פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

No charge

2013

הטלפון מגיע בשתיים בלילה, יואב עוד לא נרדם, אבל בכמעט שינה הוא שולח מבט אוטומטי לצג של הנייד. הרבה שיחות שלא נענו ממנה, הרגיש שלא מסוגל לשאת עוד ערב שלה מעורבבת בתוך חייו בהווה, והתעלם, סינן. עכשיו מכה על חטא – הפעם זה אבא. שתיים בלילה אז הוא עונה.

"יואב? הערתי אותך חמוד?"

"לא אבא, עוד לא הלכתי לישון"

"למה בשעה כזו אתה עוד ער?"

"התקשרת אליי בשתיים בלילה כדי לשאול למה אני ער בשתיים בלילה?"

"לא יואבי" הוא נאנח" זה שוב התפרצות כזו, היא נשמעת..." קולו החם נשנק "היא נשמעת נורא, משוגעת, לא יודע, מאנית עוד פעם"

"אוקיי..." הוא נושם עמוק, מתיישב, האשמה המוכרת על כך שלא ענה לה מתחילה לחלחל בתוך בטנו "מה אתה רוצה לעשות?"

"אני רוצה, לא יודע, אולי... לא יודע מה לעשות"

יואב מחכה, יודע שהוא כן יודע, שתיים בלילה זו לא סתם שיחת לא יודע מה לעשות, הוא ממשיך "אני רוצה שתיסע אליה יואבי, היא חייבת מישהו עכשיו. אני הייתי נוסע אבל..."

"ברור, נו אבא, אין מצב שאתה נוסע ככה"

"אתה יודע שלא הייתי מבקש ממך אם לא היה הניתוח"

"אני יודע"

"תמיד אני נסעתי, ביטלתי קליניקה ונסעתי, היו פעמים שבכלל לא ידעת שנסעתי"

"אני יודע"

שתיקה על הקו, אביו נאנח בכבדות "אז אתה יכול? אני יכול לסמוך עלייך?"

יואב שותק, גל חום שוטף את גופו והוא זורק ממנו את השמיכה, לרגע אגואיסטי אחד ברור לו שהלכו התוכניות לחגוג את ההגשה הסופית של התזה עם אלון, מקווה שלא ייכנס לריגשי שלו מולו, אבל הוא מתנער מזה, ברור לו שהוא צריך לעבור לגלימת גיבור העל שלו, שכבר שנים שמוטה איפה שהוא בארון צדדי של חייו, ויואב לא יודע אם בכלל תעלה עליו עדיין.

"להזמין לך כרטיס יואבי? יש טיסה ישירה כבר בעשר וחצי בבוקר, אם תספיק להתארגן"

"כן. איפה היא עכשיו?"

"בוינה, אלוהים יודע למה דווקא שם בקור הזה... הגיעה לשם לפני כמה ימים כנראה, לא כל כך הבנתי, אבל הצלחתי לקבל ממנה כתובת של בית המלון, היתה צריכה שאני אשאיר כרטיס אשראי שם כעירבון. לשלוח לך בהודעה?"

"כן, תשלח" הוא כבר מחוץ למיטה, מתחיל לארגן תיק בתנועות מהירות ויעילות, מוציא את הדרכון ממגירת שולחן הכתיבה.

"תודה חמודי, אתה לא יודע כמה זה עוזר לי, רק תביא אותה בחזרה" קולו נשבר "ותארוז חם... ממש קר שם עכשיו"

"די תנוח אבא, אני על זה" הוא עונה בקשיחות אבל מיד מרכך "היא גם אחותי אתה יודע". גלימת גיבור העל מהילדות חוזרת מיד למקום ונדמה ליואב שתמיד היתה שם, חיכתה לפעם הבאה שתידרש, להציל את רומי.

המטוס מתקרב לנחיתה על אדמה קשה, מנצנצת מרחוק, כנראה מכוסה בכפור. יואב משעין את מצחו על הצוהר הקטן של המטוס, רואה מלמעלה אדמה מתקרבת, מניח שמגע המטוס הרותח על מנועיו ההומים ימיס את הכפור תחתיהם. לאחר הנחיתה יש מחיאות כפיים עמומות והוא תוהה מתי כבר יפסיקו הישראלים עם המנהגים המביכים שלהם. תמיד מנסה לא להיראות ישראלי כשהוא בחו"ל, משנה נושא כששואלים מאיפה הוא, אבל לרוב עולים עליו, כל ההסתרות המטופשות שחי איתן שנים, כשכל מה שחשב שכלוא בתוכו דפוק כל כך והגילוי שזה בכלל לא מעניין אף אחד. הוא משתהה אחרי שכולם קמים, כאילו שאנן אבל בעצם שונא להידחף איתם, להתערבב, מוריד את הטרולי הקטן ואומר תודה לדיילת. המגע הראשון עם האוויר בחוץ מקפיא את נשימתו, והוא מהדק את מעיל היונקלו שצמוד לגופו, מתחרט שהתעלם מאבא עם השטויות של להתלבש חם, האוזניים קופאות ראשונות והוא ישר מתעצבן על רומי. כמו תמיד, גם כשהיו ילדים, תמיד כשמשהו הפריע לו, כאב לו, ישר האשים אותה, כנראה מאז שנולדה, נתקעה בחיים שלו כשבקושי למד מי הוא ומה יש לעולם הזה להציע לו כדי לשרוד את הקטסטרופה של גן חובה (אותו נאלץ לעשות פעמיים כי הילד רגיש מדי בשביל כתה א'). היא הגיעה מוקדם מדי ולכדה באופן טוטאלי ועצום את כל תשומת הלב של אמא, שאבה אותה בעיניה הכחולות-ירוקות, ויואב ממש יכול לזכור באיזה איזור ראשוני של מוחו את ההבנה, כבר מאז, כי בקרב הזה לא ינצח.

המונית מורידה אותו ליד המלון שלה, שעת אחר הצהריים אפורה. היא בחרה מלון מרכזי, ממש ליד קרנטר שטראסה, לפחות יוכל להתארגן על כובע וצעיף יחסית מהר, אבל קודם חייב למצוא אותה. הוא יודע שהיא בטח נעולה בחדר, ומצפה לפקיד קבלה היסטרי שירגיש רווחה עצומה כשיואב יציג את עצמו. כשהוא נכנס הוא מגלה פנים חייכניות ורגועות וגם כשמסביר נדמה שפקידת הקבלה האסייתית לא מתרגשת, היא אדיבה ורגועה, ומול זה הוא דווקא מרגיש שהוא מתחיל להיות נסער.

"כן, הגברת סלע שוהה כאן, אבל לא ראינו אותה מאז שנכנסה לחדר לפני יומיים. היא לא ענתה כשהאוסקיפינג ניסו לדפוק בדלת, היא לא באה לארוחת בוקר, בכנות אנחנו מודאגים". החיוך המנומס שלה לא משקף את הדאגה הכנה שלהם, הוא חושב, ומבקש את מספר החדר. היא מהססת קצת אבל נותנת לו, והוא נדחס לתוך המעלית הקטנטנה שלוקחת אותו בחריקה צווחנית לקומה השלישית. המסדרונות מרופדים והאוויר מבושם קלות, בניחוח שמייצר ויכוח פנימי אם הוא נעים או מעורר בחילה. הוא מתלבט לרגע מול הדלת של חדרה, אמנם הגיע מהארץ עם אי שקט גדול בתוכו אבל עכשיו יש חרדה שמתעצמת, והוא לא יודע אם חרד יותר לפגוש אותה או למצוא אותה.

הוא נושם לתוכו את החרדה, מנסה להיזכר במה שלמד אז בטיפול על שיטות להירגע, אבל דווקא עכשיו נדמה שהוא שכח הכל. פתאום הוא שומע קול נפילה עמום מתוך החדר, כולו נדרך והוא דופק בנחישות על הדלת, כמו אינסטינקט, ללא מחשבה. הוא מחכה קצת ודופק שוב, ובסוף קורא לדלת הנעולה "רומי? רומצ'וק? זה יואב"

אחרי דקה ארוכה נפתחת הדלת בהיסוס, מבטה של רומי טרוד אך מתבהר כשעיניה פוגשות בעיניו של אחיה הגדול, היא מחייכת ולרגע הוא חושב שהכל בסדר "יואבי? וואלה הפתעת אותי! גם אתה בוינה? איך לא ידעתי?"

הוא מהסס אבל מחליט ללכת עם הקו הזה "כן, בדיוק נודע לי מאבא שגם את כאן, איזה קטעים, נכון? מה מביא אותך לכאן?" הוא מודע לכך שהיא לא פותחת את הדלת של החדר, ששיערה האדמוני מזדקר בפראות מחושמלת מעל לראשה, אבל מחליט עדיף לא להלחיץ אותה אז הוא מתעלם מזה. הוא גם מתעלם מריח חמוץ של זיעה שעולה מגופה אשר נדמה גם שדוף יותר מהרגיל, כנראה לא התקלחה איזה זמן, רק ישבה בתוך החימום הזה של החדר.

היא לא עונה לשאלה שלו, מבטה נהיה חשדני לרגע, ואז יואב תופס שכנראה לא באמת הכל בסדר כמו שהיה רוצה להאמין. אולי אסור היה לשאול שאלות, רק לדבוק ברגע, עם כל הטירוף שבו.

"אז אם כבר שנינו כאן... בא לך לצאת לאכול משהו? מכירה כאן משהו נחמד בסביבה?"

"מכירה הרבה מקומות נחמדים, אבל לא בא לי לצאת, קר מדי"

"אולי נלך פה קרוב? לאיזה מקום סגור?"

"מה זתומרת מקום סגור?"

הוא מקלל את עצמו על הבחירה הלא מודעת במילים ומנסה לתקן "מקום נעים, איזה מסעדה נחמדה, סגור במובן של מחומם כמובן"

היא עדיין מתבוננת בו, הוא רואה את המאבק בתוך עיניה, נסערת בתוכה, יודע שהיא בטח רוצה לסמוך עליו, אבל כל המחשבות בתוך הראש שלה מדברות אליה, כועסות עליה. "אני צריכה זמן כדי להתארגן"

"בטח" הוא מרגיש הקלה, אולי אם הוא יצא איתה והם יתאווררו הכל יהיה בסדר "אז לחכות לך בחדר?"

"לא בחדר" היא עונה בחדות, "תחכה לי למטה, בלובי. הם יחייכו אלייך שם, אף אחד לא ישאל שאלות"

"טוב..." הוא מהסס קצת "כמה זמן את צריכה?"

היא לא עונה לו וטורקת בפניו את הדלת. הוא נשאר קצת המום, מחכה עוד רגע, אולי תפתח את הדלת ותצחק ותגיד לו שהכל בכאילו, משוגעת בכאילו, עבדה עליו... אבל אחרי שמבין שזה לא קורה הוא יורד עם הטרולי שלו בחזרה במעלית הצווחנית, חושב שעם קבלת הפנים הזו כנראה ייאלץ להוציא עוד כמה יורואים על חשבון אבא ולהתארגן על חדר משלו במלון הזה.

אחרי חצי שעה בלובי הוא כבר מתחיל להתעצבן. לא ישן כל הלילה, ויתר על חגיגות הגשת התזה שכללו הזמנה זוגית למסעדה תל אביבית הרבה מעל היכולת הכלכלית של שניהם, לקח מטוס על הבוקר, הגיע בלחץ שאולי התאבדה וכל הדרך מחשבות איך מבשר את זה לאבא, הרגיש אשמה על ההקלה המוכחשת מכך שכל הדרמות של רומי ייגמרו ברגע, והנה עכשיו כרגיל היא נותנת לו להתייבש בלובי של מלון מסריח. אבל אחרי העצבים היא מגיעה. נראה שהתקלחה והתלבשה כמו בן אדם לשם שינוי, אפילו עם מעיל חם בהגזמה, כמו שנדרש במזג האוויר הזה.

"shall we?" היא שואלת בקלילות כמו מפעם, ויואב מנסה לאדות את הכעס דרך נקבוביות גופו ונעמד באיטיות. את הטרולי כבר אפסן בחדר המזוודות של המלון, אחרי שהכריע לחכות ולא להזמין מיד חדר, לגשש מה המצב עם רומי קודם ואז להחליט.

הם יוצאים אל הקור הווינאי, למזלו של יואב הרוח לא נושבת בחוזקה, אז הוא מהדק את המעיל ומקווה שימצאו מקום חם בקרוב, או אולי כובע.

"אמא! איזה קור!" היא צווחת ושניהם מתחילים ללכת לכיוון הרחוב המרכזי של וינה, נראה שרומי מכירה את הדרך והיא מובילה. אחרי שתיקה קצרה היא אומרת "אתה גם עדיין אומר אמא?"

"מה זתומרת?"

"אמא, איזה קור וכאלה... אמא זה ג'וק! אמא..." היא צווחת וצוחקת "אמא, אני גומר!!"

"די, יא מגעילה" הוא חובט בה בכתף, מגע אינסטינקטיבי כמו של פעם, כמו סתם אחים, היא כמעט עפה מהחבטה שלו והוא תופס אותה בזרועה "אופס, יא רבע עוף את! אולי ניכנס לפה?" הוא נעמד מול בית קפה מקורה, נראה מחומם בפנים, עוגות בחלון הראווה.

"לא, זה מעפן, בוא, אני יודעת לאן ללכת" היא ממשיכה ללכת והוא בעקבותיה, מחליט לא להתווכח.

"אז את מכירה טוב את וינה? כמה זמן את כאן?"

רומי לא עונה לו, מזמזת לעצמה שיר והוא שוב נזכר שאסור לשאול – כוונות, תוכניות, פרטים, כל מה שיחשיד אותו כסוכן מוסד או חותר לאשפוז. הזמזום הקל מתגבר לשיר,

Mother, just kill a man… put a gun against his head, pull the trigger… Mama, life has just began…

"זה לא מוזר שהיא בכל מקום?"

"מי?" יואב מבולבל, מרגיש שמנסה לעקוב אחרי זרם המחשבות שלה, עכשיו השיר של קווין, היא מתכוונת לזה שהיא הרגה מישהו?... מה היא אומרת?

"נו, מאמא. אמא."

הוא לא עונה, חושב שכנראה הכל בראש שלה מסתובב כל הזמן, והוא מבין שיש שם קשרים שלא יצליח להתיר, אולי התרופות יעזרו. צריך לשאול אותה על התרופות. היא נעצרת ומסתכלת עליו בחדות "מה אתה עושה פה יואב? היא שלחה אותך?"

"מי? אמא? נו ברצינות רומי"

"אני לא חושבת שהיא מתה" היא ממשיכה ללכת, הוא נאנח לעצמו ומבין שהיא באמת התפלפה, איך הוא יחזיר אותה לארץ, היא כנראה חייבת אשפוז, צריך לעדכן את אבא שיפעיל קשרים, אוף. הרגליים שלו כואבות מניסיון לעמוד בקצב של ההליכה המהירה שלה, הוא מרגיש שהוא חייב לשבת איפשהו. הרחובות כמעט ריקים מאנשים, המעטים שבחוץ ממהרים להימלט מהקור, אנשים שפויים, מחפשים חימום ואולי מרק לארוחת ערב. מה היה אוכל עם אלון עכשיו בטאיזו? הם חפרו על התפריט כשהזמינו מקום והחליטו לא להתפשר על מנות פחות מהכי יקרות... הוא מרגיש איך הוא גווע מרעב.

"רומצ'וק? אולי כאן?" הוא מצביע למסעדה חמימה מעבר לכביש, יש שם אורות ואנשים שמקישים כוס יין בכוס יין, אולי חוגגים משהו, זה מזכיר לו "גם לנו יש משהו לחגוג. הגשתי את התזה שלי אתמול" היא ממשיכה ללכת, מתעלמת מהצעתו "מזל טוב אחי, על מה עשית בסוף? משהו בקולנוע והומואים?" הוא בתורו מתעלם מהסרקזם בקולה ועונה בכותרת ששינן פעמים כה רבות, בדיוק לרגעים האלה, שיוכל לשלוף אותה בביטחון ולא לגמגם ולהתנצל "לא בדיוק, זה על גבולות הייצוג של רומנטיקה קווירית בקולנוע האמריקאי..."

"נו, בדיוק, קולנוע והומואים, לא?"

"קוויריות זה לא רק הומואים" הוא מהסס "כמו שלהיות מאנית זה לא רק משוגעת"

רומי מסתכלת עליו בהערכה "טושיי, אח שלי, הכנסת לי יופי! ממשיכים!" והיא שוב בהליכה המהירה שלה, והוא משתרך אחריה, מקלל את הרגע שהתחיל את כל הדבר הזה, אולי היה צריך סתם לקחת חדר, לאכול איזה מקדונלדס ואז ללכת לישון, ולהשאיר למחר את כל עניין רומי הזה, שכמו תמיד, מכלה את כל כוחותיו. והיא כבר שועטת קדימה, חוצה כביש בלי להסתכל ונכנסת לקרנטר שטראסה, שבאופן מפתיע קצת יותר מלא באנשים ומואר בשלל אורות שמזכירים שהיה כאן כריסמס ממש לא מזמן. הוא נושם פנימה את האוויר הקר ומנסה למצוא בתוכו נקודת שמחה מכך שהוא באירופה, טיול קטן ולא מתוכנן, ואפילו לא על חשבונו, מה רע? אז יש את רומי שצריך להביא אותה הביתה, אבל הוא יצליח, בדרך אולי ייהנה קצת מחו"ל... הוא רואה בצד ימין חנות מזכרות שעדיין פתוחה, הוא מתלבט אבל נראה שכל החנויות הגדולות כבר סגורות, ובכנות כבר נושרות לו האוזניים.

"אני צריך להיכנס לפה רגע"

"בשביל מה? לקנות לחבר שלך שוקולד?"

"מאיפה את יודעת שיש לי חבר...? ולא, אני קופא, צריך משהו לחמם את הראש"

"יודעת, לא יודעת, אמא באה לי בחלום ואמרה לי. אתה יודע שגם לי יש חבר?"

יואב מופתע בכנות, הוא נכנס לחנות כדי להתחמם ואז אומד אותה במבטו, היא רצינית או שוב צוחקת עליו. היא לא מתייחסת ופונה בצווחות "וואי, אמא! תראה איזה מתוקים" לבובות פרווה אשר מגובבות זו על זו בצורה שמצמררת את יואב, ומזכירה לו את גור החתולים המת שמצא בחניה בגיל עשר. הוא מתנער מהזיכרון הזה, ומתבונן סביב, מחפש כובע או צעיף. הוא מוצא את מבוקשו אבל מבין שייאלץ להמשיך לקפוא או להיראות כמו אידיוט, כי אין שם שום דבר בלי תמונה של מוצרט, תווים או קלימט. למה אין שום דבר של כדורגל בחנות הזו? לא יכלה לברוח לברצלונה או מינכן? או סתם להישאר בלונדון?

"החבר שלך בלונדון?" הוא שואל באגביות, מנסה לא להתעניין בקול של סוכן המוסד, היא עם גבה אליו נוברת בין בובות הפרווה, בסוף מרימה אחת, איזה ארנבת מעוכה, ודוחפת לו לפנים "תקנה לי את זה יואבי" והקול שלה מתיילד, משחק איזה משחק שהיה קיים ביניהם פעם, היתה מנג'סת והוא היה נכנע וקונה. זוכר שהיה קונה לה ממתקים בקיוסק של בית הספר, לפני שאסרו למכור ממתקים בקיוסקים של בתי ספר, על חשבון הכסף שלו של הסנדוויץ', וחוזר הביתה רעב. תמיד על חשבונו. כוסאמק, הוא נהיה עצבני, וגם עכשיו הוא רעב ודי כבר עם כל החרא הזה. הוא מושיט למוכר ההודי את הארנבת וצעיף צהוב רקום בחוטי זהב, רותח בתוכו שיצטרך להיראות כמו בחורה כדי להתחמם, וברור לו שהצעיף הזה יעלה הון תועפות והוא לעולם לא ילבש אותו שוב. ברגע האחרון מוסיף גם כובע צמר מגוחך, עם ציורי תווים של איזה סימפוניה של מוצרט. המוכר נראה משועשע מהקנייה אך לא מתבייש לנקוב בסכום אסטרונומי בכדי שיואב יצא לרחוב וייראה אידיוט.

הם יוצאים לרחוב, הוא מתארגן עם הקנייה החדשה שלו ומיד מרגיש טוב יותר. הוא מוציא את הארנבת מהשקית ודוחף לידיים של רומי "קחי, שתחמם אותך המפלצת"

"אתה מפלצת!" היא מחבקת את הארנבת, ולרגע נראית בדיוק אותה ילדה רזה ומנומשת, הולכת אחריו לכל מקום כמו צל עד שפיזית, ממש פיזית, טורק בפניה את דלת החדר שלו. הוא זוכר שפעם כעסה כל כך שתלשה לו את כל הפוסטרים של סרטי ספילברג מהקיר, גם את המקוריים שאסף בכל נסיעה של ההורים לחו"ל במשך שנים. למחרת הוא פירק את בית הבובות שלה, והוא זוכר את האשמה שניקבה לו חור בלב כשהגיעה הביתה מבית הספר, היתה אולי בכתה ב' אז, קיפצצה בעליצות ופטפטה עד הרגע שנכנסה לחדר וראתה מה עשה, והדמעות התפרצו מתוכה בסופה מטורפת. היא לא הצליחה לדבר כל אותו יום, והוא התייסר והוא זוכר כמה הצטער ואפילו חשב למות כדי לפצות אותה.

"כן" היא אומרת, וקוטעת באחת את הזיכרונות השואבים הללו.

"כן מה?" הוא שוב בפיגור, היא מתחילה לדלג קדימה, ברגליה ובמחשבתה, והוא לא מבין למה קשור הכן הזה עכשיו.

"כן בלונדון. קוראים לו נמרוד. אמא שלו ישראלית ואבא שלו אנגלי, שניהם חארות, הוא גדל בארץ עד כתה ט' ואז הם חזרו לשם כדי שלא יעשה צבא"

וואו, משפט שלם ומורכב, ואפילו קוהרנטי, ויש לה חבר. מאיפה זה בא.

"נשמע אחלה, איזה יופי רומי, הוא נחמד?"

"לא ממש, עף על עצמו" היא נעצרת ומתבוננת בו, שוב זה פתאומי, ואז היא מעיפה גבוה את הארנבת ותופסת אותה בצווחה "ואנחנו מתחתנים!"

"מה מתחתנים? את ילדה, את בקושי בת 22..."

היא ממשיכה ללכת ורק נובחת מעבר לכתף "ושלא תעז להגיד לאמא כלום, אני רוצה לספר לה בעצמי" ואחרי דקה ארוכה מוסיפה "וגם לאבא"

"רומי מה יש לך? אמא מתה, את יודעת שהיא מתה" הוא מותש מלעקוב, נמאס לו מלהיזהר, כל שנייה עליות וירידות, לונה פארק מתיש ומעגלי. "רומי! תעצרי! אני לא ממשיך איתך, די אני רעב ועייף, קמתי באמצע הלילה כדי לטוס לפה, קפוא לי ואני לא רץ בכל וינה לחפש איזה מסעדה מחורבנת. עוצרים פה ונכנסים למקום הכי קרוב!"

"באת לפה במיוחד?" היא נעצרת, מבטה שוב מזוגג ומוזר "בגללי?"

"אוף זה לא מה שאמרתי... באתי, כי, נו כן, אבא דואג"

רומי אומדת אותו במבטה, הוא מרגיש שוב את הסערה הפנימית הזו ואז נראה כאילו לפתע יוצא ממנה כל האוויר, והיא מתמוטטת על הרצפה לישיבה. הוא ממשיך לעמוד, מרגיש אידיוט מוחלט בכל תחפושת התייר המגוחכת שלו, והיא שרועה לרגליו, שם על הרצפה של המדרחוב.

"נו מה את עושה... רומי די עם הדרמות, את תקפאי"

"אתה אמרת שאמא מתה..." היא לוחשת, מרימה מבט אליו ועיניה מלאה בדמעות כאב, כאילו נודע לה עכשיו, כאילו הרגע זה קרה ולא לפני חמש שנים כבר, חמש שנים ארוכות. הוא מושיט לה יד וגורר אותה לעמידה, היא נמרחת עליו בלי כוחות והוא מחבק אותה בסרבול, הוא לא אדם של מגע, אבל הגוף החם שלה מוכר לו כל כך, כאילו הרגע הפסיקו לשחק בקרבות של כריות על מיטת ההורים, והדמעות שלה מתחילות להדביק אותו. הוא חושב כמה אמא היתה שמחה על התזה, ואולי גם על אלון, והיתה דואגת לרומי בצורה שהוא ואבא פשוט לא מצליחים, ואולי מרפאה אותה, סתם באהבת אם כזו, אמיתית.

"כן רומצ'וק, היא מתה, את זוכרת?" הוא עדין איתה, פניה קרובות לפניו, שמוטה כמו חיה פצועה, והוא מלטף את שיערה בזהירות. לא קר לו והם עומדים בשקט, גופו מכיל את גופה הרוטט בבכי, כמו אז, כשהיו ילדים וכמעט כל מריבה נגמרה בבכי שלה והתנצלויות שלו "אני מצטער ממי, אבל את יודעת את זה..."

"אני יודעת" היא לוחשת " הייתי שם. באתי, אבל מאוחר מדי"

"מתי באת?"

"בסוף. הייתי שם בסוף" קולה קטן "הוציאו אותי, ואז ברחתי מזה, הייתי חייבת לרוץ משם"

ומשהו קצת יותר מתברר לו, ליואב, ברגע הזה, משהו על המאניה שתקפה את הילדה הכי רגועה בעולם, תכלס הכי איטית בעולם, שתמיד היה נדמה שחיה בזמן פנימי אחר מכולם, והנה עכשיו הזמן הזה שוב הואץ, ואין אמצע, אין איזון.

"היא חיכתה לך, היא בטוח חשבה עלייך כל הזמן כשהיא... זה היה הרבה זמן, היא חיכתה להיפרד ממך"

"לא יכולתי לבוא יואבי, הרבה זמן לא יכולתי" היא ממלמלת, והוא שותק, מבין את הייסורים שלה מאז, את המרחק שתפסה ממנו ומאבא, אפילו את הבריחה ללונדון אחרי הפטור מהצבא.

"את רוצה לחזור הביתה, להיפרד ממנה? שנלך ביחד לקבר שלה?"

היא מהנהנת חלושות, והוא מרגיש איך הוא אוסף את החתיכות השבורות ומניח אותן זו בצד זו, נזהר מלהיחתך אבל הדמעות שלו לא מפסיקות לזרום והוא מבין שלא אמר הכל, ואם כבר אז כבר "ואנחנו צריכים אותך רומי, אני צריך אותך. אני לא יכול לחיות באמת, איבדנו הכל אז, גם אותך איבדנו. את אחותי! את תחזרי איתי?"

היא מהנהנת חלושות, והוא מתעודד קצת "בואי, בואי ניכנס כבר לאנשהו לאכול? זה קרוב המקום שלך?"

"איזה מקום שלי?" היא מביטה בו בעיניה הערפיליות "אין לי מקום"

הוא נושם עמוק, נותן לה יד כדי לייצב אותה ומסתכל סביב, בצד ימין יש רחוב קטן ומואר, הנשפך בנדיבות מהמדרחוב הרחב, והוא שומע קולות צחוק מהדהדים משם. הוא מוביל אותה ימינה והם פונים לרחוב.

*

בבוקר הוא מתעורר מאוחר. הם חזרו מהמסעדה והיא היתה שקטה ואיטית, וקצת יותר הרומי שהוא מכיר, בין הסערות. במלון נתנו לו בשמחה חדר יחיד ללילה, ניכר שאין עומס גדול במלון מחוץ לעונת התיירות ובהכרת תודה הוא נשפך על המיטה בבגדיו ונרדם. לא האמין שאי פעם ילך לישון בלי להתקלח, אבל הניקיון העודף שעלה מהמצעים הריחניים כמו איזן את דביקות הגוף המותש.

הוא מתקלח בבוקר, תחושת הקלה מפעמת בתוכו, הוא מרגיש שהצליח להבין אתמול הרבה דברים, גם על רומי וגם על עצמו, וזה גם מתחיל להתהוות בתוכו לתסריט אפשרי, אולי זה מה שהם צריכים, איזה סרט על המשפחה, משהו שיהפוך את כל הפירוק הזה לסיפור, לנרטיב אחיד, כמו שאוהבת לומר המנחה שלו בתזה. הוא חושב לשלוח הודעה לאלון, שהכל בסדר, והוא יחזור הביתה בקרוב, תוהה אם כדאי להוסיף עוד יום, אולי ילכו ביחד לפראטר? תמיד אהבו לונה פארקים וזו הזדמנות קצת להירגע מהדרמה. זה רעיון טוב, יחזרו מחר ביחד. צריך גם לעדכן את אבא, כתב לו רק אתמול כשחיכה לה בלובי, שהיא חיה והכל בסדר.

אחרי שהוא מסיים להתארגן, הוא מחליט ללכת לחדרה, בטח עדיין ישנה, אבל כמעט אחת עשרה, צריך להחליט אם נשארים או יוצאים מהמלון.

הוא דופק על דלת חדרה, בהתחלה בשקט ולאחר מכן חזק יותר, היא לא עונה. בהתחלה הוא חושב שפשוט ישנה חזק, אבל המחשבות מאתמול בערב, לא כל כך מזמן, כשעמד מול הדלת הזו, פתאום זוחלות לו בחזרה לראש והוא נושם עמוק, מנסה לווסת את החרדה שמציפה אותו. לא לא לא, רק לא זה.

כשהוא מבין שאין תשובה מהחדר הוא ממהר למעלית, יבקש שייפתחו לו, יסביר שזה חירום. הוא לוחץ על הכפתור במעלית לחיצות ארוכות ועצבניות, כאילו כדי לזרז אותה, אבל במקום כלשהו בראשו הוא מבין שזה כבר לא משנה.

כשהוא מגיע למטה הוא מזנק לעבר דלפק הקבלה, הבחורה הבלונדינית בדלפק חדשה, לא היתה כאן אתמול, היא מחייכת אליו בנימוס אבל מדברת בטלפון. הוא עומד מעל ראשה, רוצה לצרוח כבר עד שהיא מנתקת.

"אחותי, בחדר 305, היא לא עונה, אני צריך שתפתחו את החדר"

"בחדר 305?" היא מתבוננת במחשב רגע, "הבחורה הצעירה? אדומת שיער?"

"כן, כן, אני דואג לה"

"אבל היא כבר יצאה"

יצאה? אולי להביא משהו? אולי לקנות קפה ומאפים? רצתה להפתיע אותו והוא היסטרי.

"אמרה לך מתי היא חוזרת?"

היא מחייכת חיוך סתום "לא, היא לא חוזרת. אמרה תודה ועשתה צ'ק אאוט, לא נראה לי שהיא חוזרת"

הוא נהדף אחורה מהדלפק, מסרב להאמין, היא ברחה לו, היא פשוט הלכה... אחרי הכל, אחרי אתמול. הלכה.

"היא אמרה לאן היא הולכת?" קולו נואש "השאירה לי משהו?"

"לא, אני מצטערת" ולא נראה שהיא מצטערת, או שאכפת לה. "אדוני יישאר איתנו לילה נוסף? כי כבר עברה שעת הצ'ק אאוט."

הוא מתעלם, מוצא בו כוחות לא להיות מנומס, מסתובב ממנה אבל אז היא נזכרת "היא כן אמרה משהו על לונדון, שהיא מקווה שבבית פחות קר, משהו כזה."

"תודה" הוא לוחש, מובס, ואז הוא גם רוצה הביתה, לוותר עליה כמו שוויתרה עליו, אפילו בלי להיפרד. גם הוא יש לו חיים לחזור אליהם. הוא פונה למעלית ואז מסתובב לפקידת הקבלה ואומר בנחישות "אני אעשה צ'ק אאוט עוד עשר דקות, הדברים שלי בחדר. אם צריך תגבי יותר בכרטיס" ופונה למעלית.

"זה בסדר אדוני, אין בעיה" היא ממלמלת "no charge", ובעודו עולה שוב במעלית המצווחת הוא מתחיל לחייך לעצמו בהקלה, עיניו מלאות בדמעות, אשכרה הגיש את התזה, לא האמין שיסיים את זה אי פעם, הריח של אלון עולה בזיכרונו וגופו מתעורר בהתרגשות גדולה.

שבר ענף ירוק / בלה שגיא
שתיים, 2021
212 עמודים

בלה שגיא היא ד"ר למגדר, ביבליותרפיסטית, מטפלת ומרצה במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין ובתוכנית לפסיכותרפיה בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית. שגיא עוסקת במפגש בין טראומה לבין כתיבה ויצירה. קובץ הסיפורים הקצרים "שבר ענף ירוק" הוא ספרה הראשון