פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מתחת לעור" מאת שירז אפק

אדם ואני היינו בדרכנו לשיילה. היא הייתה מטופלת שזכתה לביקור מדי יום ושנזקקה לשני אנשי צוות בכל ביקור, בגלל החיבה שלה לסכיני מטבח שנהגה להטמין ברחבי הדירה. כך, במידת הצורך, אחד מאנשי הצוות היה יכול להתקשר ל-911, בזמן שהיא משספת את השני.

שיילה הייתה בת גילי בדיוק, עשרים ותשע. היו לה עוד שתי אחיות למחצה, שגם הן טופלו בעבר על ידי הצוות. שלושתן עבדו ברחוב מגיל צעיר כדי לפרנס את ההתמכרות של אימן לסמים. האחות הגדולה נמצאה מתה במאורת קראק; האמצעית הטביעה את עצמה בנהר סמוך. לשיילה עצמה הייתה צלקת עבה סביב צווארה, מזכרת מניסיון התאבדות.

איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?

בדרך כלל, שיילה הייתה מסבירת פנים. הגזרה שלה התרחבה והתכווצה בהתאם לכדורים שהפסיכיאטר של הצוות רשם לה. כמה חתולי רחוב שהיא אימצה, בשילוב ריח מחניק של טונה קידמו את פנינו. את רצפת הדירה כיסו ערמות ענקיות של פריטים שבורים ושקיות זבל גדושות בבגדים מצבא הישועה ובהשד יודע מה. אדם העביר יד על אחת השקיות. "בחייאת, שיילה", אמר. "את לא זורקת כלום, אה?".

שיילה, רזה כמו מקל הפעם, הציעה לו את חיוך מיליון הדולר שלה. שן טוחנת אחת הייתה חסרה. "אתה אף 'פם לא יודע מתי תצטרך משהו".

"יש בזה משהו", אדם אמר. "מה קורה איתך בזמן האחרון? איך החלומות?".

"זוועה, בנאדם. פשוט זוועה. כל לילה, רק גברים בלי ראש ונחשים בכל מקום. אפשר להשתגע מזה, אתה יודע למה אני מתכוונת?".

אדם הושיט לה את התרופות שהבאנו. "קחי, אולי אלה יעזרו". המתנו, נאמנים להנחיות, כדי לוודא ששיילה אכן בולעת את הכדורים. היא נטלה כוס מים ובלעה בצייתנות, הרימה לשון כשהיא מראה לנו פה ריק מכדורים ואז פלטה נפיחה קולנית וממושכת ופרצה בצחוק פרוע. "צפרדעים!" היא קרקרה. "כל הבית הזה מלא צפרדעים. צריך להרוג אותן אחת אחת!".

"אם כבר, את הורגת אותנו, שיילה", אמרתי לה. היא צפתה בי במבט משועשע בזמן שנאבקתי עם החלון התקוע. "את צריכה לסובב את הידית לשעה שלוש", אמרה בלי לזוז ממקומה. החלון השתחרר ומשב של אוויר צח חדר לחדר. סוף סוף הנחתי לעצמי לנשום.

אדם הושיט לה שקית מלאה קונדומים שרכשנו עבורה. "תשמרי על עצמך!".
שיילה נאנחה. "די, נו. אתם יודעים שאני שונאת את החרא הזה", אמרה.

"אף אחד לא אוהב אותם", אמרתי בכנות. "אבל מתי נבדקת בפעם האחרונה?".

שיילה שפשפה את עיניה באגרופים, העבירה יד בשערה הפרוע, התגרדה. היא התעייפה מאיתנו. "אנ'לא יודעת... אתם אולי יודעים יותר טוב ממני...".

"אולי כדאי שניקח אותך לבדיקת איידס בשבוע הבא?" הצעתי.

"לאאא... עזבי אותך", שיילה הדליקה סיגריה. "אני מסודרת. יש לי את השטיפות שלי". שטיפות האקונומיקה האיומות של שיילה.

כבר היינו קרובים מאוד לדלת, כששיילה הצביעה עלינו בסיגריה שלה. "אתם שניכם...". היא אמרה, "פשוט זוג משמיים".

"אנחנו עובדים יחד, שיילה", אמר אדם.

"בסדר. ואני אופרה. תסגרו את הדלת כשאתם יוצאים".

חזרנו לרכב. אדם התיישב בכיסא הנהג. מעלינו היו חוטי חשמל, זרועים זוגות נעליים שנתלו עליהם. גאווין, בעצמו מכור כבד שהצליח להתנקות ולהשיג שלושה תארים אקדמיים, אמר לי פעם שמגפי עבודה, כמו טימברלנד או קאטרפילר, מסמנים הימצאות של תחנת סמים בבניין סמוך, בעוד שנעלי התעמלות לבנות מסמנות שהתחנה נמצאת מחוץ לו. או שאולי זה היה להפך? אדם, האורים והתומים שלי לענייני סמים, לא שמע על זה מעולם.

"מעניין מה היה יכול לצאת ממישהי כמו שיילה, עם הקסם האישי והרדאר הזה שלה, אם היא הייתה גדלה בבית נורמלי", אמרתי. "אולי נציע לצוות שיתגייס ונפנה יחד את כל הזבל הזה מהבית שלה, מה אתה אומר?".

אדם לא ענה. אחרי שתיקה ארוכה הוא פנה אלי ואמר, "את לובשת את הג'ינס האלה לעבודה".

"כן".

"אני זוכר, לבשת אותם גם כשבאתי אלייך לארוחת ערב בפעם הראשונה. הם מאוד מחמיאים לך". הקול שלו נשמע עוין, כעוס. לא הייתה בו שום נימה של מחמאה.

"אדם, מה הבעיה?".

"שום בעיה. סתם, כל מיני שאלות קטנות שמעסיקות אותי, למשל למה הג'ינס שלך צמודים כל כך? למה האיפור שלך דרמטי כל כך? למה את שמחה כל כך בזמן האחרון?".

"אני מתלבשת יפה בשבילך! אני שמחה בזכותך...".

"לא. את רוצה להיראות טוב בשביל אנדרו". ההאשמה שלו נשמעה כל כך תלושה ומגוחכת שפרצתי בצחוק. אדם התכווץ כאילו הכאבתי לו. "אני שמח שאני מצחיק אותך", אמר. "בטח התבאסת נורא שלא שיבצו אותך לסידור העבודה איתו הבוקר. בכל זאת, השקעת בבגדים וכל זה".

"אתה אמיתי? יצאתי ככה מהבית. ראית אותי יוצאת ככה מהבית. מה קרה שנזכרת עכשיו?".

אדם הדליק סיגריה בלי להציע גם לי. הוא עישן בישיבה במכונית למרות האיסור לעשן ברכבי החברה.

"אני אגיד לך מה קרה לי", אמר. "מה קרה לי זה שמאז שעברנו לג'רזי, החברה שלי נהנית יותר מדי".

"זה מה שמפריע לך, שטוב לי? אתה יודע, אין לי מושג עם מי אני מדברת עכשיו. אתה לא מדבר בהיגיון".

אדם שקע במחשבות. הוא השפיל את המבט שלו ולא הצלחתי לפגוש בו, כל כמה שניסיתי. ואז הוא הטיח את ראשו בכוח בהגה, חזק. ואז שוב. ושוב.

"תפסיק עם זה אדם! תפסיק!".

הוא עצר רק כשתפסתי אותו בכוח. העיניים שלו דמעו. "אני קנאי דפוק, זה מה שאני. אני פשוט לא מצליח להבין לפעמים מה מישהי כמוך מחפשת אצל מישהו כמוני?".

בחנתי את החבורה שהחלה לבצבץ על המצח שלו. היא הייתה גדולה ומכוערת. "יש לי את הסיבות שלי", אמרתי.

"סליחה, בייב. אני מצטער. אם אני עוד פעם מתנהג ככה, תדפקי לי את הראש בהגה בעצמך, בסדר?".

"לא מצחיק".

נער מקומי, אדום עיניים, חלף לידנו על אופניו והביט בנו בעוינות. שני לבנים, מעשנים במכונית באמצע אסבורי פארק, רוב הסיכויים שאנחנו סמויים. הגיע הזמן להתחפף. אף אחד מאיתנו לא יזכיר יותר את המקרה הזה, גם לא בערב, בעת שאניח שקית אפונים קפואים על החבורה שכבר תגיע לגודלה המלא. אבל אני אזכור אותו.

מתחת לעור / שירז אפיק
עברית, 2021
166 עמודים

שירז אפיק למדה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בפסיכולוגיה, טיפלה בארצות הברית במכורים ובנפגעי נפש וטיפלה בישראל בניצולי שואה. "מתחת לעור" הוא ספרה הרביעי