רות גביזון מקבלת את פרס ישראל   מקור: לע"מ, משה מילנר

פרופסור רות גביזון – שתמיד התעקשה שיקראו לה רותי וכך אעשה גם כאן – נפטרה בשבת. פטירתה, בדיוק כמו חייה, הפתיעה את סביבתה. הכול צפו לה עוד שנים רבות של עשייה ציבורית. רשימה זו לא נועדה להלל ולפאר את פעילותה הציבורית אלא לשקף את אישיותה, את הישגיה וגם את כישלונותיה בעשייה האקדמית והציבורית כאחת.

רותי הייתה אקדמאית מבריקה וכריזמטית. היא הייתה מלאת אנרגיה וקופצנית. כל מי ששוחח עמה חש כי הפה המדבר איננו מסוגל לעמוד בקצב המהיר של המחשבות שאותן הוא אמור לבטא. היא דיברה תמיד במהירות, בביטחון עצמי ולעתים בתוקפנות. עם זאת, היא הייתה גם מאזינה בקשב רב לאחרים ולעתים אף מודה בטעויותיה שלה. שיחה עם רותי הייתה משולה לנסיעה ברכבת הרים. חדות לשון ובהירות מחשבה לצד צרורות של טיעונים, של היקשים לוגיים ושל אנלוגיות משפטיות ופילוסופיות שנורו בקצב של מכונת ירייה.

הדוקטורט שלה תחת הנחייתו של גדול הפילוסופים של המשפט בעולם האנגלו-אמריקאי במאה ה-20, פרופ' ה. ל. א. הארט, עסק בזכות לפרטיות. הדוקטורט פורסם כמאמר בכתב העת של אוניברסיטת ייל והפך לקלאסיקה בתחום הפרטיות. אין מאמר או ספר שעוסק בפרטיות, שאיננו מתייחס באופן כזה או אחר לתזות שפיתחה רותי במאמר זה.

אין לי צל של ספק כי לו הייתה ממשיכה בנתיב האקדמי, הייתה רותי הופכת במהרה לכוכב אקדמי מוערץ שאת מאמריה היו קוראים ומצטטים אקדמאים בולטים ברחבי העולם כולו. אלא שמזגה הסוער ומעורבותה בחיי הציבור לא איפשרו לה להמשיך בנתיב זה. היא בחרה בנתיב אחר והפכה לאינטלקטואלית ציבורית ולאקטיביסטית פוליטית.

בשנות השבעים הצטרפה רותי לאגודה לזכויות האזרח. במהלך כהונתה כיו"ר האגודה בשנות השמונים הפך הארגון מגוף צנוע המורכב בעיקר ממתנדבים לגוף ציבורי המעסיק עשרות עובדים מקצועיים. בזמן כהונתה הפכה האגודה לזכויו האזרח לארגון זכויות האדם הגדול והבולט ביותר בישראל.

בהיותי סטודנט הצטרפתי לאגודה לזכויות האזרח ואני זוכר את הוויכוחים הלוהטים שנוהלו אז – בביתה הפרטי של רותי ברחוב וושינגטון בירושלים – בשאלות שבהינתן הנתיב אליו פסעה מדינת ישראל מאז, נראות תמימות משהו. עם זאת, השאלות שעלו בוויכוחים אלה מעצבות את הדיון הציבורי עד היום הזה. כך, למשל, מהן גבולות הלגיטימיות של הפוליטיקה? איך ניתן להבחין בין שאלה פוליטית לבין שאלה הנוגעת לזכויות האדם?

הנחת היסוד של רותי והאופן בו חתרה לעצב את האגודה לזכויות האזרח התבססו על התפיסה הליברלית לפיה זכויות האדם הן מוסכמה שאיש לא יכול לערער עליה והוויכוח הפוליטי הוא כל מה שנוגע לבחירה בין קווי מדיניות שונים כל עוד כולם מכבדים את זכויות האדם. בצד זאת האמינה רותי כי זכויות האדם מגנות רק על אינטרסים יסודיים ובסיסיים, וכי יש לפרשם באופן מצמצם ומגביל. שכן אחרת פוגעת ההגנה על זכויות האדם בזכות הקהילה הפוליטית לנהל את ענייניה על פי תפיסותיה המוסריות.

עד אז זוהתה רותי כאינטלקטואלית שמאלנית בולטת. הימין תיעב אותה והשמאל העלה אותה על נס. אלא שהאישיות המורכבת של רותי לא איפשרה לה להשתייך לקהילה כלשהי. עוד בשנת 1999, כאשר כל המשפטנים בישראל כתבו שירי הלל לבית המשפט העליון, יצאה רותי בריאיון בעיתון הארץ נגד האקטיביזם השיפוטי והביעה התנגדות לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק לפיה "הכול שפיט". היו רבים שחשו נבגדים כאשר משפטנית בולטת כמוה יוצאת חוצץ נגד בית המשפט העליון.

באותה התקופה ממש, חששה רותי כי חוגי השמאל אליהם היא משתייכת שוחקים את המחויבות של החברה הישראלית לציונות. בשורת מאמרים וספרים הגנה רותי בלהט על העמדה לפיה על מדינת ישראל להישאר מדינה יהודית וכי אופיה היהודי של המדינה מחייב הסדרים המגבילים את הזכויות הליברליות. מחויבותה לשמירת האופי היהודי של מדינת ישראל הביא אותה לעתים לעמדות המתנגשות באופן חזיתי עם עקרונות יסוד ליברליים. למשל, הביקורת שהטיחה בפסק הדין קעדאן אשר אסר על מדיניות ההפרדה האתנית שנתקיימה אז על אדמות של המוסדות הציוניים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל.

רותי כתבה עשרות אם לא מאות מאמרים המגנים על אספקטים שונים של המדינה היהודית ומנערצת על השמאל הפכה לנערצת על הימין שחיבק אותה בהתלהבות. בשנת 2005 החליטה רותי להקים את מרכז מציל"ה – מרכז למחשבה יהודית, ציונית, ליברלית והומניסטית. החזון של מציל"ה נשען על "אמונה שציונות ותפיסת עולם ליברלית יכולים ואף חייבים לדור בכפיפה אחת" ושאינטגרציה של ציונות, ערכים יהודיים וזכויות אדם בישראל "חיונית לשגשוגם של מדינת ישראל ושל העם היהודי". מרכז מציל"ה הוציא מספר רב של ניירות עמדה אולם הנראות הציבורית שלו הייתה מוגבלת.

רבים ממכריה בילו את שעות הפנאי שלהם בוויכוחים ובהשערות על השינוי שחל לכאורה ברותי. האם רותי השתנתה או שמא החברה הישראלית השתנתה? ואם רותי לא השתנתה מדוע אחרים סבורים שהשתנתה? ואיך אפשר להחזיר את רותי אל התלם הליברלי אם בכלל? אלא שגם לאחר שנטשה את מחנה השמאל וחובקה בשמחה על ידי מחנה הימין נותרה רותי עצמאית כשהייתה. כך, למשל, התנגדה באופן נחרץ לחוק הלאום, ודעתה זו לא התקבלה באהדה רבה על ידי המחנה שסיפח אותה אליו.

רותי הייתה אינטלקטואלית מבריקה, מחויבת, סקרנית, מלאת אנרגיה ואמיצה. עם זאת, להערכתי לא שיפרה פעילותה הנמרצת את מצבה של החברה הישראלית ומעשיה לא ישאירו, לדעתי, חותם ארוך טווח. כישלונה של רותי נובע מחוסר הנכונות שלה לראות באופן אמיתי את ההשחתה העמוקה של הפוליטיקה הישראלית. למרות האינטנסיביות האינטלקטואלית שלה, האמינה רותי ביכולת של הפוליטיקה הישראלית להתגבר על האנוכיות, הכוחניות, השנאה והגזענות העמוקה המאפיינות אותה בימים אלה.

מעמדה האיתן באקדמיה הישראלית יאפשר לפוליטיקאים להשתמש במאמריה ובהתבטאויותיה גם בעתיד כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהם. עוד טרם נערכה לווייתה, צצו אנשים שהזכירו את הקונפליקט בינה לבין אהרן ברק, וזאת כדי לנגח את האקטיביזם השיפוטי. אחרים השתמשו בהתבטאויותיה בעניין ההליך המשפטי של ראש הממשלה כדי לקרוא לבטל את העמדתו לדין. ואולם יש הבדל בין שימוש טקטי ביוקרה של רותי כדי לקדם אג'נדה מוכרת לעייפה לבין ניסיון כן להבין את התפיסות המרובדות שלה.

המחשבה של רותי הייתה מורכבת מדי מכדי לתפוס פשטות – הפוליטיקה הישראלית חולה באופן עמוק והיא נדרשת למהפכה ולא לרפורמה, לשינוי רדיקלי ולא לתהליך ריפוי. בכך דומני שרותי לא יכלה להבחין.

יהא זכרה ברוך.

אלון הראל הוא פרופ' למשפטים, מחזיק הקתדרה על שם מיזוק, חבר במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, ומכהן השנה במכון ללימודים מתקדמים וויזנשאטקולג בברלין

users: אלון הראל

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר