות בגלל הלהבות שיצאו מסילון הפליטה דמוי הסיגר שלהם... המילה 'רקטה' עכשיו הייתה בפי כולם. במהרה הבנו שכל זמן ששמענו את הקול [של מנוע ה-V-1] היינו בטוחים, אבל ברגע שנגמר הדלק, הלהבות הפסיקו ודממת מוות הזהירה אותנו שנותרו שניות ספורות עד שהם ייפלו ארצה וימסרו את מטענם הקטלני... כלי הנשק האלה היו מקור קבוע של פחד. איש לא ידע מתי הם יופיעו מעל לראש, ולמרות שרבים הושמדו... חלק עברו והוסיפו לסבל של שנות הבליץ".
http://www.smg-authie.co.uk/ligescourt_02.htm

אגב, הדממה המתוארת בעדות דלעיל לא הייתה מכיוון שהדלק נגמר. דממה זו אף לא הייתה חלק מהתכנון הגרמני. המתכננים הגרמניים תכננו שכשהטיל יגיע לנקודה שנקבעה מראש, המדפים יינעלו והטיל יצלול במלוא מהירותו. מה שקרה בפועל הוא שמנוע הפעימות של ה-V-1 זעזע את עצמו במהלך הטיסה עד כדי כך, שבצלילה לעבר המטרה מערכת היניקה שלו בדרך כלל קרסה, מה שהביא להשבת מנוע הטיל.

כדי להעצים את הבהלה בקרב תושבי לונדון, הגרמנים התאימו חלק מטילי ה-V-1 לנשיאת כרוזי תעמולה, שפוזרו בטרם נכנס הטיל לצלילה. בכרוזים אלו הגרמנים תיארו את עוולות ההפצצות של בעלות הברית, איימו על הבריטים, הציגו קריקטורות של מוות והרס, ואפילו – בכמה מקרים – נשאו מכתבים של שבויי מלחמה בריטים.

על כל פנים, הירי הגרמני האינטנסיבי הצליח להטיל אימה על תושבי לונדון, ורבים מהם נטשו את העיר בקיץ 1944. ממשלת בריטניה אף פינתה 360 אלף נשים וילדים למקומות מקלט מחוץ לעיר.

Flying Bomb V 1 Bomb Damage in London England UK 1944 D21237

הריסות בלונדון אחרי פגיעה של טיל V-1

 

שקיעתה ונפילתה של מערכת הטילים הגרמנית

מתקפת הטילים נמשכה, וב-3 באוגוסט 1944 לבדו פגעו בלונדון 220 טילי V-1 מתוך 316 שנורו באותו יום. אולם בפועל, מאז אמצע יולי חלה ירידה בנפח הירי. גיחות הפצצה מדויקות של מטוסי תקיפה מנמיכי טוס או מפציצים בינוניים פגעו במחצבות שבהן אכסנו הגרמנים אלפי טילי V-1, וגם אם לא השמידו את כולם, שיבשו מאוד את פריסת הטילים. התקדמות בעלות הברית בתוך צרפת הוציאה מכלל שימוש חלק מבסיסי השיגור.

במקביל, הבריטים חיזקו את מערכת ההגנה האווירית שלהם – מכ"מים אמריקאים חדשים נפרסו סמוך לתעלה, תותחי הנ"מ קיבלו נפץ חדיש שהעלה את סיכויי הפגיעה, והוגדרו גזרות ברורות לתותחי הנ"מ ולמטוסי הקרב, כדי לאפשר הן לטייסים והן לתותחים פעולה חופשית בלי החשש כי מטוסים בריטיים ייפגעו בידי תותחים בריטיים, ובלי שהתותחנים יחששו לפתוח בירי על מטרות לא מזוהות. עד סוף אוגוסט 1944 עלה אחוז היירוטים של טילי ה-V-1 מכ-30 אחוזים לכדי 80 אחוזים.

הפריצה של בעלות הברית מראש הגשר בנורמנדי וההקדמות לתוך צרפת יצרו הקשו על הגרמנים לשגר טילים מהאזורים היחסית הסמוכים לבריטניה. ב-1 בספטמבר נורה טיל ה-V-1 האחרון מצרפת, ויחידות השיגור הנותרות נסוגו לעבר אנטוורפן. כאשר בעלות הברית השתלטו על אנטוורפן, נסוגו יחידות השיגור ליערות האייפל (Eifel) שהם החלק הגרמני של יערות הארדנים.

בסופו של דבר התברר שהשיטה הטובה ביותר לעצור שיגורי V-1 לא הייתה מערך יירוט ואף לא התקפות מהאוויר אלא רגליים על הקרקע. יחידות שיגור ששרדו בהצלחה רבה את ההפצצות של בעלות הברית, לא היו מסוגלות להתמודד עם כוחות קרקעיים.

במקביל לשיגור הקרקעי, הגרמנים- שיגרו טילי V-1 נישאים על ידי מפציצים. עד השבוע הראשון של ספטמבר הם שיגרו כמעט 450 טילים נישאים, ורק שני מפציצים-נושאים הופלו (בהמשך הופלו הרבה יותר). אולם, טילים נישאים שוגרו ממטוס הנמצא בתנועה, ולא מנקודה קבועה על הקרקע. בהינתן מערכת הניווט הפרימיטיבית, הרי שכל שינוי קטן במיקום המטוס ביחס למתוכנן היה גורם לטיל להגיע לנקודה רחוקה מאוד מהתכנון. רק כמחצית מהטילים הנישאים שלא הופלו פגעו ברדיוס של שמונים קילומטרים ממטרתם – רדיוס גדול פי שלושה מהרדיוס של המשגר הקרקעי. אפילו ניסיון להרעיש את פריז לאחר שחרורה הוביל לתוצאות עלובות. רק מעטים יודעים שנורו כעשרים טילי V-1 לעבר פריז, כי הם לא פגעו מספיק קרוב כדי שמישהו ישים לב. סך הכול, מתוך 1,776 טילי V-1 נישאים ששוגרו מהאוויר עד לתום המערכה, רק 66 פגעו בלונדון – ועבור הישג זה, איבדו הגרמנים 77 מפציצים.

למרות הכול, הגרמנים המשיכו לשגר טילי V-1 גם לאחר ספטמבר 1944. נמל אנטוורפן, שהחל לשמש כמקור האספקה העיקרי של בעלות הברית הפולשים, הפך למטרה העיקרית של טילי ה-V-1. הגרמנים ירו 8,696 טילי V-1 לעבר נמל אנטוורפן – רק 211 טילים הצליחו לפגוע בנמל, אבל טילים רבים פגעו בעיר עצמה.

מאוקטובר 1944 ואילך, הגרמנים השתמשו גם בגרסאות מתקדמות של טילי V-1. בגרסאות אלו הטיל ביצע פניה לפני שנכנס למסלול הסופי. זאת כדי שבעלות הברית לא יוכלו לחשב ממסלול הפגיעה אזימוט לבסיס ממנו שוגר הטיל. השיפור הטכנולוגי הזה אפשר לגרמנים לירות להרבה יותר מטרות ולא הצריך בנייה של מסילת שיגור בכיוון אחד מוגדר, אולם היה לו גם חיסרון ברור – גרסה זו הייתה פחות אמינה והיו נפלים רבים יותר. טילי ה-V-1 שירו הגרמנים מיערות האייפל ושנפלו הרחק ממטרתם הקנו להם את הכינוי "אימת האייפל" (Eifelschrek) בפי הכפריים המקומיים.

נוסף על אנטוורפן, הגרמנים ירו לעבר ערים נוספות באזור בלגיה והולנד, ובעיקר לעבר ליאז' ששימשה צומת תחבורה חשוב של האמריקאים (הגרמנים שיגרו 3,141 טילי V-1 לעבר ליאז'). קצב הירי של טילי ה-V-1 ירד בהדרגה בזכות התקדמות בעלות הברית ובגין המטרד הקבוע של מטוסי תקיפה מנמיכי טוס, אבל לעיתים הצליחו הגרמנים לשגר מטחים מסיביים. כך, למשל, בשמונה ימים בסוף ינואר 1945 הגרמנים שיגרו 300 טילים לכיוון רוטרדם, אך הייתה זו שמינית מהקצב אליו הגיעו הגרמנים באוגוסט.

במרץ 1945 חידשו הגרמנים את הירי על לונדון לאחר שהכניסו לשימוש גרסה ארוכת טווח של ה-V-1 עם יותר דלק ופחות חומר נפץ – כחצי טון במקום 850 קילוגרמים. הגרמנים הצליחו לשגר בחודש זה 275 טילי V-1 – 90 התרסקו לאחר זמן תעופה קצר, השאר החטיאו או הופלו, ורק 13 טילים הגיעו ללונדון עצמה.

ירי טילי ה-V-1 פסק באופן סופי בסוף מרץ 1945.

 

V-1 מול V-2

ה-V-2 – השם הפופולרי של טיל ה-A-4 – היה הטיל הבליסטי המבצעי הראשון בעולם. בשנת 1932 הוקמה בגרמניה תחנת ניסויים עבור טילים עם דלק נוזלי ולקראת סוף 1941 הצליח צוות הפיתוח הגרמני בהנהגת המהנדס וורנר פון בראון, לפתח את כל הטכנולוגיות הדרושות לטילים בליסטיים, ביניהן הנעה רקטית (מבוססת דלק נוזלי), היגוי כיוון, הנחיה ג'ירוסקופית וידע רב באווירודינמיקה על קולית. הגרמנים החלו לבצע ניסויי שיגור במהלך 1942, ובספטמבר 1944 בוצע השיגור המבצעי הראשון של ה-V-2. עד סוף מרץ 1945 הגרמנים הצליחו לשגר יותר מ-3,000 טילי V-2 (לעומת יותר מ-22 אלף טילי V-1 ששוגרו).

A V 2 launched from Test Stand VII in summer 1943

טיל V-2 בשיגור ניסוי, 1943

ל-V-2 היו שני יתרונות עיקריים על ה-V-1 – מטען נפץ גדול יותר (כאלף קילוגרמים לעומת כ-850 קילוגרמים), והעובדה שבניגוד ל-V-1 שאפשר היה ליירט במגוון אופנים, את ה-V-2 לא ניתן היה ליירט באותה תקופה. כפועל יוצא, ה-V-2 היה מסוגל להסב נזק משמעותי יותר לאוכלוסייה אזרחית. מהצד השני, ה-V-2 הגיע ללא אזהרה, ולכן לא הטיל אימה בדרכו על מי שלא נפגע; ואילו ה-V-1 עם מנועו המזמזם היה מפחיד את כל מי שהיה מתחתיו בדרכו; ההשפעה הפיכולוגית הייתה גדולה הרבה יותר.

הגרמנים הצליחו לשגר 1,115 טילי V-2 לעבר אנגליה, רובם לעבר לונדון. טילי ה-V-2 שהצליחו להגיע לעיר, קטלו 2,754 אזרחים ופצעו כ-6,500 – יחס של קרוב ל-2.5 הרוגים לטיל. לעומת זאת, הגרמנים שיגרו 9,251 טילי V-1 לעבר אנגליה, רובם לעבר לונדון. 2,515 טילי ה-V-1 שהצליחו להגיע לעיר, קטלו 6,184 אזרחים ופצעו כ-18 אלף – יחס של 0.66 הרוגים לטיל.

עם זאת, בסופו של דבר הייתה מערכת ה-V-1 זולה בהרבה לייצור ממערכת ה-V-2 ולכן אפקטיבית יותר באופן יחסי. ייצור של טיל V-1 עלה כ-5,000 רייכסמארק בעוד ייצור של טיל V-2 עלה כ-100 אלף רייכסמארק (עד מרץ 1945 הצליחו הגרמנים לצמצם את הוצאות הייצור – בין היתר באמצעות התבססות על אלפי עובדי כפייה – לכדי 50 אלף רייכסמארק).

Damage Caused by V 2 Rocket Attacks in Britain London Whitechapel

וייטצ'אפל, לונדון, לאחר פגיעה של טיל V-2

 

הערכת ההשפעה של ה-V-1 על המערכה

תוצאות הפעלת ה-V-1 היו מעורבות. הגרמנים "הצליחו" להרוג עם טילי ה-V-1 אלפי אזרחים וחיילים של בעלות הברית – בעיקר אזרחים – ולהטיל אימה על אוכלוסיות אזרחיות באנגליה, בלגיה והולנד. 'בליץ' הטילים הביא לנטישה של המוני תושבים את לונדון, הרבה יותר משקרה בעקבות ה'בליץ הקטן' של ינואר-מאי 1944, מתקפת הפצצות שבה נהרגו כ-1,556 אזרחים. לפרויקט ה-V-1 היה גם הישג חשוב נוסף בכך שהוא הביא את בעלות הברית להשקיע מאמצים עצומים ויקרים בניסיון למנוע את ירי הטילים. חילות האוויר של בעלות הברית השקיעו מאמצעים גדולים בהשמדת מערכי הייצור של הטילים ובסיסי השיגור – במסגרת המערכה נגד משגרי הטילים הוטלו יותר מ-120 אלף טון פצצות – וגדודי נ"מ רבים הועסקו במגננה נגד טילי ה-V-1.

אולם הטילים – ה-V-1 ועוד יותר מכך ה-V-2 – דרשו מהגרמנים השקעה של משאבים רבים במחקר ופיתוח, והפעלת מערך הטילים גבתה עלות כבדה ממכונת המלחמה הגרמנית ומהציבור בגרמניה ובמדינות הכבושות על ידה. בסתיו 1944, תוכנית הטילים צרכה כמחצית מחומרי הנפץ שהיו זמינים לשימוש. עשרות אלפי טונות של תפוחי האדמה מהם ייצרו הגרמנים אלכוהול ששימש מרכיב בדלק הטילים, באו על חשבון על התזונה של הגרמנים ושל אזרחי המדינות הכבושות. אף הוטלו מגבלות על השימוש בתותחי הנ"מ שהגנו על ערי גרמניה בשל המחסור באבק שריפה ובחומר נפץ הודף – כל זאת כדי לספק את יצר הנקמה של היטלר ושל הצמרת הנאצית. גם מבחינת מתכנניה, תכנית ה-1-V הייתה יקרה מדי ובעלת תוצאות לא מספקות. הם אולי "נקמו" באזרחי אנגליה, בלגיה והולנד, אבל זה לא מנע מהם את התבוסה במלחמה.

על אף האבדות הכבדות שגרמו ולמרות האימה שחוללו, הטילים לא עצרו את תנופת ההתקדמות של בעלות הברית. בסופו של דבר, גם ההשפעה על המורל הבריטי הייתה מוגבלת. הטילים אמנם יצרו פאניקה זמנית ושכנעו את הבריטים שלהיטלר יש נשק סודי, אבל הם לא שכנעו אותם שיש לגרמניה נשק סודי מכריע. היקפה של מתקפת הטילים היה מוגבל, ולמרות הנזקים הכבדים שגרמה, היא לא שברה את המורל הבריטי, במיוחד כאשר הדיווחים על ההישגים של בעלות הברית כבר שכנעו את הבריטים שהניצחון יהיה לצידם.

ממערכת הטילים אפשר להפיק שני לקחים חשובים גם לימינו. ירי טילים על העורף האזרחי יכול להסב נזקים משמעותיים ולהפיל חללים רבים אולם יש לו מגבלות רבות ככלי לשבירת רוח הלחימה של היריב. לקח שני וחשוב לא פחות הוא שמערכה אווירית יכולה להקשות על ייצור הטילים, יכולה להשמיד משגרים, ובטח יכולה להקשות על הירי, אבל כדי להפסיק מערכת טילים לעתים אין ברירה אלא להגיע למקום בו נמצא האויב שיורה טילים – במהלך קרקעי.

מפרט טיל V-1 (הדגם הרגיל)
אורך: 8.32 מטרים
מוטת כנפיים (פרושות): 5.37 מטרים
גובה: 1.42 מטרים
משקל כולל: 2,150 קילוגרמים
ראש נפץ: 850 קילוגרמים (530 קילוגרמים בדגם ארוך הטווח)
טווח: 250 קילומטרים (בדגם הרגיל)
מהירות שיוט: 640-560 קילומטרים לשעה
גובה שיוט: 2000-3000 רגל (900-600 מטרים)

V 1 flying bomb

טיל ה-V-1

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר בקתדרה ללימודי צבא של המככלות הצבאיות, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

users: יגיל הנקין

הנקראים ביותר

החדשים ביותר